שלום לכולם\ן

כאן הם

New member
אני אדגיש גם ...

מאוד מסכים איתך.

אני חושב שאם זוג נשים מגדלות ילד, שניהן הורות לילד, יש להבטיח שמבחינה חוקית, לשניהם יש זכויות שוות על הילד... כדי להגן על כל אחת, ועל הילד, במיקרה של פרידה... או ח"ח מוות של האמא הביולוגית. אני לא מבין אישה שמוכנה להקשר נפשית לגדל ילד למרות שאין לה זכויות חוקיות על הילד.

לכן הדרך היחידה עם תורם זרע ידוע זה רק אם מבחינה חוקית אין לו חזקה על הילד, כדי לאפשר לאמא השנייה להיות אמא חוקית שוות זכויות לילד.

... עד כמה שידוע לי, רק ארה"ב מאפשר את ה"מסלול" הזה... ואפילו לפני ההפריה.

נקווה שיום אחד יבינו בשאר העולם שלטובת הילד, הורה ביולוגי יוכל לוותר על זכויותיו החוקיות לטובת הורה אחר, כדי שלילד יהיו ההורים שהכי מתאימים לו.

יש גישה עתיקה וכללית בחברה שהורה ביולוגי הוא ההורה הכי טוב לילד ויש "להגן" על הורות ביולוגית בכל מחיר. זה פשוט לא נכון! כל יום יש הוכחה שזה לא נכון. הורים ביולוגיים יכולים להיות ההורים הכי גרועים לילד שלהם.

במקום זה, לילד צריכים להיות רק הורים שראויים לו.

אז, אם הורה ביולוגי (למשל תורם זרע) מרגיש שעדיף שמישהו אחר יהיה ההורה לילד שלו, אז יש לאפשר את זה.

זה לא רעיון חדש פה. תמיד, אלפי שנים, הרשו להורים לוותר על ילדם כדי לתת אותו לאימוץ להורים אחרים. אפילו מעודדים את זה.

אבל משום מה, לא מרשים רק לאחד ההורים משני ההורים הביולוגיים לעשות את זה.

לפני 3000 שנה, יוכבד ידעה שהכי טוב לה, ולילד שלה, שהנסיכה, בת פרעה, תגדל את הילד. הנסיכה קראה לילד משה. נכון, זה היה מקרה מיוחד שאחרת חיי הילד היו בסכנה ויוכבד נאלצה לעשות את זה. אבל יוכבד, לעומת הרבה נשים אחרות, באותו מצב, אם הנסיכה הייתה מוצאת את הילד שלהן, לא היו מוותרות על הילד, עם תוצאות הרסניות לילד ולהן. יוכבד, ואחות של משה עשו את מה שהגיוני. ומשה ידע מי האמא הביולוגית שלו. הוא ידע שהוא יהודי. למעשה, הנסיכה היא הגיבורה האמיתית פה, יותר מיוכבד, לדעתי. בצורה סופר-אנושית, היא הצילה ילד ונתנה לאמא שלו לשמור על קשר איתו.

את זה הסברתי לבן שלי.

רענן
 
צמרמורת

צמרמורת עשית לי בכל הפנים, רענן- עם הסיפור שלך - איזה מרגש אתה.
זה מדהים איך ההווה שלנו , משתקף בעבר ובעתיד שלנו. האמת האמיתית שמשמעותה היא: אהבה, והקרבה, בהקשר הזה- משתקפת כמו בבואה מאוד מדוייקת בסיפור שסיפרת ובעוד סיפורים אחרים שנכתבו, בעלי מוסר השכל פשוט וטהור. כמו ילד. ולכן השפה- היא אותה שפה, היא אהבה- שילד לפני כל הקשקושים ששמה עליו החברה לפעמים- יבין בצורה אמיתית ובלב הקטן והמלא פשטות ורוך שיהיה לו. כי כזו היא האמת. תודה רענן
 
ואו פרח

וואו פרח, אני כל כך מעריכה את תשומת הלב שלך- היא מתוקה מתוקה מתוקה. כמו שאמרתי לרענן - אני מגלה מחדש את הקהילה שבה אני נמצאת כמשפחה תומכת, ותודה.

בהחלט נותנת לנו הרבה חומר למחשבה והנקודות מעמיקות את הדיון שלנו- תודה רבה.

מבטיחה לעדכן .


נ.ב-דווקא כן אשמח לשמוע תגובות לשאלות של הילד לגבי אביו, במידה והוא תורם לא ידוע. מה מנסיונך עונות האמהות? יצא לנו לדבר עם פסיכולוגית קרובת משפחה ומה שהיא אמרה שהרוב המוחלט של הילדים(אם לא כולם), מגלים סימני תוקפנות וכעס בגיל מסויים כשהם קולטים שאין דמות אב ולשאר חבריהם לגן\ כיתה יש ויוצא שהם זקוקים לייעוץ פסיכולוגי.. מה עונים לילד שהוא שואל ורוקקע ברגליים ולא מבין איפה אביו?

