שונות ובטחון עצמי כהורה.

[צוציקגדול]

שונות ובטחון עצמי כהורה.

אנחנו נוטים לחשוב את עצמנו כחברה פתוחה והטרוגנית (האם אנחנו באמת כאלו?) שבה כל אחד מחפש את השונות והייחוד: במראה, בעיסוק, בהתפתחות ובהתנהגות. מגוון הדיעות וההתנהגויות הוא כל כך רחב שזה פשוט מדהים, תורות תחומים ומגמות חדשות קמות וגם מקצועות חדשים נולדים. מאידך גיסא יש נטיה חזקה מאוד לקבל אישור והכרה לכל שונות, כל פיפס של שונות מופנה לייעוץ, הכוונה וטיפול, שמא.... תחושה של חוסר בטחון בקבלת השונה, רק בהינתן האישור המקצועי (מן הסתם אחרי 4-5 מומחים ב 2-3 תחומים שונים), שיגוע הסביבה הקרובה ולילות רבים ללא שינה, אנו מקבלים את השונה, החריג. האינסטקט הבסיסי של ההורה שאומר: 'ככה הילד' קצת נעלם. פעם אמרו שההורה מכיר הכי טוב את הילד שלו? זה נעלם? או שהבטחון העצמי שלנו לגבי האמירה נעלמה?

 

[לורליי43]

זה קשור לעובדה שהילדים שלנו

מבחינתנו הם מראה שלנו. אם מה שמשתקף שם הוא לא אידיאלי מבחינתנו (מבחינת המסרים שאנחנו מקבלים כל הזמן מהסביבה), אז היכולת שלנו לקבל את חוסר המושלמות הזו, תלויה בבטחון העצמי שלנו. לגבי נושא האבחון, יש לזה גם יתרון, כי הרבה פעמים זה מרים את הילד ועוזר לו בתנאי הפתיחה שהוא צריך בעולם המאוד תחרותי שיש היום. דרישות הסף היום מאוד גבוהות.

 

[תּמר]

יש שני סוגים של "שונות"

אחת - שמקדמת את האדם ומייחדת אותו לטוב שניה - שגורמת לקושי של הילד, ומסיבה לו צער או נזק את הראשונה - צריך לטפח (לדעתי. כבר שמעתי כאלו שמתנגדים לכל ייחודיות של הילד) ובשניה - צריך לגלות מה מקור הבעיה ולעזור לילד להתמודד. הורה מכיר הכי טוב את הילד שלו, אבל הוא נותן למורים ללמד אותו - וזה יוצר בעיות כמו התמודדות עם ילדי ADD. כהורה - אני מתמודדת מצויין, אבל למורה יש עוד הרבה ילדים ואופן ההתמודדות שונה וזה יוצר בעיות. [באופן עקרוני, בית הספר מתאים לילדים שהולכים בתלם, ולא לאלו שבולטים בייחודם)

 

[noa128]

../images/Emo45.gif מסכימה עם כל מילה

 

[שרוֹן]

יש ילדים שהם גם וגם

אין זמן לעשות הכל. אם מישהו כישרוני מאוד במשהו אחד, בד"כ יהיו חסכים בתחומים אחרים. ובעניין הדחיפה לבינוניות- אני לפעמים חוטאת במחשבות כאלו. אבל זה רק כי אני חושבת שאני יודעת כמה נעים ובטוח להיות כמו כולם. אני גם יודעת שהחיים של הילד שלי "נחיים" מנקודת המבט שלו, וההנאות שלו הן אחרות, והביטחון שלו ממוקם במקומות אחרים. ואני מקבלת אותו באהבה רבה, ומנסה לשנות רק במקומות שהנטיות שלו מקשות על החיים שלי או שלו מאוד.

 

[מיכל שב]

היינו חייבים את האישור המקצועי

כדי לקבל את השונות של יואב וכדי ללמד את הסביבה לקבל את השונות שלו. אני חושבת שלילד "מותר" להיות שונה כל עוד זה מבחירה. אם השונות מגיעה כתוצאה מלקות, היא צריכה להיות מטופלת כדי שהוא ישמור תמיד על קו אחד עם שאר הילדים. מתוך אותו קו ישר תמיד כדאי למצוא את מה שהילד עושה טוב יותר ולטפח את זה. אגב, ספר ילדים מעולה שמאוד עזר ליואבי היה "ילד של אמא" של צוריה שלו.

