בדסמ
אני משתדל מאד שלא לתאר בבלוג שלי כל מיני חוויות מפוקפקות ו"מסעירות" אבל לצערי, גם אני שקוע עמוק בעולם הבדסמ. "סוויצ'ד" - כלומר , אוהב את שני הצדדים. להיות בצד הכנוע, המושפל והפאסיבי זה עונג עילאי. לא נעים לומר, אבל זה שוב להיות תינוק. ילד. נשלט, חסר אחריות, שוקע לתוך עולם הזייתי שמוזן באימג'ים של נשים קשוחות וחזקות שיגאלו אותי מייסורי, שינחו ויטפחו ויובילו אותי, כמו עיוור, כמו נכה, בשביל הבלתי אפשרי של החיים. ההשפלה נקשרת, כנראה, לחוויות שאותן אני מנסה לשחזר, כדי לחוש שליטה על הכאב הזה. כנראה, בחוויה שלי, כך גדלתי. חלש, מובל, מושפל, חסר אונים. יש גם צד נעים פחות. צד של רחמים עצמיים, של בושה, של השפלות חריפות מאד שמייסרות אותי על הבחירות שאני בוחר, על שאני זר ושונה ויוצא דופן, לא שייך למין האנושי בכלל, דחוי. כל זה, ובנוסף לכאב/עונג הפיזי, הופכים את העולם הזה לממכר עבורי. זה משהו שקשה לי מאד לעמוד בפניו. כמעט בלתי אפשרי. וזה אכן זולג החוצה. לקיצוניות של אדון/עבד לנסיון לשליטה מוחלטת או לכניעה ופאסיביות, מטוטלת של כוחניות,תשוקה ופחד אין משהו שאני אוהב ומתעב יותר מהבדסמ. רעל מתוק וממית