השוואת תנאים צריכה להיות מוחלטת ולא
יחסית. אותו חוק שהיטיב עם אנשי הקבע, גם מאפשר לפגוע באותה הטבה. גם המורים טוענים שתנאי עובדתם שוחקים מאוד וגרועים יותר מאשר שאר העובדים במשק (אתה יודע כמה קשה לשלוט על כתה של 45 ילדים צרחנים, ואחרי זה לקבל טלפונים בלילה מההורים , על מילה שנאמרה לילד שלהם). כנ"ל השוטרים (גם הם חשופים לסיכונים ולא קובעים את מקום שירותם). כנ"ל רופאי בתי החולים והאחיות שעובדים משמרות רציפות ואחראים לחיי אדם וכו וכו. הטבת הפנסיה והטבות אחרות שניתנו לאנשי הקבע, לא נעשו רק כפיצוי על עבודתם השוחקת, אלא גם ולדעתי בעיקר מסיבות אחרות. לדוגמא - הצבא הוא זה שקובע את תנאי השכר למשרתים (ללא פקוח אמיתי של האוצר, נציבות שירות המדינה ואפילו הכנסת). תקציב הבטחון (שאמור לכסות תנאים אלו) , נסגר בדרך כלל בין ראש הממשלה לשר הבטחון, אשר לעיתים רבות שניהם גמלאי צה"ל. בגץ הכיר חלקית בזכויות הצבורות של הפנסיה של אנשי הקבע, בעיקר בגלל זה שאם לא היה מכיר בהם, היה מפלה לרעה את אנשי הקבע לעומת יתר העובדים במגזר הציבורי. בגץ טרם הכיר בזכות הציפייה או אפילו בזכות הקנינית לפנסיה.יתכן שהוא יכיר בכך בעתיד. אני מסופק בכך ולו בגלל הסיבה הטכנית, שחייבים לשים גבול בין מי שזכאי לזכות הפנסיה אם יפוטר למי שלא זכאי. אם בג"ץ יפסוק שזה בגיל 40 יפטר הצבא אנשי קבע בגיל 40 פחות יומיים ואז הם יחזרו לבג"ץ ושוב תפתח הפרשה, וכן בכל גיל אחר שיקבע הבג"ץ. כמו-כן , זה יפתח תיבת פנדורה של אנשי קבע שפוטרו בעבר לפני הגיעם לגיל פרישה ולא קבלו פנסיה וידרשו עכשיו להחיל גם עליהם את פסיקת בג"ץ.
