קודם כל אני שמחה שהילדה בריאה עכשיו
ואיך אני היתי נוהגת? עם חום כל כך גבוה, אין ספק שהייתי נותנת אקמול לילד. אגב, כשמדובר בי עצמי, אני בכלל לא מודדת חום גם כאשר אני מרגישה מאוד רע, כי אני סומכת על עצמי שאם יגיע שלב שבו משהו יהיה מאוד לא תקין, אני כבר ארגיש. אני לא לוקחת תרופות להורדת חום, אלא אם כן יש סיבה "תפקודית" משמעותית מאוד, שבגללה אני לא רוצה להיות פגר (כמו באוגוסט האחרון שבו הייתי צריכה לרוץ עם שלושה ילדים בחופשה ממקום למקום ואני עם סינוסיטיס איום ונורא וחום גבוה). וגם לכאבי מחזור אני לא לוקחת כלום. כך שאותי לא צריך לשכנע, שאם אפשר בלי מה טוב. אבל, עם כל הכבוד, ואת יודעת שיש לי המון כבוד אלייך ולהשקפת עולם שלך, אני חד משמעית לא הייתי לוקחת סיכון כזה. חום כל כך גבוה מצדיק בפני עצמו מתן תרופות להורדתו. נכון שלא צריך להגזים במתן התרופות אבל לפחות להורידו לתחום יותר סביר? לגבי האנטיביוטיקה - יש לנו 3 ילדים ועברנו דלקות אוזניים רבות. אין לי ספק שבחלק מהמקרים היה אפשר לוותר על האנטיביוטיקה, במקרים אחרים אנחנו החלטנו על דעת עצמנו לא לתת, כי הילד נראה היה לנו בסדר ורק לפני שבועות ספורים קיבל אנטיביוטיקה, אז לא קנינו את התרופה, והגענו כעבור שבוע ימים עם דלקת חריפה הרבה יותר שהצריכה אנטיביוטיקה "למתקדמים" והיינו על סף דיקור. אין ספק גם שגישות משתנות - עם הבן הגדול לפני 8 שנים, הגישה היתה לתת אנטיביוטיקה על כל ממצא הכי קטן, וכיום - כך הרופא שלנו אמר לנו, אם אין דלקת ממש סוערת, ההנחייה היא להמתין, להזמין את הילד לביקורת אפילו כל יום, העיקר להימנע מאנטיביוטיקה. כמובן שגם כיום יש רופאים שמגזימים במתן תרופות, רק לפני שבוע ימים הגעתי למרפאה של רופאת ילדים בעניין אישי שלה, ובעודי ממתינה בחדר ההמתנה, שמעתי את השיחה בינה לבין אימו של בן 3. הילד התחיל חום לא גבוה באותו יום, היה מנוזל מאוד, אבל אכל ונראה לדברי האם טוב. הרופאה בדקה אותו, אמרה שהוא מפתח משהו, המליצה לקחת אקמול כל כמה שעות, ואנטיביוטיקה. האמא דווקא שאלה האם יש דלקת אוזניים או גרון, והרופאה אמרה שלא, אבל האנטיביוטיקה היא על מנת שלא יפתח דלקת! יותר מזה, כשבני הגדול היה בן 8 חודשים, הגענו לאשפוז בבית חולים, עם ילד מיובש, כאשר הכל נגרם עקב שלשול, ורופאה שרשמה לנו סירופ נגד שלשול, מה שידוע היום שאסור לתת בשום אופן! אבל בסה"כ, כפי שכתבתי בתחילה, כל החיים הם "ניהול סיכונים", וכאשר עומדות בפני בחירות (ובפרט לגבי בריאות הילדים שלי) - אני מעדיפה להיות בצד הבטוח. זו דרך אגב השקפת העולם שהביאה אותי לשלושה ניתוחים קיסריים - כאשר עמדה בפני הבחירה, עם תינוק שמוערך מעל 4 קילו (ונולד 4250 לבסוף), לידה שלא מתקדמת אבל מאידך המוניטור מצויין, וכאשר הסבירו לי את הסיכונים לנזקים -שנעים בין תסמונת ע"ש ארב, שיתוק מוחין ואפילו מוות, איזו בחירה כבר יכולתי לקבל? גם אז היו ויכוחים בין הרופאים, והיו כאלה שחשבו שהכל יעבור בשלום, והיו נגד הגישה ההתערבותית, אבל רק בן אדם אחד - אני - שהיה צריך לקחת על מצפונו את השלכות הבחירה. בסיטואציות כאלה, אני מעדיפה להיות בצד הבטוח, זה מה שעשיתי אז וכך אני ממשיכה ובוחרת גם כיום. ודוגמא נוספת, הבן השני שלי נולד עם PDA, זהו דלף בין אבי העורקים לעורק הריאה השמאלית, כאשר יש מקרים מסכני חיים שמצריכים סגירה מיידית וגורמים לבעיות תפקודיות ניכרות, ואצלנו - מדובר היה בדלף קל מאוד, שאינו גורם לשום בעיה תפקודית, והתגלה אך ורק עקב איוושה. מה הבעיה? שאותו דלף פצפון, עלול לגדול עם השנים ולגרום לבעיה תפקודית - ומגיל מסויים כבר אי אפשר לסגור אותו בצינתור כמו שנעשה בגילאים הצעירים - ויותר מזה, שהילד, גם כיום, נמצא בסיכון לזיהומים כתוצאה מחיידקים שיעלו נגד כיוון הזרם, לכיוון הלב (דם לא מחומצן). בעבר היה צריך לפתוח את כל בית החזה בשביל זה, כיום עושים צינתור. ואז עומדת השאלה בפני ההורים - האם להכניס ילד בריא לחלוטין, אבל בסיכון סטטיסטי לתחלואה קשה (סיכון נמוך אך חד משמעית גבוה פי כמה מאשר האוכלוסיה הרגילה) - לניתוח, בהרדמה כללית, על הסיכונים הנובעים מהם. בדקנו את הנושא מכל הכיוונים. בארה"ב יש נסיון רב עם המחלה. לא היה דף אינטרנט אחד שלא קראנו. ולבסוף החלטנו ללכת על זה. ברור שלקחנו סיכון מסויים, אבל מושכל. הרופאים המליצו על חלון הזדמנויות בין גיל 5 ל- 8, אז התנאים לצינתור הם אופטימליים, וכך עשינו. הכל עבר בשלום, אבל לדעתי, נכונותן של החלטות צריכה להיבדק לא רק במבחן התוצאה, כמו אצלך - שהכל עבר בשלום, אלא - אני הייתי רוצה לדעת, שגם אם משהו מסתבך, אדע שקיבלתי את ההחלטה הטובה ביותר עבור הילד ושבמסגרת ניהול הסיכונים הזה, בחרתי בדרך היותר בטוחה עבורו.
