שלום לכולם - וברוכים הבאים!

ה-איה

New member
לדעתי...

ראשית, תסכול, ריקנות ויאוש כן מופיעים ברשימה. לגבי נקמה - בעיני נקמה היא לא רגש. נקמה היא אולי מטרה שמונעת על ידי רגשות כמו כעס, זעם, פגיעה וכו'.
 

ארנינה

New member
נקמה (שאתייחס אליה עכשיו) בכלל לא

מופיעה בהבנה שלי כרגש. נקמה בשבילי היא קודם כל פעולה. ומצאתי שאדם נוקט אותה כדי לבטא באמצעותה רגש כלשהו, ובעיקר - צורך. לפי המודל של תקשורת מקרבת, כל דבר שיש בו פעולה - כבר איננו רגש או צורך, אלא בקשה - שאדם ביקש מעצמו, לרוב באופן לא מודע, כדי לבצע פעולה שתבטא רגש כלשהו ובעיקר שתענה על צורך. למשל: אם מישהו עשה משהו שאני חוויתי אותו כלא מתייחס לרגשות ולצרכים שלי, ובעיקר אם פעולת האחר נעשתה לאורך זמן, כלומר, נותרתי עם תסכול עמוק או פגיעה - המוח שלי יקרא לי לנקום, כי ככה - אומר המוח - הצד השני ייפגע גם הוא ו"אז הוא יבין מה אני הרגשתי". כך אנחנו סבורים פעמים כה רבות... אבל מה הצורך העמוק יותר שיושב מתחת לרצון להכאיב? (שאני מקווה שברור כבר שהוא אסטרטגיה אחת מִנִי אחדות כדי לעורר את תשומת-לבו של האחר לַכאב שלנו)?? אני חושבת, שמה שאנחנו צמאים אליו - מֵעבר לתשומת-לב ברמה יומיומית, בדיוק זו שאיננו זוכים לה בָּאופן המתמשך שהיינו רוצים - הוא הכרה בַּכאב שנגרם לנו. ועל אחת כמה וכמה אם אותו אדם שכלפיו אנחנו מכוונים את מעשה הנקמה, לא השמיע באוזננו מעולם מלות חרטה, או כל מסר אחר, שהיה בו משום לקיחת אחריות שלו על חלקו בַּכאב שהוסב לנו באמצעות המעשה שלו. בעצם היינו רוצים שהאחר ירגיש מה עובר עלינו; אולי ככה הוא (או היא) ילמד, אנחנו משערים, ויימנע מלחזור על מעשיו אלו בעתיד. ואז נכנסים לַסחרור של הנקמה, כי זו צריכה להיות מספיק ברורה וחריפה, כדי שהלקח שרצינו ללמד באמצעותה - אכן יילמד. תקשורת מקרבת מציעה קודם כל תהליך פנימי, כמובן ... - שיעזור לנו להבין מה המניעים היותר עמוקים שלנו בבואנו לתכנן (או לבצע) נקמה. האם אנחנו מאמינים, בתום לב, שרק ככה, מתוך הסבל, האדם השני "ילמד" ואז ישנה את התנהגותו? אני חוששת שכן. ולא שפשוט לוותר על זה, כי יש המון סערת-חושים בלהיות במצב נקמה. הרבה כוח. וגם השתייכות ל"חבר'ה", וגם קיצור תהליכים,וגם - כאמור, מחשבה שזוהי הדרך לעורר אשמה בזולת, וכך לאלץ אותו להבין את חומרת מעשהו. במקום זאת, הרעיון של להרגיש עד הסוף את הכאב שלנו, ועוד לנהל עליו דיאלוג, שבו נחפש דרך להביא את השני להקשבה עמוקה לכאב הזה שלנו, ובאמצעות בקשות ברורות להוביל אותו ללקיחת אחריות על חלקו בעניין - זוהי אסטרטגיה הרבה הרבה יותר מסובכת. בכל מקרה, הפלגתי לתוך סוגיית הנקמה, גם כי כאמור בעיניי היא לא רגש אלא פעולהף ובעיקר כי מצער אותי שחצי העולם (לפחות) נוקט אותה מתוך העדר היכרות עם האופציה המקרבת. שאר הרגשות - כפי שאמרה ה-איה, חלקם כן מופיעים ברשימה, וכל השאר - אני אומַר גם כאן מה שאני אומרת בסדנאות: רשימת הרגשות היא הצעה, פתח לדיון - בדיוק כפי שקרה כאן. והמטרה היא להמשיך להעשיר את עצמנו בתובנות (כמו זו שלך) ולהרחיב את רפרטואר הרגשות שלנו, כדי שנוכל עוד ועוד לדייק את עצמנו - בתוכנו וכלפי חוץ. עושה שכל??? (makes sense יענו).
 

