** שרשור בוקר - היום ה-24 בבית - עדכונים ** 🎗️

[misscarter]

היי פורום יקר מה נאמר ומה נגיד החיים כיחידנית ל2 תינוקות עמוסים! מי מסכם לי ב2 משפטים מה היה בימים האחרונים? הבנתי שהחלום של כולנו מתגשם ומלאני נכנסת?

 

[מיבאלי]

היי פורום יקר מה נאמר ומה נגיד החיים כיחידנית ל2 תינוקות עמוסים! מי מסכם לי ב2 משפטים מה היה בימים האחרונים? הבנתי שהחלום של כולנו מתגשם ומלאני נכנסת?

מהו החלום שמלני תיכנס לבית האח לעשות לאמילי רעד בגוף במחשבות לשחק במוח של עידן שעדין טראומה המלחמה אצלו בנפש פנימה.

 

[misscarter]

מהו החלום שמלני תיכנס לבית האח לעשות לאמילי רעד בגוף במחשבות לשחק במוח של עידן שעדין טראומה המלחמה אצלו בנפש פנימה.

בעיקר שתעשה טליה ותזכה כי כרגע כולם מעצבנים. מבחינה רומנטית המשולש פחות מעניין אותי.

 

[ק ו ל י ת]

לא התלהבתי ממלאני. במה היא הרשימה את הקהל?

 

[פאף פה]

לא התלהבתי ממלאני. במה היא הרשימה את הקהל?

היא מקסימה, כובשת, יפהפיה

 

[Messier41]

היא מקסימה, כובשת, יפהפיה

היא מקסימה כי באה כאורחת. מי יודע מה היה יוצא ממנה אחרי שבועיים.... כולם נחמדים בהתחלה ורובם הופכים לתפלצות אחרי שבוע.

 

[פאף פה]

היא מקסימה כי באה כאורחת. מי יודע מה היה יוצא ממנה אחרי שבועיים.... כולם נחמדים בהתחלה ורובם הופכים לתפלצות אחרי שבוע.

לא כולם
בכל מקרה התרשמתי ממנה לטובה גם בשיחות בחדר האח

 

[GALxp]

היא מקסימה, כובשת, יפהפיה

הכרנו אותה כגאיה, בקרוב נדע מי זאת מלאני.

 

[פאף פה]

הכרנו אותה כגאיה, בקרוב נדע מי זאת מלאני.

מהשיחות האישיות בחדר האח כן היה אפשר לקלוט דברים. כמובן שבתוך סיר הלחץ עם התבשיל הסרוח אין לדעת איך היא תגיב ואיך היא תתנהג. נקווה לטוב.

 

[misscarter]

לא התלהבתי ממלאני. במה היא הרשימה את הקהל?

הצליחה לסקרן מה שאיני יכולה להגיד על כל השאר. שיעממו אותי מהשנייה הראשונה

 

[בוףףברכה]

מה..?... בן לא מדבר עם עידן..בגלל המשימה..?...
אמר לו שהוא איבד... צלם אנוש..?.
.איזהההה
מגזימןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן..........

 

[בלנקה המקורית]

