לאורי שלום
כך גם אני הערכתי,את עניין הפרודוכס,בתגובתי הראשונה להודעת״שמונה פרקים״.זאת הזדמנות להודות לך על ציטוטים שהבאתה מספרי ל. את הודעתך לגבי הציטוט מספר הנבואה,על התייחסותו של ליבוביץ למקורות הקבלה ״שניגנבו ממורה נבוכים״וסולפו,למרות שהספר ברשותי ואני מכירו היטב,לא זכרתי את מקום הציטוט.אם תבדוק את הודעותי בנושא״לשמה״. מעולם לא טענתי שיסודות ״המורה״,הם קבליים,טענתי הייתה,שיסודות הקבלה נילקחו ממורה נבוכים,למסקנות שונות לחלוטין, ממסקנות״המורה״. כפי שהבאתה מהציטוט בספר הנבואה.כפי שציינתי בהודעותי הקודמות,ברגע שהרמבם בהעזה מדהימה,התייחס לתורה,כמעט כולה כאליגוריה ומתאפורה לייחוד השם(יוצאים מכלל זה,דמותו הראלית של משה,ויציאת מצרים)ובנוסף התאולוגיה השלילית הקיצונה,ניפתח פתח לתפיסות שונות לחלוטין,אני חוזר שוב לדוגמא של שפינוזה,של. מתבטא כלפיו שידע את כל ״המורה״ בע״פ(ידוע שהספר היה בספרייתו),אין לי ספק שתפיסת הפנתאיזם התגבשה אצלו מתוך עיון ב״מורה״, תחשוב על הפרקים הרבים בחלק ב׳ שבהם הרמב״ם מנסה להוכיח במאמץ אינטלקטואלי מרשים,שגם אם נצא מנקודת מוצא על קדמותו של העולם,אין זה פוגע כלל בהכרת השם ובייחודו,(אגב .ל. טוען שהרמבם העדיף את אמונת הקדמות על אמונת חידוש הבריאה מאין,טעון שאיני מקבלו,למרות מודעותי לקושי הגדול שבאמונת החידוש מאין),ובנוסף התפיסה האליגורית של הרמב״ם לייחוד השם,כל זאת מביאים את שפינוזה בנקל לגיבוש תורת הפנתאיזם,שבגרעניותה היא קיימת גם בתורת הקבלה.לדעתי דוקא מקורות אלו של שפינוזה,גרמו לליבוביץ לגמד את תורתו של שפינוזה,ולומר שאזכור שם האלוהים (אלוהים-טבע)היא דרך רמייה(אגב,שפינוזה באורח חייו היה איש אמת)וכן ששפינוזה היה אתאיסט,למרות שהוא כדיקרט קיבל את ההוכחה האונטולוגית (של אנסלמנס)לקיום האל.גישתו הבוטה,ובמידת מה אבסורדית של ליבוביץ כלפי שפינוזה,נובעת לדעתי מסכנתה ליהדות ולא פחות,מדרך גיבושה. לא לחינם התבטא ״הגאון״ כלפי מורה נבוכים,״ארורה הפילוסופיה שאררה אותו״.הרמבם היה מודע לכל הסכנות הטמונות במורה,כפי שכתב בהקדמתו החמורה ״למורה״,ושבועתו למפרשיו שלא להשתמש בשמו.מבחינתי הקטן,כפי שציינתי באחת מהודעותי הקודמות,״מורה נבוכים הוא הספר החשוב ביותר מאז נחתמה התורה. בעניין,הציטטה של ליבוביץ שאיני זוכר בודאות את מקורה על״אנשים שספריהם גדולים מאשיותם(עגנון) ועל אנשים שאשיותם גדולה מספריהם (הרב קוק)יש לשים לב,לבחירת שני אישים אלו דוקא,ליבוביץ יכל בקלות לבחור אנשים אחרים,מתולדות הספרות וההגות,הוא בחר דוקא ברב קוק, ובעגנון,מפני שעולמו של ליבוביץ הוא עולם עבודת השם לשמה,ומתוך כך שאלת קיומו של העם היהודי.הוא ראה כפי שהתבטא,שהציר עליו סובבת כל עולמו הספרותי של עגנון,כולל התאורים הארוטים נע סביב שאלת קיומו של העם היהודי והרלוונטיות של התורה לקיום העם,ואילו הרב קוק בגלל גודל אשיותו ודבקותו העצומה בשם. ראיתי באחת מהודעותך האחרונות שאתה אומר של. אינו מתייחס לפסו׳ ״אהיה אשר אהיה״ ישנה כן התייחסות ראה בשיחות על פרשות השבוע,וגם לפסוק בדיבר הראשון״אנוכי ה׳ אלוהך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״מתייחס ליבוביץ באומרו אנוכי ה׳ אלוהך-זה אמונת הרמבם,האמונה באל כי הוא לבדו אמת, ״ ואשר הצאתיך מארץ מצרים-זה ריה״ל שאמונתו -האל הפוקציונאלי,המשמעות ההסטוריוסופית.אני זוכר כיצד בפגישתי הראשונה,שאותה כבר הזכרתי,העליתי לפניו את התזה שתפיסתו של ריה״ל היא לא פחות עמוקה משל הרמבם,ז״א דוקא מפני שאין ביכולתנו להתייחס לאל,הדרך היחידה להנכיח את קיומו בחיינו היא באמצעות הארועים ההסטוריים,כיציאת מצרים,רצון האל המתגלה בהסטוריה. ליבוביץ כמובן גער בי בחומרה על פרוש זה,ומכך הגענו לשירתו של ריה״ל שאותה כבר הזכרתי באחת מהודעותי הקודמות.