יערית111

New member
נקמה היא בכלל לא "קודם כל פעולה"

נקמה היא קודם כל רגש, שיכול להיות או לא להיות מתורגם או ממומש ע"י פעולה. למעשה פעמים רבות הרגש הזה לא מגיע לידי פעולה. וכל מה שכתבת בהמשך לגבי זה שנקמה נובעת מכעס (או למשל מקנאה), לא מפחית כלל מהיותו רגש. יש הרבה מאוד רגשות שקשורים אחד לשני או נובעים אחד מהשני, כמו ביטחון ואהבה או בושה (-גם רגש בסיסי שלא נכלל ברשימה) וכעס, או עלבון וכעס.
 

ארנינה

New member
רוצה להתייחס לדברייך, משני אספקטים:

ראשית - התקשורת... כלומר, האופן שבו אנחנו (כולנו, וגם את ואני במקרה זה) מבטאים את עצמנו כאן. כי הרי בתקשורת עסקינן. אז אני מדברת עכשיו על תגובתך לַדברים שכתבתי. ואכוון את דבריי באמצעות המודל. התצפית שאליה אני מתייחסת היא האמירה שלך "נקמה היא בכלל לא... והיא...". ואני רוצה להסביר מה קרה לי כשקראתי את הדברים: הרגש שעלה בי היה אי-נוחות ואפילו צער, כי פחות נוח לי עם משפטים שמנוסחים כקביעה (כך אני שומעת את דברייך כאן), ואולי עוד יותר כשהם מופיעים כתגובה לאמירה קודמת. והצטערתי, כי כל כך קל להתנסח ככה (באמצעות קביעות), וכל כך הרבה פעמים זה מה שקורה בשיחות בין אנשים. כי אני לגמרי מעדיפה (זה הצורך שלי) שיח שיש בו בנייה הדרגתית וקשובה של המידע הזורם בין שני הצדדים, ולא משהו שיש לו סיכוי סביר להפוך לוויכוח. מנסיוני המצטבר, רובנו מנהלים תקשורת בעזרת השמעת דעות. ובקלות אני יכולה לראות איך שיחה מהסוג הזה הופכת לוויכוח - שבו כל צד בא עם "אֲבָל" משלו לצד השני, וסופו של דבר שאף צד לא ממש יכול לשמוע ועוד פחות לקבל את מה שהשני מביא. ואילו אני מחפשת ככל האפשר דרכים ליצירת מפגש בין שני הצדדים, גם כשאין בינינו הסכמה מלכתחילה. (וכאן עוזרת לי כמובן התקשורת המקרבת). את יכולה לראות למה אני מתכוונת? יערית, חשוב לי מאד שלא תשמעי את דבריי כביקורת, אלא באמת כתגובה אישית - וגם "לימודית". אני מקווה שאת יכולה לקבל הכל ברוח טובה, במסגרת הלמידה שהפורום הזה מנסה, בין היתר, להביא לעולם. אני ממשיכה עוד קצת באותו עניין. חזרתי לדברים שכתבתי על נקמה, כי עניֵין אותי איך ניסחתי אותם - דווקא בגלל שכל כך חשוב לי לשמור על מודעות ערה כשאני מתבטאת. ומצאתי, לשמחתי, שאכן סייגתי אותם ב"בעיניי" ו"לפי ההבנה שלי". ואני אומרת 'לשמחתי', כי לא תמיד אני זוכרת שמדובר במחשבות שלי (או שלי מישהו), ולא באיזו אמת אבסולוטית על משהו בחיים. בתוך המודל של תקשורת מקרבת אנחנו מכנים את הפעולה הזאת (של השיוך האישי של המחשבה, או הרגש, או הצורך) "לקיחת אחריות" - על מה ששלי, כדי ליצור מרחב למה שאיננו שלי - צרכים, רגשות ומחשבות של אדם אחר, או בכלל - היכולת לזכור שאין לי ידיעה כוללת על מהלכי החיים. טוב, עד כאן עלי וקצת "חינוך"... עכשיו אכנס לתוכן הדברים עצמם. (וכאן אני מנסה קודם כל ניחוש אמפתי למחשבותייך, כדי להבין אותך טוב יותר לפני שאני מגיבה על התוכן) האם את אומרת שאת רואה את העוצמה שבנקמה, ומשום שהיא כל כך עוצמתית - ברור לך שהיא רגש? בעיקר כי לא תמיד היא ממוששת (ואז קל יותר לראות שהיא לא פעולה)? אשמח מאד לתשובתך, באמת קודם כל כדי להבין, ואז - גם כדי להגיב. כי ברור לך מתוכן דבריי הקודם, שאני לא רואה זאת כמוך. אז דווקא מעניין לי להתאתגר. מחכה בסקרנות להמשך ארנינה
 

