שיעור באחריות-זהירות ארוך!
שיעור באחריות על בריאות ילדתי הכל התחיל בסדרת לילות בהם הילדה (שנה ועשר) התעוררה בבכי ובקריאה נואשת לעזרה: "אמאאאאא" "אמאאאא"! בלילה השלישי שזה התרחש היא גם היתה חמה למגע. בדקנו עם מד החום הכי ידידותי שאנחנו מכירים- רבע שניה, באוזן שמאל, אלקטרוני. 38.9 זעקו הספרות לנגד עינינו הטרוטות. דיברתי איתה. ילדה שלי, אמרתי לה, יש לך חום. וזה מציק לך. אולי אתן לך אקמולי ותוכלי להוריד את החום ולחזור לישון? "לא." עונה הילדה חד משמעית. תחושת הבטן שלי- להקשיב לה. הילדה לא מוכנה להכניס לגוף מלמעלה. השיחה עם האיש ותחושת האחריות ההורית מאיימת עלי. הקול הרציונלי אומר- לתת לה נר, ככה לא תוכל להקיא. הקול שבבטן אומר- לא לעשות כלום. הרציונלי ניצח. נר, למורת רוחה. הקול שבבטן מרגיש רע מאוד, אני מרגישה כל כך לא קשובה לה. הרציונלי אומר- לא תמיד היא יודעת מה טוב לה, לפעמים את צריכה להיות אחראית ולדעת עבורה מה טוב לה. קול הבטן שלי שולל את הרציונלי אך הרציונלי ניצח. הילדה נרדמת ואני ממשיכה להתווכח ביני לבין עצמי עד ההתעוררות הבאה שלה-חצי שעה מאוחר יותר. החום לא ירד. מקלחת ואמבטיה הורידו ב0.2 את הטמפרטורה באוזן. נרדמה שוב ונמה עד הבוקר. שישי בבוקר, חום אבל לא נוראי. ממשיכים בשגרה הרגילה. בצהריים החום ממריא-39.8, כמעט 40 מעלות צלזיוס, באוזן. היא בוכה- "לנגב אוזן...לנגב אוזן" ותוחבת אצבע לתוך אוזנה השמאלית. חייבים רופא. חייבים. שישי בצהריים, רק הרופא שפגש אותה לפני שנה בפעם האחרונה (לפני שמצאנו את הרופא הנוכחי) פנוי. האיש מתקשר אליו, אחת בצהריים, הרופא מבטיח שיחכה לנו בקליניקה ואנחנו אורזים את הילדה (לא לפני שניסינו אמבט שלא עזר, והיא בלעה נורופן להורדת חום שאכן עזר לזמן מה) ותך 15 דקות אנחנו אצלו. "היא נראית לא כמנהגה" אומר הרופא ואני תוהה איך הוא יכול לדעת זאת על סמך מפגש של פעם בשנה. בודק, הגישה הכללית היא "לדבר מעליה" כאילו היא לא שם. דלקת באוזן שמאל, 10 ימים מוקסיפן, קובע הרופא. 5 ימים, אני מתמקחת. טוב, 7 ימים, מסכים הרופא להתפשר עימי. אולי אפשר לחכות עם זה, שואל האיש שלי. תחכו עד הערב, אם החום נשאר גבוה תתחילו. השעות נוקפות, הערב מגיע. נחכה למחר בערב, אני והאיש מחליטים. בינתיים מורידים את החום בניגוד לרצון ילדתנו. נורופן בכפית, הרבה אמבטיות. אחרי כל מנת נורופן החום יורד ואז חוזר, חוזר ובגדול. בערב אנחנו מתקשרים לבן זוגה של חברה, רופא משפחה בהתמחות. השיחה עימו הרגיעה אותי (תודה!). לפתע קול תחושת הבטן שלי קיבל את הכבוד הראוי לו- ננסה לא לתת לה תכשירים להורדת חום. לפני 41 מעלות- פשוט לא לגעת, לתת לחום את הכבוד שלו, לתת לגוף להשתמש בחום בכדי ללחום במחלה. כשאנו מורידים את החום, אנו מאיטים את קצב ההחלמה, כך הבנתי מהשיחה. ננסה גם לחכות עם האנטיביוטיקה- אם החום כבר ירד מעצמו- הדלקת בדרכה להחלמה. רק חשוב לעקוב אצל רופא ילדים, שיציץ אחת לכמה ימים לאוזן. שבת בלילה, החום עולה. "את רוצה תרופה?"