למה אני עוד ערה בשעה כזאת???
כמה נקודות לגבי מה שכתבת. אני מתנצלת על הקיצור - השעה מאוחרת ואני עייפה. כתבת: "ההיגד שקווין היא אחת הלהקות הטובות בכל הזמנים שייצאה בריטניה הוא סובייקטיבי לחלוטין. אולם הוא היגד סובייקטיבי שמליוני (אם לא עשרות מליוני) אנשים בעולם יסכימו איתו, והוא לא ניתן לביטול כאילו היה קליפת השום" מיליונים גם מעריצים את בריטני ספיירס ודומיה, וחושבים שהיא הכי טובה. זה אומר שהם צודקים? כתבת: "רק אתן לך אנלוגיה - כיצד היו מתפתחים זרמים כמו דאדא באומנות ללא אימפרסיוניזם?" האנלוגיה הזו אינה במקומה. מדובר, הרי, בסה"כ בשימוש בטכנולוגיה מסויימת - וידאו - שהתפתחה באותה תקופה. המעבר מאימפרסיוניזם לדאדא וכו', לא כלל שינויים טכנולוגיים משמעותיים (אלא רק שינויים תרבותיים: עליית המודרניזם וכו' וכיו"ב). בנוסף, קיימת בדבריך הנחה סמויה, לפיה השימוש בקליפים ע"י הלהקה נעשה מטעמים אמנותיים. אני קצת יותר צינית, מכיוון שאני מכירה את המנגנונים של תעשיית המוסיקה. ההנחה שלי תהיה שהשימוש בקליפים היה רעיון של חברת התקליטים או הנהלת הלהקה, לאו דווקא הלהקה עצמה - וזאת לצורכי אותו "קמפיין" שהזכרת. אבל יכול להיות שאני טועה. כתבת: "הBOHEMIAN RAPHSODY נחשב לאבן דרך בהיסטורית הסינגלים כי הוא היה הסינגל הראשון שנבנה סביבו קמפיין שיווקי אחד (לאו דווקא קשור לאלבום בו הוא מופיע)." ריינבו חמודי: במשך כל המאה העשרים, עד שנת 1967 לערך, כל תעשיית המוסיקה הפופולרית נסבה סביב סינגלים. אלבומים היו מצרך נילווה, אם בכלל יצאו!. הסינגל היה המרכז, וברוב המקרים - המוצר היחיד ששווק. ההסטוריה של הפופ היא ההסטוריה של הסינגל. רק כאשר להקות פופ פיתחו יומרות בתחום ההפקה (ראה סרג'נט פפר), הפך האלבום להיות מוצר הכרחי, ומוצר המשווק בפני עצמו. (עד כדי כך, שהיום סינגלים - אם בכלל הם משווקים - מוצאים כדי לקדם אלבומים. למעשה, שוק הסינגלים במדינות המערב שבק חיים, לפי הדיווחים מחברות התקליטים.) הייתי רוצה להמליץ לך לקרוא ספר חשוב, בשם The Sound of the City, שנכתב ע"י צ'רלי ג'ילט (Charlie Gillette). זה היה אחד הספרים הראשונים שנכתבו על מוסיקת הפופ ברצינות, לפני כשלושים שנה. ג'ילט מראה בספר, צעד אחר צעד, איך צמח הרוק'נ'רול בארה"ב מתוך הבלוז, הריתם'נ'בלוז והקאנטרי, כאשר התפתחות זו התרחשה כל-כולה במצעדי הסינגלים. ספרו של ג'ילט נחשב לאבן דרך בכתיבה על רוק, וממצאיו מקובלים על הכל. כתבת: ובכן אישה יקרה הסבירי לי נא מה צריך יותר מאשר טופ10 בשביל לקבל נוכחות במצעד האמריקאי? קווין לא נהיו להקה פופולרית בארה"ב, למרות שהיו להם כמה סינגלים במצעד. הם לא עשו סיבובי הופעות (מצליחים, בכ"א) בארה"ב, לא נכתב עליהם בצורה משמעותית בעיתונות המוסיקה, לא היו להם הופעות משמעותיות בטלוויזיה (אם בכלל - אני לא בטוחה), הם לא הושמעו בתחנות FM (שבאותן שנים היו קובעות-הטעם של מאזיני הרוק הרציניים). קהל