יערית111

New member
תשובתי:

לגבי האספקט הראשון - אני בהחלט יכולה לראות למה את מתכוונת ואני מסכימה עם דברייך. אני מצטערת על אי הנוחות והצער שהניסוח הבהחלט פוגעני שלי גרם לך. כאן מעניין אותי לשאול לגבי השימוש שלך במודל התקשורת. ראשית אומר שלא קראתי את המודל. עקב עיסוקי אני מוצפת בחומר קריאה רב ופשוט אין לי משאבים לקרוא עוד טקסט. אבל אני מבינה בגדול את הרעיון ומאמינה גדולה בתקשורת. עכשיו לשאלתי: מה שאת עשית איתי זה התחלת לבנות איתי דיאלוג ע"פ עקרונות המודל (כפי שאני תופסת: הקשבה, כבוד, הבעת צרכים ורגשות), שכפי שמעידים ראשית דבריי - מקובלים עליי. אולם בניית תקשורת זו היא פעולה המצריכה המון השקעה (השקעה ריגשית, סבלנות, זמן וכו'). גם בזמן שאני כותבת שורות אלו אני מרגישה שאני משקיעה המון, ובעצם בבנאדם שאני בכלל לא מכירה. אני באופן אישי מוכנה להשקעה זו ביחסים עם בן-זוג, חבר/ה, בן-משפחה ובקיצור ביחסים שהם בעלי משמעות. אני גם יכולה להבין את המקום של זה כאן בפורום הספציפי הזה ומדוע טרחת על התקשורת איתי (- שוב, בעיני זו טרחה). אבל עניין אותי האם את מקפידה על כללי המודל בכל מפגש שלך עם אחר או עם אנשים שיש לך קשר איתם אולם בדרגת עומק ומשמעות נמוכה (שכן, עמיתים ללימודים, חברים בחוג כלשהו....) או שגם בעיניך המודל הזה שמור לאנשים יקרים. אני - לא בכל אדם ארצה להתחשב בכל רגע ורגע ולא לכל אדם ארצה לגלות את רגשותיי. ברוב המקומות הציבוריים-חברתיים (ישיבה במקום עבודה, שיעור באוניברסיטה, לא כל שכן במקומות אנונימיים לחלוטין - קניון וכד') לא אלה הם כללי התקשורת. ואין לי שום עניין לתקן את העולם ולחנך אנשים לתקשורת נכונה (במושגייך "תקשורת מקרבת"). במקומות כאלה אני מתנסחת שונה - כפי שהתנסחתי בהודעה שעליה אנחנו מדברות עכשיו. לגבי האספקט השני - האם את יכולה להגדיר עבורי "רגש"?
 

יערית111

New member
ארנינה - לאן נעלמת?

אני מקווה שהכל בסדר איתך, כי ראיתי שמאז ההודעה שלך אליי לא הופעת בפורום. בכל אופן ציפיתי לתשובתך והתאכזבתי שלא ענית לי.
 