 

[droli]

יכולה להעיד מנסיון

שלא כל כך ידעתי איך להסתדר עם החריגות/שונות ולכן הלכתי לאבחון. האבחון סידר לי את כל חלקי הפאזל במקום. גרם לי להבין שהילדה שלי אחרת, מיוחדת. וזה מצריך יחס אחר מאיתנו. בעצם האבחון גרם לי להכיר אותה מחדש ולהכיר ולהכיל את השונות. תחושות הבטן שלי היו קיימות, האיבחון אישר לי אותן.

 

[צוציקגדול]

אתן לוקחות את זה אישית וזה לא.

הכוונה לעקרון של חיפוש וקבלת האישור חיצוני לשונות בכדי לחזק את ההרגשה הפנימית שקיימת אצלנו כהורה. כמובן שבמקרים של לקות זה מחייב התייחסות וטיפול מיוחדים אבל נדמה שבמקרים קלים הגבול מיטשטש. ושוב זה לא הערה אישית.

 

[לורליי43]

אני לא...

 

[שרוֹן]

מי שיש לו ילד עם קושי

יקח את מה שכתבת למקומות הפרטיים שלו. מי שהילד שלו במקום טוב באמצע יכול להתייחס לזה כאל שיח תיאורתי.

 

[תּמר]

נכון.מודה שהרגשתי שזאת תקיפה אישית

משום שהיתה לי דילמה בעניין - הילד בעל אופי ייחודי, וזה כלל לא רע בעיני (להפך), אז למה אני לוקחת אותו לאבחונים וריפוי בעיסוק?

 

[צוציקגדול]

אני מתנצל אם מישהו נפגע וחשב

שזו בקורת או התקפה, לא זו הייתה הכוונה (ונדמה לי שכתבתי שאני לא מדבר על לקות אלא על שונות). מתנצל, תמחקו.

 

[תּמר]

למה למחוק? נראה לי דיון חשוב.

לא נפגעתי

 

[לורליי43]

אולי כי את מרגישה שזה פוגע בו?

אם הוא היה מסתדר טוב עם היחודיות שלו, וזה לא היה מונע ממנו לעשות דברים- היית רואה את זה אחרת. אבל, נכון שמערכת החינוך למשל- צריכה שהילדים יתאימו אליה, לה אין יכולת הסתגלות ונתינת פתרונות. אז ילד שיש לו קושי בתוך המערכת, יזדקק לעזרה ללמוד איך להתמודד איתה. זו המטרה של האבחון- לצאת מהמקום שבו הילד קשה (מה שקורה הרבה מאוד), אל המקום שבו לילד יש קושי.

 

[תּמר]

הלכתי בגלל בית הספר

הם טענו שהוא לא מתקדם בקצב הכיתה ועלול להפגע מזה (בלה בלה). למעשה - היה נחמד מאוד הריפוי בעיסוק, אבל כל שאר האיבחונים רק הציקו - ולא ראיתי שום תועלת. הוא סיים כיתה א' וכמעט לא קורא. אני בטוחה שהיה אותו דבר גם אם לא הייתי עושה כלום, וגם בטוחה שבכיתה ג' הוא יקרא שוטף בין כך ובין כך. לדעתי חוסר הסבלנות של בית הספר סתם מזיק.