צפיתי אתמול בשלושת הפרקים של האח הגדול. אני לא צופה בהם בזמן אמיתי כי יש יורוכאן וזה מעניין אותי יותר מאשר חבורה של צעירים חסרי מנוח שמגיעים לבית מקרטון שהוא בעצם אולפן טלוויזיה כדי להתפרסם או להתקדם בחיים בצורה כזאת או אחרת. לפעמים זה נגמר טוב ולפעמים זה נגמר רע. בשבילי זה אסקפיזם בברירת מחדל כאשר אין משהו אחר אטרקטיבי יותר שיכול להשכיח ממני את המצב הנוכחי שלא זכור לי כמותו מזה שבעים שנה ויותר.
התבוננתי באנשים ובדמויות המאכלסות את הבית ומצאתי את עצמי משועממת עד מוות. אשכרה, אין אף אחד שם שראוי להתאהב בו. אין שם אף אחד או אף אחת שראוי להניח עליה או עליו את הז'יטונים שלי. במשך שלושה פרקים, צפיתי ברכילויות אין סוף. בשיחות הבהרה אין סופיות. בגברת המטורללת חולת הניקיון שמדי פעם בפעם לובשת את מסכת המסכנה שדואגת לכל העולם ואשתו אך מעולם לא חשבה על עצמה. הבת שלה שהייתה בעצם הקולר שלה, הודחה והיא עכשיו משוחררת לנפשה. מדברת את עצמה לדעת בין אם לבד מול המצלמה ובין אם הדייר התורן שמוכן לשמוע את הבליה או קיטוריה. מנסה לעורר רחמים וסקרנות ביחד.
הדר מציגה פוזה חזקה של דעתנית ואלופה אך בוכה המון מתחת לשמיכות כאשר מבינה שהיא לבד במשחק הזה. על הגברים במשחק הזה אין לי מה להגיד. באמת. חסרי נוכחות וחסרי עמוד שדרה כאשר אור לוקח על עצמו את תפקיד הרשע ויוסי את משכין השלום ודני את היפיוף חסר התוכן ועידן מחפש את עצמו בין כל התפקידים שאחרים כבר תפסו לפניו ונמאס לו מכולם ורוצה להיות לבד והוא לא בטוח שעשה נכון כשהחליט שבית האח הגדול ישחרר אותו מהטראומה של השביעי באוקטובר וממראות הזוועה שהוא חווה. לדעתי, בית האח הגדול הוא לא המקום לריפוי נפש פצועה אלא להיפך. בית האח הגדול הוא המקום בו מחטטים בנפש בלי הפסקה.
אחת הסצינות שהפריעה לי נורא, אבל יכול להיות שזה נובע בגלל שאני צמודה לחדשות והם צמודים רק לעצמם, היא העובדה שהאוכל הפך שם לאישיו המרכזי כאשר אין שום שיח בינם לבין עצמם על מצב החטופים בעזה, ושום מחשבה על העובדה שבזמן שהם רבים על גרנולה או שיבולת שועל, יש עדיין חטופים צעירים בני גילם שניזונים מרבע פיתה עם זעתר ומעט מים מעופשים כשהם ישנים על ריצפה קרה. אין שום שיח ביניהם על הנושא. מדי פעם הם יוצאים ידי חובה ומזכירים אותם בקידוש של שבת רגע לפני שהם פושטים על המטעמים שעל השולחן. לי זה הפריע.
אז כן, יכולתי לחוות כאן את דעתי על אמילי ש"מתאהבת" בעידן, ועל קורל ש"נושאת" על גבה את כל עוולות העולם בגלל צבעה, ועל יהב ועל כל השאר, אבל הפרק האחרון, היחיד שהעלה בי דמעות הוא חיים קטן הקומה שנשאר לבד בכל סיטואציה, כי כזה הוא העולם ונזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה הייתי כל כך נמוכה ורזה עד שהילדים כולם היו קוראים לי "גמדה" ואני הייתי בוכה כל הזמן על מר גורלי ולמה דווקא אני? וכאן הרגשתי רגש הזדהות מוחלט עם חיים והבנתי שאין לו שום תפקיד במשחק מלבד הניסיון לקבל הכרה כלשהי בנוכחותו בבית כבן אדם שווה זכויות בעל רגשות שקשה לו להראותם.
אה ואחרונה חביבה פרידה. אני אישית אוהבת אותה. יש לה נוכחות שקשה להתעלם ממנה. אם הייתי גבר הייתי נופלת לרגליה. תום הפסיד, פרידה הרוויחה, יש בה כל כך הרבה חומר וכל כך מעט אוויר, כך שאני לא רואה אף אחד שם מפיל אותה או מפריח אותה ממנו. כנראה שהיא תהיה הזוכה של המשחק הזה. לא כל כך בגלל מה שיש בה אלא בעיקר בגלל מה שאין בה.

 

[Messier41]

