roee rosen
New member
אכן, פטרוני
מקומן של הנשים בשדה הסוריאליסטי הוא באמת מוגבל ובעייתי, וזהו אחד החסרים שדמותה מדגישה (כמן גם, למשל, זהויות יהודיות בתנועות האוונגארד, התעקשות על יידיש בתוך ההקשר של התרבות הארצישראלית של שנות השלושים, טיפול עכשווי ויצירתי ביהדות, וכו'). ז'וסטין, לשון אחר, היא דמות שבאמצעות פועלה השנוי-במחלוקת והחריג מדגישה ברמה הביקורתית בעיות מרכזיות במספר שדות של שיח מודרני. באשר לשאלתך השניה, אכן מדובר במעשה פטרוני ומרגיז, שגבר ידבר בשם אישה. ראשיתו של הפרוייקט היה בהצעה לסדרה של שיתופי פעולה שאמורה היתה לשאת את השם "ששה גיבורים מגונים". על פי ההצעה המקורית, על כל אחד מהיוצרים היה לא רק להגות דמות בעייתית מהבחינה המוסרית, אלא גם להעמיד את עצמו בעמדה לא נוחה מבחינה מוסרית. הדיבור-בשם-האישה, על רקע שיח פמיניסטי (וסוגי שיח אחרים) המטפלים באפן בו נושלה האישה מעמדות-הדיבור, הוא בדיוק ליבת הבעיה המוסרית שהתייבתי עליה, וזאת במיוחד משום שז'וסטין היא לא רק ציירת, אלא גם מחברת של רומן זימה די קיצוני (הרומן, כמו גם הביוגרפיה, וטקסט תיאורטי המטפל בפועלה, מכונסים בספר "זיעה מתוקה", שראה אור ב"בבל"). להגנתי אעלה כאן, באפן זמני, שני טיעונים: 1. בכל מופע פומבי של ז'וסטין מצוינת מפורשות עובדת היותה דמות בדויה (ועל כן, הצופה העירנית מזהה את היצירות כיצירותיו של גבר המפנטז עצמו כאישה). 2. לאחר חמש שנות עבודה אני משוכנע שז'וסטין קנתה לעצמה את הזכות למעמד של ממשות
מקומן של הנשים בשדה הסוריאליסטי הוא באמת מוגבל ובעייתי, וזהו אחד החסרים שדמותה מדגישה (כמן גם, למשל, זהויות יהודיות בתנועות האוונגארד, התעקשות על יידיש בתוך ההקשר של התרבות הארצישראלית של שנות השלושים, טיפול עכשווי ויצירתי ביהדות, וכו'). ז'וסטין, לשון אחר, היא דמות שבאמצעות פועלה השנוי-במחלוקת והחריג מדגישה ברמה הביקורתית בעיות מרכזיות במספר שדות של שיח מודרני. באשר לשאלתך השניה, אכן מדובר במעשה פטרוני ומרגיז, שגבר ידבר בשם אישה. ראשיתו של הפרוייקט היה בהצעה לסדרה של שיתופי פעולה שאמורה היתה לשאת את השם "ששה גיבורים מגונים". על פי ההצעה המקורית, על כל אחד מהיוצרים היה לא רק להגות דמות בעייתית מהבחינה המוסרית, אלא גם להעמיד את עצמו בעמדה לא נוחה מבחינה מוסרית. הדיבור-בשם-האישה, על רקע שיח פמיניסטי (וסוגי שיח אחרים) המטפלים באפן בו נושלה האישה מעמדות-הדיבור, הוא בדיוק ליבת הבעיה המוסרית שהתייבתי עליה, וזאת במיוחד משום שז'וסטין היא לא רק ציירת, אלא גם מחברת של רומן זימה די קיצוני (הרומן, כמו גם הביוגרפיה, וטקסט תיאורטי המטפל בפועלה, מכונסים בספר "זיעה מתוקה", שראה אור ב"בבל"). להגנתי אעלה כאן, באפן זמני, שני טיעונים: 1. בכל מופע פומבי של ז'וסטין מצוינת מפורשות עובדת היותה דמות בדויה (ועל כן, הצופה העירנית מזהה את היצירות כיצירותיו של גבר המפנטז עצמו כאישה). 2. לאחר חמש שנות עבודה אני משוכנע שז'וסטין קנתה לעצמה את הזכות למעמד של ממשות
