אני חושבת שאני הייתי בדיוק ב"מקום"
שאת נמצאת בו עכשיו. לא יודעת לשים את האצבע על מה זה בדיוק "השטויות" האלה, אבל גם אני השתמשתי בטרמינולוגיה הזו. בעיקרון ידעתי שאני רוצה ללדת בבית חולים כי זה נתן לי איזשהו בטחון (מוטעה? יכול להיות, אבל עצם הימצאות בבית החולים נסכה בי בטחון וזה מה שחשוב). אני בעיקרון מאלה שעושים אירובי וחדר כושר אבל החלטתי ללגת ליוגה לנשים בהריון ונהניתי מכל רגע. למדתי לנשום ולמדתי תנוחות מקלות ובעיקר - למדתי לשלוט בגוף שלי ולסמוך עליו. בכמה פעמים שהרגשתי לא טוב לקראת סוף ההריון, התיישבתי עם עצמי, נשמתי ונרגעתי והרגשתי שאני בשליטה. זה נתן לי המון בטחון. קראתי חומר על ארומתרפיה שיכולה לסייע, נכחתי בהרצאה של דולה שדיברה על התמודדות עם כאב, רכשתי את האפי-נו ותרגלתי איתו באדיקות ובכלל - התעסקתי המון עם ההריון והגעתי ברמת מודעות מאוד גבוהה. במקביל - שיתפתי באופן מלא את בן הזוג. הוא היה שותף מלא להתהליך הלמידה שלי וללידה בפועל. גם ההריון התקין שלי לכל האורך, האמון המלא שלי בעובר שיודע לעשות מה שהוא אמור והאמון המלא בגוף שלי... היה מאוד חשוב אה - ועוד משהו - אני פוחדת פחד מוות ממחטים והמחשבה שיתקעו לי מחט בגב זעזעה אותי. מצויידת בכל אלו הגעתי לבית החולים. והשאר - היסטוריה. "נפלתי" על מיילדת נהדרת - גם עניין של מזל וזהו. שיהיה בהצלחה.