צפיתי אתמול בשלושת הפרקים של האח הגדול. אני לא צופה בהם בזמן אמיתי כי יש יורוכאן וזה מעניין אותי יותר מאשר חבורה של צעירים חסרי מנוח שמגיעים לבית מקרטון שהוא בעצם אולפן טלוויזיה כדי להתפרסם או להתקדם בחיים בצורה כזאת או אחרת. לפעמים זה נגמר טוב ולפעמים זה נגמר רע. בשבילי זה אסקפיזם בברירת מחדל כאשר אין משהו אחר אטרקטיבי יותר שיכול להשכיח ממני את המצב הנוכחי שלא זכור לי כמותו מזה שבעים שנה ויותר.
התבוננתי באנשים ובדמויות המאכלסות את הבית ומצאתי את עצמי משועממת עד מוות. אשכרה, אין אף אחד שם שראוי להתאהב בו. אין שם אף אחד או אף אחת שראוי להניח עליה או עליו את הז'יטונים שלי. במשך שלושה פרקים, צפיתי ברכילויות אין סוף. בשיחות הבהרה אין סופיות. בגברת המטורללת חולת הניקיון שמדי פעם בפעם לובשת את מסכת המסכנה שדואגת לכל העולם ואשתו אך מעולם לא חשבה על עצמה. הבת שלה שהייתה בעצם הקולר שלה, הודחה והיא עכשיו משוחררת לנפשה. מדברת את עצמה לדעת בין אם לבד מול המצלמה ובין אם הדייר התורן שמוכן לשמוע את הבליה או קיטוריה. מנסה לעורר רחמים וסקרנות ביחד.
הדר מציגה פוזה חזקה של דעתנית ואלופה אך בוכה המון מתחת לשמיכות כאשר מבינה שהיא לבד במשחק הזה. על הגברים במשחק הזה אין לי מה להגיד. באמת. חסרי נוכחות וחסרי עמוד שדרה כאשר אור לוקח על עצמו את תפקיד הרשע ויוסי את משכין השלום ודני את היפיוף חסר התוכן ועידן מחפש את עצמו בין כל התפקידים שאחרים כבר תפסו לפניו ונמאס לו מכולם ורוצה להיות לבד והוא לא בטוח שעשה נכון כשהחליט שבית האח הגדול ישחרר אותו מהטראומה של השביעי באוקטובר וממראות הזוועה שהוא חווה. לדעתי, בית האח הגדול הוא לא המקום לריפוי נפש פצועה אלא להיפך. בית האח הגדול הוא המקום בו מחטטים בנפש בלי הפסקה.
אחת הסצינות שהפריעה לי נורא, אבל יכול להיות שזה נובע בגלל שאני צמודה לחדשות והם צמודים רק לעצמם, היא העובדה שהאוכל הפך שם לאישיו המרכזי כאשר אין שום שיח בינם לבין עצמם על מצב החטופים בעזה, ושום מחשבה על העובדה שבזמן שהם רבים על גרנולה או שיבולת שועל, יש עדיין חטופים צעירים בני גילם שניזונים מרבע פיתה עם זעתר ומעט מים מעופשים כשהם ישנים על ריצפה קרה. אין שום שיח ביניהם על הנושא. מדי פעם הם יוצאים ידי חובה ומזכירים אותם בקידוש של שבת רגע לפני שהם פושטים על המטעמים שעל השולחן. לי זה הפריע.
אז כן, יכולתי לחוות כאן את דעתי על אמילי ש"מתאהבת" בעידן, ועל קורל ש"נושאת" על גבה את כל עוולות העולם בגלל צבעה, ועל יהב ועל כל השאר, אבל הפרק האחרון, היחיד שהעלה בי דמעות הוא חיים קטן הקומה שנשאר לבד בכל סיטואציה, כי כזה הוא העולם ונזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה הייתי כל כך נמוכה ורזה עד שהילדים כולם היו קוראים לי "גמדה" ואני הייתי בוכה כל הזמן על מר גורלי ולמה דווקא אני? וכאן הרגשתי רגש הזדהות מוחלט עם חיים והבנתי שאין לו שום תפקיד במשחק מלבד הניסיון לקבל הכרה כלשהי בנוכחותו בבית כבן אדם שווה זכויות בעל רגשות שקשה לו להראותם.
אה ואחרונה חביבה פרידה. אני אישית אוהבת אותה. יש לה נוכחות שקשה להתעלם ממנה. אם הייתי גבר הייתי נופלת לרגליה. תום הפסיד, פרידה הרוויחה, יש בה כל כך הרבה חומר וכל כך מעט אוויר, כך שאני לא רואה אף אחד שם מפיל אותה או מפריח אותה ממנו. כנראה שהיא תהיה הזוכה של המשחק הזה. לא כל כך בגלל מה שיש בה אלא בעיקר בגלל מה שאין בה.

1.אני כצופה( לא אדוק) מתעניין בעיקר בדמויות שמשקפות את המיקרו של העולם האמיתי. כלומר דרך התוכנית אני רואה בדיוק את סוג האנשים, אופי אנשים והתנהגות האנשים שזה החבר מהעבודה, השכן, הבן דוד. וזה מה שמעניין אותי אני לא מחפש אנשים נחמדים, אנשים מנומסים. אני מחפש לראות דרך הבית את המכניקה של העולם האמיתי. דרך אגב הייתי סוגר את כל האוניברסיטאות לסוציולוגיה ופסיכולוגיה ונותן לסטודנטים לצפות בפרקים. יש שיגידו שהבית הוא לא העולם האמיתי. אבל הלחצים והחובה לחיות ביחד, לחימה על כבוד וטריטוריה די מדמים את העולם האמיתי.
2. הדר בוכה מתחת לשמיכות לא בכי אמיתי. שחקנית. למדה להתקרבן מעונות קודמות.

