שלום, אני כאן

[rastotman]

מה עושים עם ההורים?

אני בכיתה יוד, אתמול כשהיה פיגוע בירושליים לחברה שלי לא נתנו ללכת לסרט בקניון ליד הבית שלנו. אז כולנו לא הלכנו. שלשום היינו אמורים לנסוע לראשון לבקר את המדריך שלנו ולא נסענו כי היה פיגוע אחרי צומת מגידו, ולשישי שבת אנחנו לא ניסע לחברים שלנו במושב כי ההורים בכלליות מפחדים. הפחד שלהם אולי לגיטימי, אבל זה הפחד שלהם. עכשיו חופש- הם כל הזמן בבית, אני כל הזמן בבית וברגע שהם שומעים קריין שאומר בדרמטיות שהיה פיגוע בכל מקום שהוא הם לא נותנים לנו לצאת. לנו כי אצל החברות שלי זה יותר גרוע. כל החדשות שהם רואים שרק משכנעות אותם יותר שהם צודקים וצריך להישאר יותר בבית ולראות יותר חדשות- ובעצם לי אין מה לעשות כדי לשכנע אותם אחרת. ובטח לא את ההורים של חברות שלי. אני יודעת שהיום מסוכן בכל מקום, גם אני שומעת קריינים דרמטים מדי פעם, אבל בחיפה די בטוח וגם ברכבת. ידה ידה

.

 

[יעל רפאלי]

מי צודק?

חבל שאני לא יודעת את שמך, אבל, את מאוד צודקת, נערים ונערות בגילך יוצאים ומבלים, מטיילים ולא יושבים בבית, ובטח שלא רואים חדשות כל היום. זה מאוד מכעיס ובעיניי גם מאוד עצוב שאת לא יכולה לנהוג כך. אני בטוחה שלהורייך מאוד קשה והם גם מגיבים בכעס כלפייך וכלפי רצונותייך. אני יכולה מאוד להבין אותך ולהזדהות עם המצוקה שאליה נקלעת, ויחד עם זאת להבין את חששם של הורייך אולי תוכלו למצוא פשרות- לבלות עם חברות בביתן, לסוע לטיוליי טבע עם ההורים...נסו למצוא משהו. יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט שריג

 

[droli]

שלום יעל,

אנחנו הורים לשתי בנות בנות 4 ו-8. אצל שתיהן יש אותה תופעה - הדמעות מגיעות בשניות... דומה כי אימצו את הדמעות כשפה שלטת. כאשר אומרים להן משהו שנדמה להן שמעליב, כאשר מעירים להן, כאשר לא עושים את מה שהן מבקשות, ... בכלל היבבות הן בכל מצב... יש פתרון? רעיון משהו? שאלה נוספת... אנחנו גרים בשטחים. יריות יש בלי סוף לידנו. איך מרגיעים? מיכל

 

[יעל רפאלי]

יורים ובוכים

אם הבכי הוא שפה ואתם מכירים אותו כבר ולא מתרגשים ממנו- הוא יחלוף, כי הוא לא יעשה את מה שאמור לעשות ואפשר יהיה לוותר עליו. ובאשר ליריות: באמת קשה להרגע כשיורים לידך. אבל אם הילדות ידעו שאלו יריות של חיילי צה"ל, ומטרתם לשמור עליכם...

 

[droli]

תודה על ההתיחסות

 

[רותי ע]

../images/Emo41.gif בקשה מכל השואלים ../images/Emo41.gif

אנא שרשרו להודעה הראשית של יעל את השאלות.

 

[nightroll]

אפשר לשאול גם על מבוגרים?

לאחר שאמרתי את המשפט הזה לאדם הלא נכון ושלחו אלי עו"ס, אני מבקשת להבהיר תחילה שאני לא מרגישה צורך לפגוע בי, בילדיי, או בכל אדם אחר, פיזית או נפשית, בכל תורה שהיא. ולשאלה: מישהי אמרה לי פעם "אמא נורמאלית רוצה לפעמים לזרוק את הילד מהחלון. אמא לא נורמאלית עושה את זה". מנסיוני ומשיחותי עם אמהות צעירות, ראיתי שתחושת כעס ותסכול, מלווה בד"כ גם ברגשות אשמה, היא תחושה נפוצה למדי. האם היא טבעית? האם באמת כל זמן שהאם לא פוגעת בילד היא נורמלית, גם אם היא מרגישה כעס ותסכול? (לא מתייחסת לדיכאון שאחרי הלידה אלא למצב טבעי כמו לילה ללא שינה, למשל).