יערית111

New member
דוגמה אחרת היא רגש תחרות

תחרותיות היא קודם כל רגש, והיא יכולה להיות מתורגמת לאסטרטגיות שונות
 

ארנינה

New member
לא, לא בילבל אותי - אם אכן הבנתי,

הקושי שלך הוא בהקשבה בזמן אמת, כשאת "מוצפת" ברגשות ובקשיים שלך. נכון? ואכן, קשה הדבר. והנה סיפקת לנו הזדמנות להתבונן על סוגיית ההקשבה. חלק ממה שכתבת כאן הוא-הוא תמצית הקושי האנושי: אני עסוקה עכשיו בללקק את הפצעים שלי, מאיפה אביא תשומת-לב למישהו אחר, בעיקר אם אותו מישהו - או מישהי - הוא האדם שבעקבות המעשה שלו אני מרגישה עכשיו מה שאני מרגישה. נכון? או. אז כאן האתגר. ככלל, כל תהליך הלימוד של המודל (כמו של החיים בכלל, באופן המועדף עלי...) לא דורש מאיתנו להיות מה שאנחנו לא מסוגלים עדיין להיות. אלא מה? האימון הוא ללמוד להקשיב לעצמי, בעיקר במצבים מאתגרים - ובהדרגה, לאחר זמן-מה, כשההקשבה העצמית הזאת משתכללת והולכת - ללמוד, בעדינות ובשלבים, להפנות תשומת-לב מתעניינת גם למצבו של האחר, שמן הסתם טעון גם הוא ברגשות עזים באותו רגע. איך עושים זאת? בעזרת אותם ארבעה מרכיבים של המודל. ואנחנו קוראים לזאת אמפתיה לעצמי. כלומר, אני בודקת מה בעצם עובר עלי בזמן שאני נתונה לסערת התגובה לחברתי (כדוגמא). אני מַפנה לעצמי שאלות, שבעזרתן אני מנסה להבין את המתחולל בי, ובעיקר לגבי הרגשות והצרכים שלי באותו רגע: על מה בעתם אני מגיבה? מה בדברים שהיא אמרה או עשתה עורר בי את התגובה? (זוהי ההתייחסות לתצפית, לנסות לבודד את מה שקרה מתוך הסיפור שאני מספרת בראשי עליה). ואז אני שואלת את עצמי מה אני מרגישה? כעס? בדידות? עלבון? תדהמה? (יש רשימה גדולה של רגשות, שיעל מעלה אותה לפורום עכשיו. כאן מגיע החלק שבעיני הוא העוצמתי והמשמעותי ביותר - זיהוי הצורך שלי. למה משמעותי? כי לרוב אנחנו חושבים שמה שעובר עלינו הוא תוצאה של מה שאותה חברה עשתה. ואז אנחנו בעצם בעמדת קורבנות וחולשה: כי אותו אדם בעצם מכתיב את רגשותינו. ואז גם קל לכעוס עליו. ואז עוד יותר מתרחקים וכו' וכו'. לעומת זאת, כשאני מבררת עם עצמי איזה צורך שלי לא נענה כשקרה מה שקרה, אני קודם כל לומדת להכיר את עצמי מעבר לסיפורים המוכרים שלי על העולם, וגלה עולם שלם של צרכים וערכים עמוקים, שהוא-הוא המנוע של חיי. ואז - אני גם מתחילה להתעצם. כי כשלי נעשה ברור מה הצרכים שלי - בין אם הם נענים ובעיקר אם לא - אני גם יכולה בצולרה הרבה יותר בהירה ועוצמתית להביע אותם, ובעיקר - לבקש בקשות שיגדילו את הסיכוי שאותם צרכים ייענו. ושהשני לא ישמע את דבריי כהאשמה - מה שקור בדרך כלל. טוב. עד כאן החלק הראשון. שולחת לך, ואמתין לתגותבך כדי להמשיך.
 