אשמח לשמוע מניסיונך

תודה שוב וחיבוק :)


קולולוש ואישתה של קולולוש שגם קוראת הכל ביחד איתי ומוסרת את הערכתה הרבה למתרחש כאן בפורום..:)
 
בהחלט וואו פרח

תכף היא בטח תענה לך באריכות ובהרחבה.
אני אתמצת לגבי הפסיכולוגית: שטויות שמקורן בטימטום, חוסר ידע או רוע לב.
 
כמה ילדים הפסיכולוגית הזו מכירה ?

שהיא קובעת שרוב/ כל הילדים נעשים תוקפניים?

זה מאוד תלוי בילד ובאופי שלו: לנו יש שני בנים, אחד מאוד נמשך לדמויות גבריות מאז שהיה קטן, והשני בכלל לא. מה אפשר להסיק מזה, אם בכלל?
 

כאן הם

New member
לא להאמין מה פסיכולוגים אומרים

פסיכולוגית אמרה לך "הרוב המוחלט של הילדים(אם לא כולם), מגלים סימני תוקפנות וכעס בגיל מסויים כשהם קולטים שאין דמות אב ולשאר חבריהם לגן\\ כיתה יש ויוצא שהם זקוקים לייעוץ פסיכולוגי.."

יש לי רושם מאוד נמוך לגבי פסיכולוגים, ועכשיו הוא עוד יותר נמוך.


אני יכול להבטיח לך שמה שהיא אמרה זה שטויות שלא מבוססות על שום עובדה מדעית בשטח. זה גם אפילו לא הגיוני מה שהיא אמרה.

זה למעשה חוסר אחריות להגיד את זה.

בפורום הזה יש המון אמהות מתרומת זרע אנונימית ואם תעשי סקר אצלהן, תראי שבטח לא "הרוב המוחלט של הילדים(אם לא כולם)" הם תוקפנים וכעסנים אצלם. זה לא יהיה מספיק הוכחה?

תוקפנות וכעס אצל ילדים זה ברוב המיקרים גנטי/מולד/לא מוסבר, ובשאר המיקרים זה בגלל טראומה נפשית.

זה שהאבא לא ידוע זה כמעט אף פעם לא טראומה נפשית לילדים. אחרת היינו בצרות אמיתיות בחברה עם כל כך ילדים שגודלים ללא אבא והם "רוב המוחלט של הילדים(אם לא כולם)" צריכים להפוך לתוקפנים כעסנים.


מבחינה הגיונית, ילד שגדל אצל זוג אמהות, היינו עם גישה נשית אקסלוסיבית טיפוסית לגידול הילד, הוא ילד שמחונך ורואה לפניו את הגישה הרכה מתקשרת מבינה וסבלנית.

ולהפך, דווקא ילד עם אבא יש לו סיכוי די סביר להחשף לגישה גברית טיפוסית של פתרון דברים יותר בכוח ותוקפנות והתפרצויות של זעם בגלל חוסר סבלנות/סובלנות.


אולי אני משתמש/מאמין בסטריאוטיפים קלים מסויימים לגבי גברים ונשים, אבל הפסיכולוגית שלך משתמשת בסטראוטיפ חולני מבוסס על דעות קדומות ש"רק אם יש אבא, אז הוא יעניש ויחנך (בכוח ונקיפות) את הילד להתנהג כמו שצריך כי האמא היא רכה מידי ולא מספקת את הילד".

אבל בכל הרצינות, אם את מאמינה בסטראוטיפ הזה של הפסיכולוגית, למה את רוצה להיות אמא בלי גבר שיתפקד כאבא לילד?


רענן
 
היי רענן

אם הייתי מאמינה בסטריאוטיפ הזה אז לא הייתי מעלה שאלות על זה. השיחה עם הפסיכולוגית(קרובת משפחה אגב), הייתה עוד צעד בדרך לשאול ולשמוע. גם אני וגם בת הזוג שלי לא הסכמנו עם הרבה מהדברים שנאמרו שם אבל רצינו לשמוע מתוך הבורות שלנו בנושא.. בדיוק כמו שאני עושה איתכם חברי קהילה מופלאים- כאן עכשיו.
 

פרח7

New member
מצחיקה אותי הפסיכולוגית שלכן

אין לי מושג מאיפה היא מביאה את הנתונים שלה
אבל יש לי חשד קל שהיא מחזיקה במודלים שמרניים ולכן נוטה לפרש את הדברים בדרך שהולמת את דעותיה ממילא.

