נכון ולא נכון
מה שבטוח - אולי. ראשית כל צריך להגדיר על איזה שמאל אנחנו מדברים, האם אנחנו מדברים על השמאל הישראלי, השמאל האירופאי, השמאל בכלל
יש בעיות שונות בכל אזור. אם אנחנו מדברים על השמאל הישראלי אני מסכים עם הדברים שאמרת, אבל לדעתי אתה הוצאת אותם מפרופרציה וסיבכת את ההקשר. תופעה כמו פוסט-מודרניזם למשל, פגעה קשה בכל הזרמים הפוליטים הלא-רדיקלים, כך שלא ניתן לראות בזה תופעה יחודית לשמאל. וגניזם זאת אומנם מחלת ילדות של הנוער והצעירים בשמאל הישראלי, בעיקר באגף ה'עמוק' שלו כפי שניסח זאת אהוד ברק, אבל לטעון שהוא בעיה מרכזית, או אפילו אינטגרלית? לא נראה לי שמה שאנשים מכניסים (או לא מכניסים יותר נכון) לפה שלהם משפיע על מצב האבטלה בארץ או על פינוי התנחלויות, זה היקש לוגי רחב מדי. כשאנחנו מדברים על הכוחות המרכזיים בתוך השמאל הישראלי, על הזרמים המשפיעים, הם במיעוט ניכר. אומנם קבוצה משכילה, אידיאולוגית, נחושה ומגובשת (באופן יחסי) מאוד - אבל עדיין מיעוט. לגבי יוניות רדיקלית, אני מסכים עם הרעיון אבל לא עם הניסוח. הבעיה של השמאל הישראלי היא חוסר המשנה החברתית-כלכלית שלו, ולא זה שהוא יוני בצורה קיצונית כביכול. דווקא בקטע הזה אני אצטט מישהו שאני לא מסכים איתו כ"כ, ח"כ חיים אורון שאמר בוועידת מרצ כשאישרה את האיחוד עם שח"ר: "לא יהיה שלום עד שלא יהיה צדק חברתי ולא יהיה צדק חברתי עד שלא יהיה שלום", ולא צריך להיות כאן יוני רדיקל או סוציאליסט רדיקל - צריך להיות
שמאל אמיתי, שמאל הומאניסטי, נאור ומתקדם, שרואה באדם את תכלית הכל ומקדש את חייו וזכויותיו, וגוזר משם את שאר ההנחות. לאחר שסיכמנו את הבעיה הראשונה (חוסר משנה סדורה בנושא חברתי-כלכלי, שזה אומר בעצם שהאידיאולוגיה כולה נשנעת על קרעי תרנגולת במקרה הטוב או שהיא יונית-חילונית-קפיטליסטית במקרה הרע), יש לסמן את שאר הבעיות המרכזיות של השמאל הישראלי, שמאז רצח רבין לא הצליח לשקם את עצמו. 2. (כי אחד כבר היה לנו) חוסר אסטרטגיה לטווח ארוך. השמאל הישראלי התחיל מתוך קבוצה של יהודים סוציאליסטים שבאו לארץ ממזרח אירופה מטעמים ציוניים, נשען על קהל יעד מוגדר מאוד (בחברה שהייתה פחות או יותר הומוגנית, בהתחשב בכך שהערבים היו תחת דיכוי שהוציא אותם דה-פקטו מהמשחק הפוליטי), וברגע שהעניינים התחילו להתסבך קצת - עליות גדולות, ריבוי בקרב החרדים, מרד תרבותי אצל עדות המזרח, כיבוש שטחים נרחבים - הוא נעלם, הוא נכנס למגננה, לקרב בלימה שלעיתים הצליח להיות הדיפה קלה בזכות אמצעים טכנים וניצול זעזועים רגעיים, אבל לא הצליח לגבש לעצמו מאז קהל יעד, תפיסת עולם כוללת, מוסדות, תנועה במובן הרחב של המילה, שיח פנימי מעמיק ובטח שלא מנהיגות. 3. אוליגרכיה. השמאל הישראלי הוא המסגרת הפוליטית הכי אוליגרכית שקיימת במדינת ישראל, אי-אפשר כמובן להשוות לליכוד שם פתאום קופץ נתניהו, פתאום מגיע סילבן שלום, הנה בא יובל שטייניץ, ציפי ליבני מפציעה ברקע, חילופי אישיים, דם צעיר, דינמיות שמזרימה ומחיה את המערכת. גם במפלגה דתית אורתודכסית שנשענת על אותה מנהיגות רוחנית עתיקת יומין ללא כל דמוקרטיה פנימית כמו ש"ס אנחנו רואים חילופים בהנהגה, הח"כים משתנים, מעמדי הכוחות מתערערים כל פעם מחדש. ושלא נדבר על ה"מרכז" הישראלי, מהדרך השלישית ועד שינוי, פרצופים חדשים ללא הרף. ולעומת זאת השמאל הישראלי המנומנם, מדי פעם מפציע איזה מטאור - מצנע - שנעלם כמו הקונדום שנזרק ביום שאחרי, או שאקדמאי יוצא דופן מצליח לחצות את חומת הביצורים הבנויה לתלפיות של הכיסאות להנהגת השמאל, וגם הוא נפלט משם לאחר קדנציה וחצי. השמאל הישראלי, בסופו של יום, מורכב מאותן דמויות שיושבות בכנסת כבר 20 שנה, עם כמה תוספות קטנות פה ושם שגם להן יש וותק במזנון. עד שהשמאל הישראלי לא יצעיר את עצמו, יביא את הפרצופים החדשים לקידמת הבמה, ינטרל את מה שעומד מאחורי האוליגרכיה הזאת (מנגנון פוליטי-תרבותי-פסיכולוגי שעוד לא הצלחתי לגמרי להבין), הוא לא יגיע לשום מקום לאורך זמן. יש עוד עניין שהוא חוסר שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל אבל כך אדון בסעיף אחר בפעם אחרת.