אייקו1

New member
כן, קלעת בדיוק ../images/Emo13.gif

בדיוק דיברתי עם חברה שנפגשתי איתה ביום שישי ולקחתי ממנה את ההצפה שלה. רציתי לעזור לה, והיא כל הזמן מפנה את נושא השיחה אלי בחזרה. או למשל עכשיו הבן שלי ביקש ממני שאעשה בשבילו משהו שדורש ממני זמן ומחשבה, ואני רוצה בדיוק להיות כאן בפורום, ומרגישה מהבוקר מבולבלת ומוצפת, לא יודעת מדיוק על מה ולמה, כך שההתבטאות שלי כלפי הצורך שלו -יצאה לא יפה. עכשיו ביקשתי סליחה וכשהוא לא הסתפק בה, סיפרתי שאני מבולבלת וצירכה את הזמן שלי בשקט. אני ממש לא מרגישה פנויה להיות אמפטית כלפי הצורך שלו. אין לי את הסבלנות לזה.
 

אייקו1

New member
אני מתקשה קצת להבין

"לעומת זאת, כשאני מבררת עם עצמי איזה צורך שלי לא נענה כשקרה מה שקרה, אני קודם כל לומדת להכיר את עצמי מעבר לסיפורים המוכרים שלי על העולם, וגלה עולם שלם של צרכים וערכים עמוקים, שהוא-הוא המנוע של חיי. ואז - אני גם מתחילה להתעצם. כי כשלי נעשה ברור מה הצרכים שלי - בין אם הם נענים ובעיקר אם לא - אני גם יכולה בצולרה הרבה יותר בהירה ועוצמתית להביע אותם, ובעיקר - לבקש בקשות שיגדילו את הסיכוי שאותם צרכים ייענו. ושהשני לא ישמע את דבריי כהאשמה - מה שקור בדרך כלל." מסכימה עם זה שהדברים נשמעים כהאשמה שמקוממת את הצד השני, בסיכומו של דבר. הקושי שלי הוא אכן לברר עם עצמי איזה צורך שלי לא נענה כשקרה מה שקרה - בזה טמונים הרבה נושאים טעונים אחרים כגון, הכרה שלי בערך עצמי, כנות, אוביקטיביות עם עצמי ועוד. בנוסף, התסבירו לי את ענין דף הרגשות המצורף? מה מו מה?
 
לעניין מאגר הרגשות המצורף

(ותיכף יצטרף אליו בהודעה אחרת מאגר צרכים) - מאגר הרגשות הוא אוסף של מרבית הרגשות שכולנו מרגישים במצבים שונים בחיינו, ושיכול לסייע לנו לזהות מה אני מרגישה כרגע. לעתים קרובות, ובמיוחד בזמן של אמפתיה (לעצמי או לאחר) חשוב מאוד לזהות את הרגשות הללו, כדי ליצור הפרדה בין המרכיבים של המודל - המציאות והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה, הרגש שעולה בעקבות הסיפור/הפרשנות שלנו, והצורך שמתמלא כן או לא. לא תמיד זה קל לזהות מה אנחנו מרגישים (לפעמים אפילו נורא קשה), וכאן מגיע מאגר הרגשות שעוזר לנו להתחיל להבין מה אנחנו מרגישים כרגע. בהתחלה אפשר להיעזר במשפחת הרגשות (משפחת הנעימים או הלא-נעימים, או משפחת השמחה, העצב וכו'), ולאחר מכן להגיע לזיהוי הרגש עצמו. וכנ"ל כשאנחנו מנסים להיות בהקשבה אמפתית למישהו - חלק מהעניין הוא לנסות לבדוק מה הצד השני מרגיש, ומאגר הרגשות יכול מאד לסייע בכך.
 

אייקו1

New member
או קיי ומה אז?

נניח שמזהים באיזה רגש מדובר - איך זה עוזר לי בהמשך התקשורת? ואני קצת לא מתחברת לחלק שבו אתן מדברות על המציאות והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה, או אולי לא מבינה בדיוק. האם אתן מתכוונות לפרשנות לא אוביקטיבית של מה שהשני אומר או של מה שאנחנו חושבים שאנחנו מרגישים?
 