- "לא!" עונה הילדה. הפעם אנחנו קשובים לה. 39.5 ופשוט מודדים. מבקשת לשתות מים, כמה לגימות, נרדמת. מתעוררת אחרי שעתיים בערך. מקטרת. באוזן כבר 38.8. יותר טוב. שותה עוד מים, נרדמת בחזרה. ככה כל הלילה- שותה קצת ונרדמת. ישנה עם האצבע תקועה באוזן. ראשון בבוקר. שלווה שכזו נוחתת עלי. הילדה עברה לילה בלי הורדת חום וקמה ללא חום. הגוף שלה הוריד והעלה חום במחזוריות, מחזוריות בה למדתי לא להתערב, להאמין לבתי ולקול הבטן שלי. שיחה עם חברתי, בת זוגו של הרופא- שולחת אותי לקרוא את הדף חום_גבוה באתר. "חום זה לא דבר שיש להיפטר ממנו. זהו מנגנון של הגוף שמסייע לניקוי הגוף מפסולת לא נחוצה, גם בהיבט הפיזי וגם בהיבטים הנרגשיים נפשיים. במידה ואת "נפטרת" מהחום באמצעים אלימים (כימיים), הניקוי יצטרך להתבצע דרך ערוץ אחר. היופי בחום הוא שהניקוי הזה יכול להתרחש מבלי שאנחנו אפילו נדע שהוא נחוץ. זאת החכמה של הגוף. לכן, אולי תנסי להתידד עם החום, לקבל אותו בברכה, להודות על המנגנון הנפלא הזה שמאפשר החום וחכי בסבלנות, בסוף הוא יורד והילד מחלים. (אורנה_שפרון) " "חום זה תהלך חשוב בהתפתחות המחלה והילד. הוא דורש שתהיי שם בערנות, גם אם אמצע הלילה... זה קשה אבל אפשרי. (נועה_ברקת)" "לא מטפלים, רק מחבקים הרבה (כשלילד יש חום הוא צריך... חום) (חבצלת)" "לסיום, עצת העצות: תקשיבי לעצמך, לאמהות יש אינטואיציה טובה לדעת אם משהו ממש לא בסדר (אמבט_ים)" אני קוראת ונפעמת! כמה חוכמה! קול הבטן שלי חוגג- הנה לך, הוא מרקד על שאריות הרציונל ההגיוני שלי. בפעם הבאה כשהילדה שוללת תרופה להורדת חום- תקשיבי לה! במהלך היום היא מוטרדת מהאוזן, אחרי הצהריים כבר מוטרדת מאוד. אבל החום כבר לא גבוה, והאנטיביוטיקה עדיין מוכנה במקרר, ואני עדיין מתלבטת. לתת-לא לתת- איך אחליט? יום שני בבוקר, ביקור אצל הרופא הידידותי. "יש דלקת באוזן, טוב שלא נתתם לה אנטיביוטיקה, הכי טוב שהדלקת תתרפא לבד", קובע הרופא הנחמד. יש לנו תור לממחה אף-אוזן-גרון, אני מספרת לרופא והוא מיד אומר- תבטלי, תבטלי, אף-אוזן הוא כירורג, הוא ירצה אנטיביוטיקה. תבטלי, בואי אלי למעקב כל יומיים השבוע. לא ביטלתי. דווקא הלכנו. הרציונל רצה. דלקת בשתי האזניים, קבע המומחה, יש לתת אנטי' במשך 5 ימים, פעם ביום. זינט. אבל כבר אין חום, אני מתפתלת. "עם אזניים לא משחקים" קובע המומחה. "איך מדדתם חום" מתעניין המומחה. "באוזן שמאל". אהה, אומר המומחה. הדלקת באוזן שמאל, הקריאה לא מהימנה. בדלקת האזור חם יותר מהסביבה. טוב, אמרנו. חוזרים הביתה. אפילו לא הלכנו לבית מרקחת. ממשיכים להתלבט ולא לתת לה אנטיביוטיקה. אהה! פתאום נופל האסימון, גלינג-גלונג הוא מצלצל כשאנחנו פתאום מבינים- מדדנו חום באוזן שמאל! כן, יש לנו מדד