 

[יעל רפאלי]

שלום לך

אמא שתאמר לך שאף פעם לא חשה רצון לזרוק את ילדיה מהחלון, תשקר לך. ובאמת- יש את ההבדל בין פאנטזיה לבין מציאות. הכוונה היא לעיפות קשה, תיסכול ורצון להיות לבד, לטפל רק בעצמי ולא במישהו אחר. ועל כך האשמה. במצבי דיכאון קשים או פסיכוזות, עלולים הורים גם לפגוע בילדם. יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט שריג

 

[מאמא כושר]

לינה משותפת - מיסגרת לגיל שנה ו10 ח

שלום יעל שמי רינת - מאמאכושר יש לנו בת , גלגל בת שנה ושלוש היא עדין יונקת, גם בלילה ישנה איתנו ביחד וכולנו נהנים. *אם זה בסדר? היא נימצאת איתי כל היום ומידי פעם כשאני עובדת לשעה שעתיים היא נימצאת עם בייביסיטר או עם מישפחה, היא ילדה מפותחת מאד מבחינה קוגניטיבית,וגם במוטוריקה עדינה... ומקסימה! אני מתלבטת בקשר לשנה הבאה- ספטמבר לגבי סידור לילדה: אני לא חייבת לשים אות בגן או מעון או מישפחתון, אבל מדיבורים אומרים שכדאי... המיסגרת החברה וכו´... ראיתי גנים ומה שאהבתי זה גנים של ויצו, בהם יש פיקוח ומרחב הן בגן ןהן בחצר, למרות שמספר הילדים לא מעט! 30 ילד * האם זהו מעבר חד? * האם בכלל יש תורך - מידע אישי בגיל שנתיים, המישחקים של הילדים הם זה ליד זה ולא זה עם זה...- מה דעתך? מה מומלץ?

 

[יעל רפאלי]

רינת שלום

החלטת לגדל את ביתך בדרך מסויימת, האם את שלמה איתה? אם כן, מדוע עלייך לעשות שינוי כה קיצוני בחודש ספטמבר? אם ביתך מפותחת ופתוחה היא תסתגל לשינוי אך לדעתי עלייך לבדוק עם עצמך את השינוי הקיצוני שאת רוצה לעשות: כתבי לי עוד ואוכל לנסות ולהבין מה מקורו. יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט שריג

 

[zimes]

עוד אפשר?

יש לי תאומים, בני שנה ושלוש. קורה שהם רבים - לפעמים על צעצוע, לפעמים על "טריטוריה". בדרך כלל, בני דוחף/מושך את בתי, גורם לה לבכי גדול, לפעמים הם נרגעים די מהר, ולפעמים זה עולה לווליומים שגורמים לי להתערב. לפעמים הוא מכה בה עם צעצוע - זה כבר יותר כואב, וכמעט מסוכן. מה לעשות? איך להגיב? האם להגיב, בכלל?

 

[יעל רפאלי]

לאם התאומים

בגיל זה הילדים שלך לא שולטים במעשיהם ובהתנהגותם, בנך מכה את אחותו ולוקח לה משחקים משום שאינו מבין מה עושה ולא יודע דרך אחרת להשגת צעצוע (היכולת למשא ומתן מתפתחת בגיל מאוחר יותר). לדעתי זהו מתפקיד ההורה לקבוע טריטויות ולהגן על הילדים. כשיהיו בני 3-4 תוכלי ללמדם לפתור בעיות לבד. יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט שריג

 

[יעל רפאלי]

אני עוצרת כאן

אני חייבת לעצור כאן, מצטערת שלא הספקתי לענות על הכל אבל אני מבטיחה שאענה לכל מי ששאל עד עכשיו עד מחר. אפשר לשאול עוד שאלות במשך השבוע בפורום חדש שאני מקימה באתר: selfdiscovery בפורום הורים. שמחתי שהיו הרבה פניות ואני מקוה שהצלחתי לתרום לכם. יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט שריג

 

[רותי ע]

../images/Emo51.gif רבה ליעל

שהתארחה אצלנו וענתה על השאלות. ואתם מוזמנים להמשיך לשאול את יעל ואת שאר צוותה באתר שלהם. לילה טוב

 

[mayor]

שלום יעל. ו..שאלה.