לפעמים כשנורא מחפשים, מוצאים סיבות לכל מיני דברים

למשל,
יש אנשים שפוחדים שהילדים שלהם יתביישו בהם בגלל שהם הומואים או לסביות.
אז יש לי חברה שאבא שלה לא היה הומו והיא התביישה בו כי היו לו גבות עבותות ומחוברות.
גם פה תמיד יהיו ילדים שיתביישו בהורים שלהם על דברים מסוימים ללא קשר לשום דבר, בינתיים יכולה להגיד לך שאצלנו הדבר היחיד שמפדח את הבן הצעיר ולכן אני משתדלת להימנע ממנו כשאני זוכרת, זה אם אני נותנת לו נשיקה ליד בית הספר. את הבן הגדול, אגב, זה לא מפדח.

ואם נחזור לתאוריה החדשה של הפסיכולוגית שלכן
באופן כללי, מדעי, לא שמעתי על תופעה כמו שהיא מתארת ודווקא קראתי כמה מחקרים על הנושא.
באופן אישי, הילדים שלנו לא גילו יותר סימני תוקפנות וכעס כשהם גילו שאין להם אבא. - אולי כי זה לא ממש בא כגילוי בשום שלב, זה משהו שהם גדלו לתוכו. הם כמובן לא היו תוקפניים יותר מילדים אחרים בגן (היו אצלנו הרבה ילדים שיש להם אמא ואבא אח/אחות, והם נשכו והרביצו יותר מהילדים שלי)
אני משערת שהיא מדברת על גילאי הגן
אני יכולה להגיד לך שיש מספיק מחקרים של גורמים נייטרלים כמו איגוד הפסיכולוגים האמריקאים, ואיגוד הפסיכיאטריים האמריקאים, על ילדים שנולדו לתוך זוגיות לסבית, תנוח דעתכן ודעת הפסיכולוגית, הם אינם שונים מאחרים, לא בהישגים ולא ברמת האושר והסיפוק בחיים.
כך שגם אקדמית, ככל הידוע לי, אין ביסוס לדברי הפסיכולוגית.

ברמה האישית, אני אספר לך שפעם הלכנו לפסיכולוגית ילדים להתייעצות עם הבן, והיא, שהיא פרוידיאנית קלאסית עברה תהליך הבנה והתאמה של התפיסה הלא מתפשרת שלה לגבי חשיבות דמות אב במשפחה,. ההתאמה שהיא עשתה היתה דרך הרעיון - ילד צריך דמות שתתן לו את מה שבד"כ הוא מקבל מאבא אבל זו לא חייב להיות ממש גבר.
עדיין נשארה בתפיסתה שמרנית, אבל בגלל המציאות שהיא צפתה בה, נאלצה להתאים את התאוריה, למציאות בה היא ראתה ילד שאינו מתוסכל מחוסר אבא.


לא ראיתי מעולם ילדים שרוקעים ברגליים איפה אבא... זו סצנה משונה בלשון המעטה

גם לא שמעתי על תופעה כזו מעולם ואני מכירה עשרות אמהות וילדים.
אם היא ממש מכירה ילד אחד כזה, הרי שזה החריג המעיד על הכלל.
וגם בעניינו אין לי מושג איך אמא שלו התנהלה מולו בעניין ויתכן שזה נובע מהתנהלות הורית לא נבונה.

יש ילדים שמתעניינים ברמות שונות והם כולם מקבלים הסבר פשוט
ושוב בהתאמה לגיל שלהם
בשנה שעברה, בטיול שנתי של הבן הצעיר (בן 10) אחת הבנות מהכיתה שלו, שאלה אותי איך זה שאין לו אבא. ועניתי לה, אמא שלו ואני התאהבנו וממש כמו שההורים שלה התאהבו התחתנו ורצו ילדים, ככה גם אנחנו רצינו ויש לנו את XXX ואת אחיו הגדול.
אז היא אמרה לי איכס, אתן התאהבתן?
אמרתי לה, כן
אבל למה איכס?
והיא ענתה לי, להתאהב זה מגעיל... (זה נאמר בכלל בלי שום קשר לזה שאנחנו שתי נשים)

עוד סיפור?
כשהבן הגדול שלי היה בן 4, הסעתי אותו ואת חבר שלו מהגן באוטו וכמו שאני נוהגת שמעתי אותם מנהלים את השיה הבאה:
חבר: למה אין לך אבא ? לא רצית אבא?
הבן שלי: רצית, אבל לא יצא לי (במשיכת כתפיים וללא משהו שהרגיש טעון רגשית )


עוד סיפור?
הבן הצעיר שלי אחרי שצפה במאסטר שף ילדים אמר לי בעצב שגם אם הוא היה טוב מאד בבישול לא היו מקבלים אותו לתוכנית כי אין לו סיפור חיים מעניין
משועשעת משהו שאלתי , אתה בטוח שאין משהו מיוחד בחיים שלך שאתה יכול לספר שהוא לא רגיל?
חוץ מזה שעברנו מחיפה לעיר אחרת, אין לי שום דבר מעניין שאני יכול לספר.