שהדלקת עוברת, נרפאת בכוח מערכת החיסון הטבעית של הילדה! החום ירד- הדלקת כבר לא חמה! יום חמישי, הילדה מתנהגת מלאה שמחה, רק כשהיא עייפה היא מגרדת בתוך האוזן. אין חום, יש הרבה שמחת חיים. יום שישי, יום הולדתי השלושים. הילדה מתנהגת כבריאה, שמחה, עליזה. אני מרגישה חגיגה אמיתית, חוגגת בשמחה גדולה. יום ראשון. בקבוק המוקסיפן עדיין מלא לגמרי ומונח בדלת המקרר. הילדה בריאה. אני נושמת לרווחה. צלחנו את המבחן הזה. מסכמת לעצמי- אולי קל לי יותר לזרום עם שיטת החינוך שגדלתי עליה- שאם רופא אומר אז חייבים, שאנטיביוטיקה חייבים לקחת, ש"עם אוזניים לא משחקים", שחום מעל 38.5 מורידים במים ובתרופות, וש"אי אפשר פשוט לצפות מהצד בילד חולה-חייבים לעזור לו". אבל השבוע עשינו לנו חינוך מחדש. בשבוע הזה למדתי את אחד השיעורים הכי חשובים בהורות- שיעור האינטואיציה האימהית, תחושת הבטן והקשב לבתי. למדתי שבמחלה לא חייבים להלחם, ואפשר לתת לה מקום בחיינו בכדי שתחלוף ותשיב את הבריאות על כנה. למדתי שקשה לי יותר להקשיב לתחושת הבטן שלי מאשר לרציונל. שכביכול קל יותר להרפות ולתת לחום לעבור אך לי קשה מאוד פשוט לצפות בבתי חולה ולא לתת לה כלום- אך זה אפשרי ועבורה- זוהי הבחירה הטובה ביותר. ילדת טבע שלי, אני מאחלת לעצמי שאוכל להיות קשובה לצרכייך ולרצונותייך. אני מאחלת לנו את היכולת להרפות ולהניח לך להתרפא בזכות מערכת החיסון שלך ובזכות החום והאהבה שלנו. אמן.
שיעור באחריות על בריאות ילדתי הכל התחיל בסדרת לילות בהם הילדה (שנה ועשר) התעוררה בבכי ובקריאה נואשת לעזרה: "אמאאאאא" "אמאאאא"! בלילה השלישי שזה התרחש היא גם היתה חמה למגע. בדקנו עם מד החום הכי ידידותי שאנחנו מכירים- רבע שניה, באוזן שמאל, אלקטרוני. 38.9 זעקו הספרות לנגד עינינו הטרוטות. דיברתי איתה. ילדה שלי, אמרתי לה, יש לך חום. וזה מציק לך. אולי אתן לך אקמולי ותוכלי להוריד את החום ולחזור לישון? "לא." עונה הילדה חד משמעית. תחושת הבטן שלי- להקשיב לה. הילדה לא מוכנה להכניס לגוף מלמעלה. השיחה עם האיש ותחושת האחריות ההורית מאיימת עלי. הקול הרציונלי אומר- לתת לה נר, ככה לא תוכל להקיא. הקול שבבטן אומר- לא לעשות כלום. הרציונלי ניצח. נר, למורת רוחה. הקול שבבטן מרגיש רע מאוד, אני מרגישה כל כך לא קשובה לה. הרציונלי אומר- לא תמיד היא יודעת מה טוב לה, לפעמים את צריכה להיות אחראית ולדעת עבורה מה טוב לה. קול הבטן שלי שולל את הרציונלי אך הרציונלי ניצח. הילדה נרדמת ואני ממשיכה להתווכח ביני לבין עצמי עד ההתעוררות הבאה שלה-חצי שעה מאוחר יותר. החום לא ירד. מקלחת ואמבטיה הורידו ב0.2 את הטמפרטורה באוזן. נרדמה שוב ונמה עד הבוקר. שישי בבוקר, חום אבל לא נוראי. ממשיכים בשגרה הרגילה. בצהריים החום ממריא-39.8, כמעט 40 מעלות צלזיוס, באוזן. היא בוכה- "לנגב אוזן...