ארנינה

New member
הממממ. הכוונה ב"סיפור" היא לפרשנות

שלנו על מה שקורה במציאות: "מה שקורה" הוא מה שהמודל קורא לו "תצפית" = אילו היתה שם מצלמת וידיאו, מה היא היתה רואה או שומעת. כל דבר אחר הוא הפרשנות שלנו, שמופיעה לרוב כל כך מהר, שאין לנו הזדמנות להבחין שהיא בכלל שם. ולא זו בלבד, אלא שכשאנחנו מגיבים לַמעשה של מישהו אחר, לרוב התגובה שלנו היא מתוך הפרשנות שלנו, ולא ישירות למעשה. כלומר, יש לנו סיפור על ההתנהגות של הזולת (או של עצמנו, למה שנחסוך מעצמנו את הסבל אם אפשר לסבול???
, ואנחנו מייחסים לָעושה כוונות מסוימות, ומגיבים בדיוק לזה. למשל, אם חברתך איחרה לפגישה איתך, ואת לא מרוצה מכך, התגובה שלך קרוב לוודאי תהיה על הזלזול שתייחסי לה במעשה הזה, ולא על העובדה שהיא הגיעה בשעה אחרת מזו שקבעתן. כאן נכנס גם הרגש. אם את כועסת - קרוב לוודאי שאת מרגישה כעס כי שפטת אותה. כלומר, הרגש התעורר בגלל הפרשנות. כשאת חושבת עליה שהיא מזלזלת בך (שזאת הפרשנות, זה השיפוט) - התוצאה היא כעס. כי ברור - בסיפור הזה - שהיא "לא בסדר". אז מה אפשר אחרת? הרי המון אנשים יסכימו ש"זה לא בסדר לאחר". מה אנחנו מנסים להגיד או לחיות כאן אחרת? שני דברים: 1. את הרעיון שגם חברתך (וכל אדם, כמובן), גם אם עשתה מעשה שאת לגמרי לא מסכימה איתו - פעלה מתוך צורך שלה (שאותו ננסה להבין מאוחר יותר, בניחוש אמפתי אליה - כשנרגיש פנויות לעשות זאת באמת!). וכאן האנושיות והחמלה שבמודל. 2. ושהרגשות שלך (ושל כל אדם) הם תולדה של הצרכים שלך - שכן או לא נענו - ולא של המעשה של מישהו. וכאן העוצמה הטמונה במודל. כלומר, המעשה שקרה (= התצפית נטולת הפרשנות) הוא הטריגר למפגש שלך עם עולמך הפנימי (רגשות וצרכים), והוא הזדמנות בשבילך לברר לעצמך מה חשוב לך סביב התנהגויות מסוימות (חשוב לך אולי שיכבדו את הזמן שלך, ושיתחשבו בצרכים שלך בכך שיבררו איתך מה מתאים לך). הפרשנות שלך (ושל כולנו...) היא הדרך שלמדנו, בחברה שלנו, לבטא את עולמנו הפנימי הזה. כי מה לעשות שלא לימדו אותנו לדבר ולחשוב במונחים של רגשות וצרכים, אלא של שיפוטים ודרישות. השינוי יכול לקרות בכך ש - גם תביעי את עצמך באמצעות הכלים של המודל, וגם - תצליחי לראות את האנושיות שבמעשה של חברתך. למה זה חשוב? כי ככה את יוצרת, במו פיך והתנהגותך, פרדיגמה חדשה של ניהול יחסים, שבה אין בסדר ולא בסדרף אלא - צרכים של כולנו, וניסיון של כולנו לנהל את המציאות שלנו בעזרת הקשבה הדדית. הא?
 

אייקו1

New member
אה, אני שמחה לראות שאת שלב הפרשנות

עברתי
. ברוב המיקרים, אני יודעת וזוכרת שדברים לא קורים ככה סתם ושלכל דבר סיבה. בנוסף, למדתי לא להניח הנחות. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בתסריטים שרחוקים שנות אור ממה שקרה באמת. ובהקשר הזה יש לי עוד בדיחה: איש אחד נתקע עם הרכב שלו באמצע המדבר עם תקר בגלגל. מרחוק רחוק הוא רואה איזה אור מנצנץ ומתוך תקווה שמדובר במקום ישוב הוא מתחיל ללכת לכוון. ככל שהוא מתקרב הוא רואה שאכן מדובר בבית בודד. וכל הדרך הוא טוחן לעצמו מחשבות בראש: "אני אלך, אני אגיע, אני אדפוק בדלת, אגיד ככה וככה, יענו לי ככה וככה, אני אענה ככה" וכו' וכו' כשהוא סוף סוף מגיע לדלת, דופק עליה, מישהו פותח לו אותה והוא אומר: "אתה יודע מה? בלי טובות!" ...
 

