עד עתה: אחד הפרקים, אם לא "ה"
כמו בגרוזיה, גם בקוסטה ריקה, המסטיק נמתח לאין קץ. כל פרק לונדוני שווה ל-25 פרקים בגיאורגיה ו-15 פרקים באמל"ט. כנראה שכך הוא המצב במדינות שבהן כוח הקניה גבוה יחסית והריגולציה נמוכה ולא-מציקה יחסית (לכן ככל הנראה, נראה אנטנות לרוב בגיאורגיה ואקסטרים/ בעלי-חיים בקוסטה ריקה). ככה זה כריגולציה וכל שכן, כשהפאונד או היורו (בסקנדינביות)
דוחקים ומאיצים להספיק כמה שיותר בפחות זמן ובמינימום עלויות.
לא שלא הבחנו ביד ההפקה הבלתי נעלמה - למשל, השליטה המפתיעה בלטינית של הביולוגיות המלומדות ומשכילות ובכלל עשירות תרבותיות, מוחלקות-מחומצנות-מודבקות שיער בחסדי רבי בנימין ומכונת לחשים אוטומטית - שלשלי פסוק/תפילה קבלי התגלות אלוהית אינסטנט וסיעתא דשמיא מותאמיםבמיוחד לפי הצורך והמשחק - לכל מצב ועמיתהן למרוץ, שזכרו את כל שמות הזוחלים/חרקים/חסרי חוליות בלטינית, וידעו להשיב כל יצור לתיבתו היעודית. לא שלא נתנו לנו את אלכסיס הפלסטיק בצולעת-מתבכיינת. לא שחלילה ראינו את הרצים בעולם מנווטים. אבל, סך-הכל, יחסית לנומך הרמה שהורגלנו, היה די בסדר, ואפילו מעבר לכך.
שני משחקים שנתפרו יפה. אחד פיזי-תושיתי-כח רצון; והשני, התגברות על קושי-רתיעה-קמאיות שבך פנימה. יחסית, מעט התערבויות בולטות לעין וכאמור, כיבוד יחסי של הצופה על האינטלגנציה שבה.
מעבר לבישול (בן שני פרקים עד עתה) וה-run-up של ה"מריבה" ואולי, שינוי במחסום הצפוי - הדתיות לשעבר (פרחות תמיד בחסות רבי בנימין)? אלכסת הפלסטיק ויהלום הראליטי שלצדה? או שמא: שניים רבים ושלישי (חוץ מהצמד הרוסי) זוכה? - מתחילה להווצר דינמקה פנימית בין הצוותים. מן הסתם, ההפקה מחממת ויוצרת ריב דרמטי ומתח (שהלוא, כשאין מרוץ אלא מריחה, חיבים לצור "יש דרמה מאין מרוץ") שמועצם ומוגזם מעבר למה שהוא אבל ריב שמתאים למשבצות והתפקידים: פרחות מזה ויהלומי תל-אביב-העולם הגדול מזה; יקירי הפקה מיוחסים מזה לצד עמך שבאו מכלום מזה וכו'.
לסיכום, היכולת הכלכלית שמקלה לא לדחוס 25 מטלות ברצף ולעמוד בתכתיבי זמן ועלויות (ע"ע לונדון, שבדיה ופינלנד) מטורפים (להספיק-להראות כמה שיותר בכמה שפחות זמן) עושה טוב לזוגות, לצופים ולעלילה. עובדה שאפשר להסתיר ביתר קלות את יד ההפקה המתערבת ואפשר גם לשים עין ומצלמה על דינמיקה בין צוותית ותוך צוותית - הסטנדאפיסטים הטבעיים, כוכבי הצפון ש"ש; או, העמידה השקטה אך המאוד חברית ומנחמת של טום הצופה ממרחק מה באמפטיה מרשימת בעוצמתה השקטה באוריאל המתקשה להתגבר על פחדיו (arachnephobia, ophidiophobia וכיו"ב). סך-הכל אחד הפרקים הטובים ביותר עד כה במרוץ.
מבחינתי, למרות המריחה האין-סופית, פעם ראשונה שההפקה הצליחה להראות יותר מרוץ ופחות מלאכותיות של מרוץ, עלילה, דרמה וכו'.