ל י מ ו נ י נ ה
New member
שלום לכולם
חלקכם כנראה מכירים אותי מפורום יוצאים בשאלה. בעקבות ההודעה שרשמתי אתמול, פנו אלי הרבה אנשים במסרים כדי לשאול איך סיפרתי לבן הזוג שאני לא באמת חרדית. כנראה שהבעיה הזו מטרידה רבים, אז אני כותבת את זה כאן למרות שזה די אישי. התחלתי בזלזול מסויים במצוות. היות ובן הזוג שלי די מודרני ולא פנאטי, הוא זרם איתי בחלק מן המקרים. הפסקנו להקפיד על כל מיני חומרות קטנות כי הוא הבין שזה לא ממש משנה בעיניי. אחר כך התחלתי לדבר איתו על נוצרים. נוצרים זה דת שאנחנו יחסית מכירים, אבל הם לא נחשבים בעיניינו לטיפשים כמו המוסלמים או ההינדים - אנחנו מכירים הרבה הוגי דעות ואנשים תרבותיים שמאמינים בשילוש הקדוש ובכך שישו הלך על המים. אמרתי לו: איזה קטע זה יהיה אם, למשל, אדם שכל החיים היה נוצרי אדוק ולא פיספס מיסה בכנסיה יגיע לשמים ויראה שהכל היה שטויות? שהוא עבד לחינם? מסכן, לא? או שאולי בכלל אלוקים ימדוד את ההשקעה שלו, ולא באיזו דת הוא האמין? הוא הסכים איתי שיכול להיות שבמקרה של אדם שהאמין באמת ובתמים שמה שהוא עשה זה טוב, אלוקים לא יתן לו בעיטה כשהוא יגיע לשמים. לא יכול להיות, הוא אמר, שאדם כזה יקבל גיהנום. ואז התחלתי להגיד לו שלפעמים אני חושבת שהדתות הן, בעיקרון, אותו דבר, כל מיני דרכים לעבוד את אלוקים. והוא אולי אוהב את כולם. אמרתי לו שלפעמים נראה לי שהיהדות היא אנושית, כמו כל הדתות, אבל כנראה שהיא נכתבה בהשראתו של 'אלוקים פנימי' שנמצא בכל אחד מאיתנו, ואוהב כל אחד שמנסה להגיע אליו. שאולי אין משמעות מיוחדת דווקא בנענוע לולב או בהנחת תפילין, אלא זה אחת ממאות הדרכים של אנשים להביע את קרבתם לישות עליונה. כל זה עשיתי לאורך תקופה ממש ארוכה, בהדרגה, וגם אם הוא לא הסכים איתי - הוא התרגל שיש לי דעות לא ממש קונבנציונליות, וששמירת המצוות במלוא דקדוקיהן לא ממש קריטית בשבילי. יום אחד עברנו על איזושהי הלכה, ביודעין, מתוך 'יצר הרע' כמו שהחרדים אוהבים להגיד. היו לו המון יסורי מצפון והוא לא הפסיק להגיד שנלך לגיהנום בגלל זה. ואז פלטתי 'ואם אין גיהנום'? הוא שתק כמה שניות ואז אמר 'את לא ממש מאמינה, נכון?' אמרתי לו 'אפשר לומר'. בגלל כל ההכנות המוקדמות שעשיתי לו, הוא לא היה בהלם גמור, אבל מאז הוא התחיל להוציא דפים מאתרים של מחב"תים, להקריא לי את ה'הוכחות' שלהם והיו לנו המון ויכוחים דתיים שנמשכו שעות. זו היתה תקופה קשה והוא נורא פחד שארצה להתגרש, כי היו לו התפרצויות לפעמים של כאב ותסכול, ואיך יכול להיות שהאישה הצדיקה שהתחתן איתה היא בעצם אתאיסטית, איזו מילה איומה. התקופה הקשה נמשכה מספר שבועות, ולבסוף החלטנו שפשוט לא מתווכחים. זה לא עוזר לשום דבר ורק מרחיק בינינו. מסכימים שלא מסכימים, וזהו. מאז השלווה חזרה לזוגיות, והוא אפילו השתכנע במספר דברים. למשל, היום הוא לא חושב שחז"ל כתבו את דברי האל ששמעו בהר סיני, אלא סתם ממה שחשבו, ואפילו הוא מודה שחלק מדבריהם זה שטויות גמורות. הוא לא חושב שיש סיבה לשמוע למה שרבנים היום אומרים. רק בתורה הוא עדיין לא מוכן לפקפק, אבל הוא בהחלט לא חרדי אדוק כמו שהיה. בקיצור, אני מאמינה שכל זוג הוא שונה וכל דינמיקה בין בני זוג היא אחרת, אבל הפתרון, מהנסיון שלי, הוא לעשות את זה בהדרגה, להכין את השטח הרבה זמן מראש, ולהיות מוכנים לתקופה קשה של משבר, יאוש, ויכוחים והטחות אשמה. אם אוהבים - בסוף זה יסתדר.