בקיצור בינתיים גם בהסתמכות על מחקרים פסיכולוגיים מתוקפים וגם בהסתמכות על האישי (
שרק ימשיך ככה) הפחדים התאורטיים שהפסיכולוגית נוטעת בכן, אין בהם כלום השייך למציאות כפי שהיא מתקיימת בפועל.
 
ילדים רוקעים ברגלים

גם כי פתחת להם את הארטיק והם רצו לפתוח לבד (גיל שנתיים)

כי אחרי הגן הלכתם הביתה ולא לחבר (גיל חמש)

כי כשהם הציעו, בשבע בערב, ללכת לפארק מים את משום מה לא הסכמת ואמרת שזה לא לענין (גיל עשר)

כי אתם גרים בפרבר מרוחק ולא במרכז תל-אביב (גיל 15)

כי לא נתת להם את המפתחות לאוטו (גיל 17)

מה הפסיכולוגית מציעה לעשות בכל המקרים האלה?
 
את ממש העתידות של בזוקה

עברנו את הקטע של הארטיק, אנחנו בעיצומו של הקטע עם החבר.
ואני רואה שיש למה לחכות
 
רגע, הם מתחילים עם הסיפור הזה רק בגיל שנתיים?

יש עוד שנתיים וקצת להעביר על מי מנוחות?
 
בואי נגיד

שתהנו מהשקט עכשיו


וכמובן העצה הטיפשית ביותר EVER- תאגרו שעות שינה


תגידי- בעיטות מרגישים כבר?
 
מה זה בעיטות?...

לנינג'ה הקטנה יש פוזיציות מועדפות. שלי. נגיד, היא לא מוכנה שאשב כפופה, ובכל פעם שאני עושה את זה אני חוטפת בעיטה מכוונת היטב לצלעות. אני חושבת שזה יפה שהיא דואגת לשלום הגב שלי כבר בחייה העובריים.

קצת מתקשה ליישם את הטיפ לגבי שעות השינה - הגעתי לשלב ששום תנוחת שינה לא נוחה. עכשיו התחילה תופעת לוואי מקסימה נוספת - אני מתעוררת אי שם מאוחר בלילה או מוקדם לפנות בוקר ולא מצליחה לחזור לישון. מתישהו אני נרדמת, אבל קמה הרוגה כשהשעון מצלצל.

כמו שאמרו אמהות אימהותיי - אני אנוח כבר בקבר... |אייקון של דגל פולין|
 
מתלבטת אם לעשות לך ספוילר

ולספר לך כבר עכשו על הגזים, השיניים ושאר תופעות חביבות או לתת לך להאמין שיש לך שנתיים של מי מנוחות...
 
נראה לי שהחיים מספיילרים לבד :)

אחד היתרונות הגדולים בלהיות אחות לאח צעיר ב-11 שנה הוא שאני כבר מכירה חלקים ניכרים מהקונספט המורכב הזה שנקרא תינוק. אחי הקטן חלק איתי חדר בערך מיום הולדתו ועד גיל שנתיים. אני הייתי זו שהתעוררה בלילה מקול זריקת המוצץ לרצפה וחיפשה אותו (או את אחד מהכמה שהיו פזורים בכל מיני מקומות) בעיניים טרוטות, שהניעה את המיטה והרגיעה כשהוא בכה, שהחליפה שלל חיתולים וכו'.

לגבי הילדה שלנו, אשתי טוענת שמכיוון שהיא ממילא מתעוררת המון פעמים בלילה - מה זה כבר משנה אם על הדרך היא תרגיע או תחליף או תאכיל איזו קטנטונת? אני מחכה לראות איך זה יעבוד במציאות :)

(אבל ברצינות רגע, אין ספק שצפויות לנו הפתעות - אבל לדעתי מי המנוחות לא יהיו חלק מהן)
 

פרח7

New member
The Best Is Yet To Come

אוהבת את השיר, אוהבת את טוני בנט והרוסה על דיאן קרול
וכמובן, הכי בעולם אוהבת דואטים מתקשרים כמו זה
The Best Is Yet To Come

זה רק הולך ונהיה טוב יותר
כך שהטוב ביותר עוד לפניכן

 
שלא תשלי את עצמך..


שבין 5 ל- 10 אין כלום..

ואני יכולה להוסיף שאצל בנות הכל יותר דרמטי, וורבלי ו-וואקלי..
 
האמת שכן


לא שאלת את עצמך אי פעם מי כותב את העתידות של בזוקה? הרי מישהו צריך לעשות את זה. וגם עוגיות מזל.
 
למעלה