הבעיה אצלך
החבר שלך חייל, אין לו כסף, זה לא שהוא טוען טענה שקרית אלא פשוט אומר לךמה מצבו ואם היית יודעת להקשיב לו ולא רק לעצמך היית מבינה שלא נעים לו שאת משלמת עליו לעיתים קרובות כי זה גורם לו להרגיש מסכן ולכן הוא מעדיף לא לצאת כשאין לו כסף. עם 400 ש"ח בחודש אי אפשר לעשות כמעט כלום, תגידי תודה אם הוא מסכים לצאת פעם בחודש, עם המשכורת שלו אי אפשר יותר מזה, התחשבי בו.
זה לא רלוונטי כמה רכבים יש להורים שלו או איפה הם גרים או כמה רכוש או כסף יש להם וודאי אין לך שום הצדקה לשפוט אותו על מה שההורים שלו נותנים או לא נותנים לו.
צריך לחיות בהתאם לאמצעים, כלומר צריך להיות יחס סביר בין הוצאות להכנסות שמביא בחשבון גם תכנונים עתידיים וגם אורח חיים שתואם את רמת ההכנסה ותמיד יש פשרות שצריך לעשות כדי להגיע למצב מאוזן, כלומר חיים מכסף שיש ולא מכסף שאין (כי כשלוקחים הלוואות למעשה משלמים על כל דבר הרבה יותר) וגם דואגים לחסוך כדי שאפשר יהיה להעלות את רמת החיים במהלך הזמן, מאידך זה לא אומר שחוסכים כל שקל ולא נהנים מהחיים כי הכסף הוא אמצעי ולא מטרה. אם משקיעים נכון הכסף יכול לעבוד בשבילינו ולייצר הכנסות פאסיביות הולכות וגדלות שבאמצעותן נעלה בהדרגה את רמת החיים, כו כן גם לא נכון להוציא כל שקל שיש כי אז אין שום אפשרות להתקדם לעולם וגם לא להגיע לרכוש כלשהו. במילים אחרות האיזון הוא רחוק מאוד מהמקום בו את רואה אותו. כשאין אז אין וכשיש חשוב לדעת לנצל את מה שיש בחוכמה ובמתינות ולא בלי חשבון.
החינוך שקיבלת, שביטאת במוטו "גם כשאין לך אז יש לך" עוד יכניס אותך לצרות שרוב הסיכויים שלא תצליחי לצאת מהן כי אף פעם לא למדת להיות מחושבת ולחיות בהתאם לאמצעים שלך וחבל שאת מפרשת את אחריותו של בן זוגך כקמצנות, אם היית באמת מנסה להבין היית לומדת גם איך לקדם את עצמך בחיים.
אם תמתיני עד שהחבר שלך יעבוד בעבודה מסודרת תראי שיוכל להרשות לעצמו יותר, עד אז פשוט תתחשבי. נסי לדמיין מה היה קורה לו המצב היה הפוך, הוא היה עובד ומרוויח משכורת נורמלית ואת היית חיילת, האם את היית חושבת וכותבת אותו הדבר? היי כנה עם עצמך ועני לעצמך.