חלקכם כנראה מכירים אותי מפורום יוצאים בשאלה. בעקבות ההודעה שרשמתי אתמול, פנו אלי הרבה אנשים במסרים כדי לשאול איך סיפרתי לבן הזוג שאני לא באמת חרדית. כנראה שהבעיה הזו מטרידה רבים, אז אני כותבת את זה כאן למרות שזה די אישי. התחלתי בזלזול מסויים במצוות. היות ובן הזוג שלי די מודרני ולא פנאטי, הוא זרם איתי בחלק מן המקרים. הפסקנו להקפיד על כל מיני חומרות קטנות כי הוא הבין שזה לא ממש משנה בעיניי. אחר כך התחלתי לדבר איתו על נוצרים. נוצרים זה דת שאנחנו יחסית מכירים, אבל הם לא נחשבים בעיניינו לטיפשים כמו המוסלמים או ההינדים - אנחנו מכירים הרבה הוגי דעות ואנשים תרבותיים שמאמינים בשילוש הקדוש ובכך שישו הלך על המים. אמרתי לו: איזה קטע זה יהיה אם, למשל, אדם שכל החיים היה נוצרי אדוק ולא פיספס מיסה בכנסיה יגיע לשמים ויראה שהכל היה שטויות? שהוא עבד לחינם? מסכן, לא? או שאולי בכלל אלוקים ימדוד את ההשקעה שלו, ולא באיזו דת הוא האמין? הוא הסכים איתי שיכול להיות שבמקרה של אדם שהאמין באמת ובתמים שמה שהוא עשה זה טוב, אלוקים לא יתן לו בעיטה כשהוא יגיע לשמים. לא יכול להיות, הוא אמר, שאדם כזה יקבל גיהנום. ואז התחלתי להגיד לו שלפעמים אני חושבת שהדתות הן, בעיקרון, אותו דבר, כל מיני דרכים לעבוד את אלוקים. והוא אולי אוהב את כולם. אמרתי לו שלפעמים נראה לי שהיהדות היא אנושית, כמו כל הדתות, אבל כנראה שהיא נכתבה בהשראתו של 'אלוקים פנימי' שנמצא בכל אחד מאיתנו, ואוהב כל אחד שמנסה להגיע אליו. שאולי אין משמעות מיוחדת דווקא בנענוע לולב או בהנחת תפילין, אלא זה אחת ממאות הדרכים של אנשים להביע את קרבתם לישות עליונה. כל זה עשיתי לאורך תקופה ממש ארוכה, בהדרגה, וגם אם הוא לא הסכים איתי - הוא התרגל שיש לי דעות לא ממש קונבנציונליות, וששמירת המצוות במלוא דקדוקיהן לא ממש קריטית בשבילי. יום אחד עברנו על איזושהי הלכה, ביודעין, מתוך 'יצר הרע' כמו שהחרדים אוהבים להגיד. היו לו המון יסורי מצפון והוא לא הפסיק להגיד שנלך לגיהנום בגלל זה. ואז פלטתי 'ואם אין גיהנום'? הוא שתק כמה שניות ואז אמר 'את לא ממש מאמינה, נכון?' אמרתי לו 'אפשר לומר'. בגלל כל ההכנות המוקדמות שעשיתי לו, הוא לא היה בהלם גמור, אבל מאז הוא התחיל להוציא דפים מאתרים של מחב"תים, להקריא לי את ה'הוכחות' שלהם והיו לנו המון ויכוחים דתיים שנמשכו שעות. זו היתה תקופה קשה והוא נורא פחד שארצה להתגרש, כי היו לו התפרצויות לפעמים של כאב ותסכול, ואיך יכול להיות שהאישה הצדיקה שהתחתן איתה היא בעצם אתאיסטית, איזו מילה איומה. התקופה הקשה נמשכה מספר שבועות, ולבסוף החלטנו שפשוט לא מתווכחים. זה לא עוזר לשום דבר ורק מרחיק בינינו. מסכימים שלא מסכימים, וזהו. מאז השלווה חזרה לזוגיות, והוא אפילו השתכנע במספר דברים. למשל, היום הוא לא חושב שחז"ל כתבו את דברי האל ששמעו בהר סיני, אלא סתם ממה שחשבו, ואפילו הוא מודה שחלק מדבריהם זה שטויות גמורות. הוא לא חושב שיש סיבה לשמוע למה שרבנים היום אומרים. רק בתורה הוא עדיין לא מוכן לפקפק, אבל הוא בהחלט לא חרדי אדוק כמו שהיה. בקיצור, אני מאמינה שכל זוג הוא שונה וכל דינמיקה בין בני זוג היא אחרת, אבל הפתרון, מהנסיון שלי, הוא לעשות את זה בהדרגה, להכין את השטח הרבה זמן מראש, ולהיות מוכנים לתקופה קשה של משבר, יאוש, ויכוחים והטחות אשמה. אם אוהבים - בסוף זה יסתדר.