לנגב אוזן" ותוחבת אצבע לתוך אוזנה השמאלית. חייבים רופא. חייבים. שישי בצהריים, רק הרופא שפגש אותה לפני שנה בפעם האחרונה (לפני שמצאנו את הרופא הנוכחי) פנוי. האיש מתקשר אליו, אחת בצהריים, הרופא מבטיח שיחכה לנו בקליניקה ואנחנו אורזים את הילדה (לא לפני שניסינו אמבט שלא עזר, והיא בלעה נורופן להורדת חום שאכן עזר לזמן מה) ותך 15 דקות אנחנו אצלו. "היא נראית לא כמנהגה" אומר הרופא ואני תוהה איך הוא יכול לדעת זאת על סמך מפגש של פעם בשנה. בודק, הגישה הכללית היא "לדבר מעליה" כאילו היא לא שם. דלקת באוזן שמאל, 10 ימים מוקסיפן, קובע הרופא. 5 ימים, אני מתמקחת. טוב, 7 ימים, מסכים הרופא להתפשר עימי. אולי אפשר לחכות עם זה, שואל האיש שלי. תחכו עד הערב, אם החום נשאר גבוה תתחילו. השעות נוקפות, הערב מגיע. נחכה למחר בערב, אני והאיש מחליטים. בינתיים מורידים את החום בניגוד לרצון ילדתנו. נורופן בכפית, הרבה אמבטיות. אחרי כל מנת נורופן החום יורד ואז חוזר, חוזר ובגדול. בערב אנחנו מתקשרים לבן זוגה של חברה, רופא משפחה בהתמחות. השיחה עימו הרגיעה אותי (תודה!). לפתע קול תחושת הבטן שלי קיבל את הכבוד הראוי לו- ננסה לא לתת לה תכשירים להורדת חום. לפני 41 מעלות- פשוט לא לגעת, לתת לחום את הכבוד שלו, לתת לגוף להשתמש בחום בכדי ללחום במחלה. כשאנו מורידים את החום, אנו מאיטים את קצב ההחלמה, כך הבנתי מהשיחה. ננסה גם לחכות עם האנטיביוטיקה- אם החום כבר ירד מעצמו- הדלקת בדרכה להחלמה. רק חשוב לעקוב אצל רופא ילדים, שיציץ אחת לכמה ימים לאוזן. שבת בלילה, החום עולה. "את רוצה תרופה?"- "לא!" עונה הילדה. הפעם אנחנו קשובים לה. 39.5 ופשוט מודדים. מבקשת לשתות מים, כמה לגימות, נרדמת. מתעוררת אחרי שעתיים בערך. מקטרת. באוזן כבר 38.8. יותר טוב. שותה עוד מים, נרדמת בחזרה. ככה כל הלילה- שותה קצת ונרדמת. ישנה עם האצבע תקועה באוזן. ראשון בבוקר. שלווה שכזו נוחתת עלי. הילדה עברה לילה בלי הורדת חום וקמה ללא חום. הגוף שלה הוריד והעלה חום במחזוריות, מחזוריות בה למדתי לא להתערב, להאמין לבתי ולקול הבטן שלי. שיחה עם חברתי, בת זוגו של הרופא- שולחת אותי לקרוא את הדף חום_גבוה באתר. "חום זה לא דבר שיש להיפטר ממנו. זהו מנגנון של הגוף שמסייע לניקוי הגוף מפסולת לא נחוצה, גם בהיבט הפיזי וגם בהיבטים הנרגשיים נפשיים. במידה ואת "נפטרת" מהחום באמצעים אלימים (כימיים), הניקוי יצטרך להתבצע דרך ערוץ אחר. היופי בחום הוא שהניקוי הזה יכול להתרחש מבלי שאנחנו אפילו נדע שהוא נחוץ. זאת החכמה של הגוף. לכן, אולי תנסי להתידד עם החום, לקבל אותו בברכה, להודות על המנגנון הנפלא הזה שמאפשר החום וחכי בסבלנות, בסוף הוא יורד והילד מחלים. (אורנה_שפרון) " "חום זה תהלך חשוב בהתפתחות המחלה והילד. הוא דורש שתהיי שם בערנות, גם אם אמצע הלילה... זה קשה אבל אפשרי. (נועה_ברקת)" "לא מטפלים, רק מחבקים הרבה (כשלילד יש חום הוא