nirah

New member
יחסים בין בני זוג מבוגרים

שלום ארנינה ! ברוכה הבאה לפורום ומקווה שיהיה פורה.ושאלתי היא-אנחנו זוג שיצאנו לפנסיה לפני זמן לא רב,ונשואים עם ילדים גדולים ,ששניים מהם עזבו את הבית.אחרי הפרישה אני מצאתי את מקומי בהמון עיסוקים,שמעניינים אותי,ושחלקם גם עולים כסף,ובעלי לא מצא לו כיוון שיעניין אותו,ורוב הזמן הוא נמצא בבית,והמריבות ביננו לא פוסקות כמעט.לדעתו אני מגזימה ביציאותי ובבזבוז הכסף.והוא אוסר עלי הרבה פעמים לצאת.עלי לציין שאין לנו בעיה כספית.ורציתי לציין שהבעיה לא היתה קיימת לפני שפרשתי לגמלאות.אני מקווה שתוכלי לתת לי דרך תקשורת שאוכל לפנות אליו ללא המריבות .אני מרגישה מותשת מהמצב הזה. תודה מראש
 

ארנינה

New member
נירה. בואי רגע ננסה להבין מה קורה

לו. וגם לך. כלומר, נתחיל בהשערות אמפתיות לגבי בעלך. קרוב לוודאי שהוא מרגיש שילוב של פחד ובדידות. הרי ברור לך, כפי שאני שומעת מדברייך, שההתרוקנות מן התוכן שהעבודה מילאה בחייו איננה פשוטה. אלא שאלו לא דברים שאנשים רגילים לדבר עליהם, ובעיקר - כמו רובנו, לא למדו לדבר עליהם. למרבה העצב, רבים מאיתנו מדמים לעצמם ש"הודאה" ברגשות לא-קלים כמוה כהצהרת חולשה. ואם אין בין שניכם מסורת של דיבור מהלב, ודאי שלא פשוט להתחיל לשתף ולהיחשף דווקא ברגעים של קושי. כאן את יכולה להיכנס לתמונה. עם אמפתיה. מה את חושבת שעובר עליו? האם הוא זקוק לתחושת ביטחון? משמעות? ודאות כלשהי, שמופרת כשאת "נעלמת" לעיסוקייך? אני הייתי מנסה, בזהירות, לשבת אתו לשיחה - ולא בדיוק לפני שאת עומדת לצאת מהבית, כי אז שניכם מן הסתם תיכנסו במהירות לעמדת התגוננות והתקפה. ובשיחה הזאת, בעזרת שאלות אמפתיות (שמייד אדגים), לנסות להבין, ביחד איתו, מה באמת עובר עליו, מה מעיק עליו, מה הצרכים שלו - ומה יכולות להיות בקשות שלו ממך. חשוב לי מאד לומר כאן, שהשיחה איננה מסתכמת בהקשב האמפתית שלך אליו! אלא שאם השיחה מתחילה בהפגנת נכונות אמיתית שלך לנסות להבין אותו, רוב הסיכויים שהוא יסכים להיפתח, ואף יהיה נכון יותר להקשיב גם למצוקה שלך. אז ככה: ברוך (???), אני רוצה לשוחח איתך על משהו שמעיק עלי. אתה מוכן שנשב? ואת מקיימת את השיחה רק כשהוא מסכים לכך, ואם לא עכשיו - את מבקשת שיגיד לך מתי כן. הלאה. נגיד שאתם כבר שם. אז את נותנת תיאור קצר של מה עובר עלייך (תצפית - כשאני יוצאת מהבית, או כשאתה אומר לי לא לבזבז כסף וכד' - להיזהר לא לכלול כאן שום האשמה), מביעה את רגשותייך (אולי תסכול, צער, כאב?), משהו על צרכייך (הבנה, שיתוף-פעולה, עניין בחיים - מה שנכון לך להגיד), ומייד פונה לנחש מה עובר עליו בהקשר הזה. הנה רצף אפשרי: כשאתה אומר לי שאני מבזבזת יותר מדי כסף [זאת התצפית], אני נכנסת למצוקה [רגש], כי נורא חשוב לי ללמוד ולהתפתח בחיים [צורך], דווקא עכשיו כשאני יכולה. אז אני רוצה לנסות להבין מה עובר עליך כשאתה אומר לי את זה [בקשה]: [וכאן ניחוש אמפתי, לרגש ולצורך שלו] אתה בעצם מעדיף לא להישאר לבד? היית רוצה שנבלה יותר ביחד? כאן נכנס הוא, עם תשובתו - שאנחנו לא יודעות אותה כרגע. החוכמה האנושית כאן היא להמשיך ולהקשיב לו בעזרת ניחושים אמפתיים (כדוגמת זה שהבאתי כאן), גם אם הוא יענה לך "לא, מה פתאום...." ויגיד משהו אחר לגמרי. כי הכוונה העמוקה של השיחה הזאת (ואני מאד ממליצה להתכונן אליה מהזווית הזאת) היא לא לחנך אותו, אלא באמת באמת לנסות ליצור ביניכם מפגש, שיתבסס על איזושהי הבנה חדשה, ראייה חדשה של מצבכם. מה את אומרת? נראֶה לך אפשרי?
 

