../images/Emo32.gifאנצל את שלומי שבן בשביל לכתוב קצת
מזמן לא כתבתי בבלוג, כי אני מנסה למצוא מילים שיכולות להביע ולהסתיר, כמו שאני אוהבת. ואני לא מצליחה, או שאני כותבת ומשתפת את כולם, או שאני לא כותבת כלום. וקצת קשה ככה להפתח בעקיפין לכל כך הרבה אנשים שהיו קרובים אליי ובכל זאת, התגעגעתי לזה קצת... כבר כמה שבועות אחדים וטובים אני בקשר עם בחור מקסים שעושה לי רק טוב משום מה, ולא, עדיין לא התגברתי על האקס. אני מרגישה שהנוכחי נותן לי את ההרגשה שחסרה לי וזה מרגיש טוב, למרות שלא ישבנו ודיברנו על הקשר שלנו, בשבילו ובשבילי אנחנו סתם ידידים, אבל החיוך והנוכחות שלו מחזירים אותי אחורה קצת, אולי משתפים אותי ברגשות שנעלמו, אולי משכיחים אותם, אני כבר לא מכירה את עצמי מספיק כדי לזהות. מה שכן, זה טוב. ועם זה, מערבולת גוררת אותי. היום התיישב מולי באוטובוס מישהו שכל כך הזכיר לי את האקס שלי, אותם עיניים שחורות עם הריסים הארוכות, שפתיים דקות והבעה ריקה, תמימה ומסתורית שאומרת כל כך הרבה. בלי ששמתי לב נרטבו לי קצת העיניים ופתחתי את המקום שהעלה אבק אצלי בארנק עם התמונה. הוא לא ממש דומה שם לעצמו, ככה כל פעם אמרתי. חודש וחצי מרגיש כמו שבוע. וזה מוזר כי השבוע הזה והשבוע שלפניו ולפניו וכן הלאה עברו כל כך מהר, והזמן נוזל לי מין הידיים ובכל זאת, הפרידה מורגשת כל כך, והתמונות בראש, והזכרונות, והגעגועים... לא חולפים. ואנשים שואלים, מה עם החבר. כאילו שלא ראו עליי בכלל סוג של דכאונות, חוץ מהיום הנשכח ההוא, אני פשוט כל הזמן מחייכת. כיף לי, במיוחד עם הבחור החדש, והסטלה, והאופוריה, והחיוכים שעפים לכל עבר.. "אנחנו עוד נשתלט על העולם", ככה הוא אומר לי. אבל איך אפשר להעביר את החיוכים המזוייפים האלה הלאה, כשהבסיס שלהם עדיין רקוב. לפעמים בא לי להרים טלפון, או לשלוח סמס, או לתקשר בכל צורה שהיא, סתם כדי לשמוע אותו, כדי לראות מה שלומו ואיך הוא מרגיש ואם טוב לו, ושידע שאני עדיין מתגעגעת ושעדיין לא שכחתי וגם אם המשכתי הלאה, הוא נשאר אצלי עמוק עמוק עמוק מידי בכל חלקי גופי.