 

[פלגיה]

הייעוץ והטיפול

לא באים למגר את השונה ולהפוך אותו לזהה לאחרים, אלא להיפך - להתאים את הלימודים בצורה טובה יותר לכל אינדיבידואל. המצב האידיאלי בעיני הוא לא לקרוא לזה "לקות" או דיס-משהו, אלא להבין שיש מוחות שונים וצורות למידה שונות. את האבחון צריך לעשות לכולם כבר בכיתה א', ולהתאים להם את צורת הלמידה. לא "הנחות" ו"הקלות" ו"הוראה מתקנת", אלא "הוראה מתואמת". ואני כהורים - אני הראשונים שרואים בזה צורך, וכאן קיים האינסטינקט הבסיסי ביתר שאת. עדיף לנו לדעת שהילד סובל מבעיה כזו או אחרת, ואז יש משהו לעשות (הורה+ילד כנגד הבעיה) ולא לחשוב שהוא עושה משהו "דווקא" נגדנו, ואנו חסרי אונים.

 

[הפיקטיבית]

הצעה מעניינת וטובה מאוד

השאלה היא האם ההצעה של הוראה מותאמת היא נכונה כהכנה לחיים. שהרי החיים עצמם לא כ"כ מזמנים לנו חוויות "מותאמות". כשניתקל בסיטואציות חברתיות אף אחד לא מבטיח שהן תהיינה "מותאמות" ליכולות ולמיומנויות החברתיות שלנו, כשנצטרך לעבור בגרויות הן לא תהיינה מותאמות להרגלי הלמידה שלנו, לימודים אקדמאיים לא יהיו מותאמים ליכולות ולקשיים שלנו. לרוב אנחנו נצטרך להתאים את עצמנו לסביבה ולא ההיפך. מצד אחד ברור שעל כל אחד לשמור על השונות והיחודיות שלו, בזה אין ספק. מצד שני עלינו ללמד את ילדינו שבעולם יש נורמות, יש דרישות , יש מסגרת ובהרבה מקרים עליהם להתאמץ ולהתאים את עצמם לכל אלו, אחרת יהיה לכך מחיר. ושוב אין זה אומר ליצור פס ייצור אחיד של התנהגות, תגובות והרגלי למידה. אני מסכימה איתך מאוד לגבי הקלות הבלתי נסבלת של נתינת הקלות והנחות לילדים מתקשים. לדעתי דווקא אם הילד מתקשה עלינו לתת לו כלים ולדרוש ממנו להתאמץ יותר מהרגיל (כמובן עם עזרה והכוונה)ולא להנציח את הבעיה באמצעות מתן הקלות.

 

[פלגיה]

אני בעד שהבגרויות

והלימודים האקדמיים יהיו גם "מתואמים". בתקופה שבה "כל אחד צריך" תואר אקדמאי גם למקצועות שאינם צריכים את זה בפני עצמם (כמו סיעוד) יש צורך להתאים את הלימודים, ולא להשאיר אותם בצורה הצרה המתאימה רק לסוג מסויים של חשיבה. התאמה - לא אומר הקלה. בשבילי מבחן בעל פה קשה פי אלף מבחינה בכתב. יש אנשים שזה הפוך עבורם.

 

[שרוֹן]

כל פעם כשעולה הנושא הזה

אני נותנת כדוגמא את מערכת בתי הספר בשוויץ. שם רק 42% מהתלמידים עושים בגרות. השאר לומדים מקצוע לפי בחירתם. לא לכולם נחוצה הבגרות. הבחירה נעשית בגיל 13-16. כל העסק יוצא מנקודת הנחה שלכל אחד יש כישורים אחרים ואהבות אחרות. אני למשל למדתי חשבון דיפרנציאלי. אני יודעת מהי תגובה אקסוטרמית, ואין לי כל צורך בזה בחיי או בחיי המקצועיים. מודה שיש כאן סכנה ברדידות, אבל אם הייתם יודעים כמה מקצועי צבע שוויצרי, וכמה חשמלאי שוויצרי הוא דוקטור לחשמל..

 

[פלגיה]

גם בארץ זה היה ככה

בתקופה של אמא שלי לא כולם למדו בתיכון עיוני, ובוודאי שלא כולם למדו באוניברסיטה. יש כאן איזה שהוא פופוליזם, שאומר שאם לכולם יש תואר אקדמאי אז החינוך בארץ מצויין. רק שלצורך זה מנמיכים את הרף יותר ויותר, ולכן זה שיש לך תואר אקדמי לא אומר כלום על רמת ההשכלה שלך.