צרכני הרוק האמריקאי לא הכיר כלל את קווין. השווה, לדוגמא, ללד זפלין, או לסטונס, או ל"מי", או אפילו לפינק פלויד, במידה מסויימת - להקות בריטיות שבאותן שנים שלטו בשוק האמריקאי, כולל המדיה האמריקאית (ולפעמים בלי סינגלים בכלל, במקרה של לד זפלין). שוב, הסיבות לכך, לדעתי, אינן נעוצות במוסיקה של הלהקה, אלא בתדמית שלה: עד היום הקהל האמריקאי הוא שמרני מאוד ואינו מסוגל לקבל להקות המציעות זהות מינית לא ברורה. גם ההומור הבריטי שלהם הוא זר לתרבות האמריקאית. זו הסיבה שסגנון הגלאם לא תפש באמריקה בכלל. אפילו דייויד בואי, בשנות הגלאם שלו, לא נראה יותר מאשר דמות שוליים סהרורית, עם קומץ אוהדים מקומיים (בעיקר בניו יורק, שהיא עיר יותר "תרבותית"). הנסיון היחיד, המוכר לי, לייצר גלאם אמריקאי היה אליס קופר בראשית דרכו. הנסיון הזה נכשל לחלוטין. קופר אימץ שם נשי ("אליס") עלה לבמה עם שמלה ואיפור, וחיקה את כל השטיקים של טי רקס. הקהל האמריקאי לא הבין, ודחה את זה לחלוטין. קופר שינה כיוון, בהתאם, ויצר את התדמית המוכרת שלו. תחשוב על היחס שלהם לבוי ג'ורג' בזמנו, אפילו לג'ורג' מייקל ... הם עוד לא מוכנים לזה. כתבת: "גם תקופת הפופ של קווין אופיינה בקו בוגר, מושקע וייחודי". אני מבינה שאתה רואה את I want to be free כדוגמא לשיר "בוגר, מושקע וייחודי" כזה? זהו שיר חמוד והומוריסטי. ראית את הקליפ לשיר? לא הייתי בדיוק קוראת לזה שיר "בוגר". מאידך, זו דוגמא מצויינת לטענה שלי לעיל, שהקהל האמריקאי לא היה מסוגל לקבל את קווין. קליפ כזה היה, מן הסתם, מצונזר שם. נדמה לי שאפילו לא ניסו להקרין אותו שם, או שעשו גרסה אחרת(?). בבריטניה, לעומת זאת, הקליפ הזה הוא אחד האהובים ביותר, עד היום. אגב שנות השמונים: בשנים האלו נעשו הרבה מאוד דברים טובים, ולאו דווקא במצעדי הפזמונים. קצת קיצוני לבטל את כל השירים שנעשו באותן שנים, לא? להקות שמושפעות מקווין: איך רדיוהד וג'ורג' מייקל מושפעים מקווין? אשמח לשמוע. להקות מחווה לא נחשבות, כי הן אינן יוצרות חומר מקורי. ריינבו, אם קווין עושים לך את זה - סחתיין. כל אחד והטעם שלו. אני לא מעוניינת לשנות את דעתך - רק לתת לך קצת מידע שיאפשר לך לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת יותר עשירה. גם אני הייתי פעם במקום שאתה נמצא עכשיו, ועם הזמן למדתי שהדברים הרבה יותר מורכבים ממה שחשבתי. יש הרבה מאוד "ספין" בכל מה שקשור לתעשיית המוסיקה; לחברות התקליטים יש אינטרס להציג את האמנים שאת מוצריהם הן מנסות למכור כ"הכי טובים" או "הכי גדולים" וכו' וכו', וזאת מסיבות ברורות. חלק מערוצי התקשורת לעיתים קרובות משתפים פעולה עם חברות התקליטים, משיקולים כלכליים. אנשים צעירים לעיתים קרובות "קונים" את הלוקשים האלו, פשוט משום שאין להם עדיין את המידע הרלבנטי. למזלנו, עם הזמן, רוב האנשים לומדים להפריד בין ה"הייפ" לבין המציאות - וזאת ללא ויתור על טעמם המוסיקלי.