אייקו1

New member
אני שוב מעלה את העובדה

שהקשבה עצמית ואבחנת והבעת רגשות זה דבר שדורש אומץ וכנות. למשל במקרה לעיל, האם הטיפוס הגברי הטיפוסי לא יתקומם נגד שאלה כמו "אתה בעצם מעדיף לא להישאר לבד?" האם הוא לא מיד יתכחש לכזה דבר? "אני? מה פתאום? מה אני ילד קטן?" האם הוא לא ירגיש שמתנשאים מעליו בכך שמנסים להחליט בשבילו מה הוא מרגיש? ומאיפה למדת את כל החירטוטים הפסיכולוגיים האלה שאת מנסה עלי? ותעזבי אותי באמשלך וגמרנו ענין?
 

nirah

New member
תודה רבה לך ארנינה על תשובתך

האם הבנתי הבנתי שהרעיון הוא לנהל דו שיח אמפתי עם הבעל על הבעיות ?
 

ארנינה

New member
אכן כן! ואת מוזמנת לשתף אם ואיך

הצליח לך, כולנו יכולים לצאת נשכרים! - אם תרצי, כמובן. ממש אשמח לשמוע התפתחויות. ארנינה
 

ארנינה

New member
סוגיית תקשורת במשפחה אלימה (לקשמי)

איי ייאי ייאי. לא נעים. טוב. נתחיל מהסוף - כן, פעמים רבות כשאדם אחד משתנה - יש לכך השפעה על שאר בני הבית. א-בל. ראשית, לצערי האמיתי, אין שום דבר בעולם שמובטח לנו. שנית, גם ובעיקר שינוי כזה לרוב לוקח זמן. שלישית - וכאן אני נכנסת כבר לשיחה על המודל - השינוי שעליו מדובר כשאת לוקחת על עצמך לחיות את תקשורת מקרבת כרוך בשני ערוצים עיקריים, שאני לא שומעת אותם מהתיאור שלך: 1. שאת תבטאי את עצמך מלא, בהיר, ברור ובלי ויתור. 2. שאת תקשיבי לסובבייך (במקרה שלך אמך) בהקשבה עמוקה, אמפתית, מעבר למלים שבהם הם משתמשים. ולהלן הפירוט: 1. כשיש משהו שאמך עושה או אומרת, שצורם לך, אם את בוחרת להביע את תחושותייך - המודל מציע לעשות זאת בעזרת ארבעת המרכיבים שלו: - תצפית - רגש - צורך - בקשה לקשמי, כאן אני מבקשת ממך לשלוח לי דוגמא של דברים שאמך אומרת, ואם את זוכרת - גם תגובה שלך. ככה נוכל ללמוד בצורה המדויקת ביותר. מצפה בסקרנות ארנינה
 
למעלה