צריך... חום) (חבצלת)" "לסיום, עצת העצות: תקשיבי לעצמך, לאמהות יש אינטואיציה טובה לדעת אם משהו ממש לא בסדר (אמבט_ים)" אני קוראת ונפעמת! כמה חוכמה! קול הבטן שלי חוגג- הנה לך, הוא מרקד על שאריות הרציונל ההגיוני שלי. בפעם הבאה כשהילדה שוללת תרופה להורדת חום- תקשיבי לה! במהלך היום היא מוטרדת מהאוזן, אחרי הצהריים כבר מוטרדת מאוד. אבל החום כבר לא גבוה, והאנטיביוטיקה עדיין מוכנה במקרר, ואני עדיין מתלבטת. לתת-לא לתת- איך אחליט? יום שני בבוקר, ביקור אצל הרופא הידידותי. "יש דלקת באוזן, טוב שלא נתתם לה אנטיביוטיקה, הכי טוב שהדלקת תתרפא לבד", קובע הרופא הנחמד. יש לנו תור לממחה אף-אוזן-גרון, אני מספרת לרופא והוא מיד אומר- תבטלי, תבטלי, אף-אוזן הוא כירורג, הוא ירצה אנטיביוטיקה. תבטלי, בואי אלי למעקב כל יומיים השבוע. לא ביטלתי. דווקא הלכנו. הרציונל רצה. דלקת בשתי האזניים, קבע המומחה, יש לתת אנטי' במשך 5 ימים, פעם ביום. זינט. אבל כבר אין חום, אני מתפתלת. "עם אזניים לא משחקים" קובע המומחה. "איך מדדתם חום" מתעניין המומחה. "באוזן שמאל". אהה, אומר המומחה. הדלקת באוזן שמאל, הקריאה לא מהימנה. בדלקת האזור חם יותר מהסביבה. טוב, אמרנו. חוזרים הביתה. אפילו לא הלכנו לבית מרקחת. ממשיכים להתלבט ולא לתת לה אנטיביוטיקה. אהה! פתאום נופל האסימון, גלינג-גלונג הוא מצלצל כשאנחנו פתאום מבינים- מדדנו חום באוזן שמאל! כן, יש לנו מדד שהדלקת עוברת, נרפאת בכוח מערכת החיסון הטבעית של הילדה! החום ירד- הדלקת כבר לא חמה! יום חמישי, הילדה מתנהגת מלאה שמחה, רק כשהיא עייפה היא מגרדת בתוך האוזן. אין חום, יש הרבה שמחת חיים. יום שישי, יום הולדתי השלושים. הילדה מתנהגת כבריאה, שמחה, עליזה. אני מרגישה חגיגה אמיתית, חוגגת בשמחה גדולה. יום ראשון. בקבוק המוקסיפן עדיין מלא לגמרי ומונח בדלת המקרר. הילדה בריאה. אני נושמת לרווחה. צלחנו את המבחן הזה. מסכמת לעצמי- אולי קל לי יותר לזרום עם שיטת החינוך שגדלתי עליה- שאם רופא אומר אז חייבים, שאנטיביוטיקה חייבים לקחת, ש"עם אוזניים לא משחקים", שחום מעל 38.5 מורידים במים ובתרופות, וש"אי אפשר פשוט לצפות מהצד בילד חולה-חייבים לעזור לו". אבל השבוע עשינו לנו חינוך מחדש. בשבוע הזה למדתי את אחד השיעורים הכי חשובים בהורות- שיעור האינטואיציה האימהית, תחושת הבטן והקשב לבתי. למדתי שבמחלה לא חייבים להלחם, ואפשר לתת לה מקום בחיינו בכדי שתחלוף ותשיב את הבריאות על כנה. למדתי שקשה לי יותר להקשיב לתחושת הבטן שלי מאשר לרציונל. שכביכול קל יותר להרפות ולתת לחום לעבור אך לי קשה מאוד פשוט לצפות בבתי חולה ולא לתת לה כלום- אך זה אפשרי ועבורה- זוהי הבחירה הטובה ביותר. ילדת טבע שלי, אני מאחלת לעצמי שאוכל להיות קשובה לצרכייך ולרצונותייך. אני מאחלת לנו את היכולת להרפות ולהניח לך להתרפא בזכות מערכת החיסון שלך ובזכות החום והאהבה שלנו. אמן.