מי-אור בת שנה ונמצאת יחד איתי בפעוטון קטן שאני הקמתי. אני נמצאת בפעוטון עד אחת וחצי ואז הולכת ומשאירה אותה עד בערך ארבע - לפחות ברוב הימים, לפעמים היא באה איתי הביתה מוקדם. הבעיה היא שהיא לא רוצה לאכול אוכל כמו כל הילדים. זה התחיל עוד בבית לפני הפעוטון, היא פשוט מעדיפה לינוק, מה שכבר לא מספיק לה והיא אחרי חצי שעה במקרה הטוב שוב רעבה. בבית או בפעוטון היא אוכלת כמה כפיות (רק 5 -6) כאילו על מנת להישאר רעבה "קצת" ואז חוזרת ליניקה. עד לפני חודש וחצי היא היתה ישנה צמוד לציצי, עד שנמאס לי מהכאבי גב והורדתי לה את זה, מאז היא נרדמת לבד וגם התחילה למצוץ מוצץ לפני ההרדמות לכמה דקות(מה שקודם לא היה-היא לא לוקחת מוצץ) זה לא שינה את הדפוס. כשהתחלנו את הפעוטון הבעיה נפתרה כיוון שהיא ראתה את שאר הילדים אוכלים אבל אחרי חודשיים וחצי היא התרגלה וחזרה לדפוס הקודם. למה היא עושה את זה? אני לא רוצה להפסיק להניק אותה, אני רק רוצה שהיא לא תהיה רעבה כל הזמן. היא סתם רוצה להתפנק על הציצי? אוכל סתם לא טעים לה? היא איתי רוב הזמן ולא נראה לי שחסר לה תשומת לב - להיפך היא מחפשת חברה של ילדים ושל אנשים אחרים עם המון בטחון ובהמון כיף. בארבעת החודשים הראשונים של חייה היא היתה במנשא צמוד לציצי 24 שעות יש קשר אולי? אגב זה לא שהיא נראית רע... להיפך - אבל היא פשוט רעבה! תודה...

 

[יעל רפאלי]

שלום

אני חושבת שמי שיכולה לעזור לך באמת פה היא יועצת הנקה,יש דרכים מיוחדות למעבר מיניקה למוצקים ואני לא מומחית בנושא. לגבי הפן הפסיכולוגי, מדובר בתינוקת קטנה שזקוקה כנראה להרבה חום ומגע פיזי ראשוני, האם גם את כזאת? האם זה נעים לך או שהיית רוצה להפסיק להניק? כתבי לי על כך. יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט שריג

 

[mayor]

יעל -

לא אני לא רוצה להפסיק להניק לגמרי, אני אוהבת את זה ומאמינה שזה חשוב גם לי וגם למי-אור. פשוט נראה לי מוזר הדפוס אכילה שהיא פיתחה לעצמה - הלהישאר רעבה. היא אכן אוהבת וחשוב לה חום ומגע ראשוני, כיוון שאני מאוד מאמינה בזה וזה מה שלימדתי אותה. בחודשים הראשונים היא לא הסכימה בכלל לרדת ממני, ואני קיבלתי את זה בשמחה כי האמנתי שבשלב כלשהו יימאס לה והיא תרצה עצמאות, וזה אכן קרה. היא מלאה בבטחון עצמי היום ןמאוד מאוד עצמאית ועדיין דואגת לבקש ולקבל את החום והמגע. אני אכן אפנה ליועצת הנקה, תודה לך.

 

[יעל רפאלי]

יערית שלום

יערית שלום, נשמע לי שאת ובנך עברתם תקופה קשה של חרדות גם בגלל הפיגוע וגם בגלל הגירושין. החרדה העיקרית המתעוררת אצל ילדים בגיל זה בעקבות גירושין היא חרדת נטישה, הם רואים כיצד הורה אחד עוזב את הבית וחוששים שמא ההורה השני עלול לעשות זאת גם. היותך ופציעתך בפיגוע "דרכו לו על אותה יבלת", כמעט ולקחו אותך ממנו באמת!!! כאנשים מבוגרים, מחשבה זו מערערת, אז תחשבי איך חושב ילד בן ארבע- חמש? לגבי החששות שלו כיום: אין לי מספיק מידע לגביו, אבל נראה לי שהחרדה הגדולה הזאת מתעוררת אצלו שוב ושוב אחרי כל פיגוע והצפייה החוזרת בטלויזיה מנסה לתת לו תחושת שליטה במצב. אם תוכלי לכתוב לי עוד עליו ,אוכל יותר להתמקד יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט- שריג

 

[*יערית]

תודה על התשובה

ראשית לאן אני אמורה לכתוב לך? שנית,יש הטוענים שאני טועה כאשר אני משתפת את הילד בכל המצב הביטחוני ..האם כך? ולגבי הגרושין שלי..עברו דיי בקלות, מערכת יחסים תקינה ביני לבין אביו,אומנם יש הרבה בעיות התנהגותיות של הילד ועדיין לא עלו מדוע כך הוא מתנהג....סבורים שיש משקעים מהגרושין אך אני לא מצאתי עדיין איפה,ולמה הוא נכנס איתי לעימותים חוזרים. זה על קצה המזלג... יערית.

 

[יעל רפאלי]

ועוד איזה תקופה קשה

את מתארת מצב שבו הילדים, וגם אנחנו, מאוד רגישים לכל רעש ולכל תזוזה, אני מבינה שאתם גרים במקום שכן הופגז בעבר. נשמע לי שאת עושה נכון, ילדייך מספיק גדולים להבין מה קורה ואי אפשר להסתיר מהם. הרבה לשתף, לאפשר להם לפרוק ולבטא את חרדותיהם. הרבה הרבה. חזקו ואימצו! יעל רפאלי- פסיכולוגית מכון טריאסט שריג