 

[פאף פה]

צפיתי אתמול בשלושת הפרקים של האח הגדול. אני לא צופה בהם בזמן אמיתי כי יש יורוכאן וזה מעניין אותי יותר מאשר חבורה של צעירים חסרי מנוח שמגיעים לבית מקרטון שהוא בעצם אולפן טלוויזיה כדי להתפרסם או להתקדם בחיים בצורה כזאת או אחרת. לפעמים זה נגמר טוב ולפעמים זה נגמר רע. בשבילי זה אסקפיזם בברירת מחדל כאשר אין משהו אחר אטרקטיבי יותר שיכול להשכיח ממני את המצב הנוכחי שלא זכור לי כמותו מזה שבעים שנה ויותר.
התבוננתי באנשים ובדמויות המאכלסות את הבית ומצאתי את עצמי משועממת עד מוות. אשכרה, אין אף אחד שם שראוי להתאהב בו. אין שם אף אחד או אף אחת שראוי להניח עליה או עליו את הז'יטונים שלי. במשך שלושה פרקים, צפיתי ברכילויות אין סוף. בשיחות הבהרה אין סופיות. בגברת המטורללת חולת הניקיון שמדי פעם בפעם לובשת את מסכת המסכנה שדואגת לכל העולם ואשתו אך מעולם לא חשבה על עצמה. הבת שלה שהייתה בעצם הקולר שלה, הודחה והיא עכשיו משוחררת לנפשה. מדברת את עצמה לדעת בין אם לבד מול המצלמה ובין אם הדייר התורן שמוכן לשמוע את הבליה או קיטוריה. מנסה לעורר רחמים וסקרנות ביחד.
הדר מציגה פוזה חזקה של דעתנית ואלופה אך בוכה המון מתחת לשמיכות כאשר מבינה שהיא לבד במשחק הזה. על הגברים במשחק הזה אין לי מה להגיד. באמת. חסרי נוכחות וחסרי עמוד שדרה כאשר אור לוקח על עצמו את תפקיד הרשע ויוסי את משכין השלום ודני את היפיוף חסר התוכן ועידן מחפש את עצמו בין כל התפקידים שאחרים כבר תפסו לפניו ונמאס לו מכולם ורוצה להיות לבד והוא לא בטוח שעשה נכון כשהחליט שבית האח הגדול ישחרר אותו מהטראומה של השביעי באוקטובר וממראות הזוועה שהוא חווה. לדעתי, בית האח הגדול הוא לא המקום לריפוי נפש פצועה אלא להיפך. בית האח הגדול הוא המקום בו מחטטים בנפש בלי הפסקה.
אחת הסצינות שהפריעה לי נורא, אבל יכול להיות שזה נובע בגלל שאני צמודה לחדשות והם צמודים רק לעצמם, היא העובדה שהאוכל הפך שם לאישיו המרכזי כאשר אין שום שיח בינם לבין עצמם על מצב החטופים בעזה, ושום מחשבה על העובדה שבזמן שהם רבים על גרנולה או שיבולת שועל, יש עדיין חטופים צעירים בני גילם שניזונים מרבע פיתה עם זעתר ומעט מים מעופשים כשהם ישנים על ריצפה קרה. אין שום שיח ביניהם על הנושא. מדי פעם הם יוצאים ידי חובה ומזכירים אותם בקידוש של שבת רגע לפני שהם פושטים על המטעמים שעל השולחן. לי זה הפריע.
אז כן, יכולתי לחוות כאן את דעתי על אמילי ש"מתאהבת" בעידן, ועל קורל ש"נושאת" על גבה את כל עוולות העולם בגלל צבעה, ועל יהב ועל כל השאר, אבל הפרק האחרון, היחיד שהעלה בי דמעות הוא חיים קטן הקומה שנשאר לבד בכל סיטואציה, כי כזה הוא העולם ונזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה הייתי כל כך נמוכה ורזה עד שהילדים כולם היו קוראים לי "גמדה" ואני הייתי בוכה כל הזמן על מר גורלי ולמה דווקא אני? וכאן הרגשתי רגש הזדהות מוחלט עם חיים והבנתי שאין לו שום תפקיד במשחק מלבד הניסיון לקבל הכרה כלשהי בנוכחותו בבית כבן אדם שווה זכויות בעל רגשות שקשה לו להראותם.
אה ואחרונה חביבה פרידה. אני אישית אוהבת אותה. יש לה נוכחות שקשה להתעלם ממנה. אם הייתי גבר הייתי נופלת לרגליה. תום הפסיד, פרידה הרוויחה, יש בה כל כך הרבה חומר וכל כך מעט אוויר, כך שאני לא רואה אף אחד שם מפיל אותה או מפריח אותה ממנו. כנראה שהיא תהיה הזוכה של המשחק הזה. לא כל כך בגלל מה שיש בה אלא בעיקר בגלל מה שאין בה.

אחלה אחלה פוסט. תודה!

 

[בוףףברכה]

צפיתי אתמול בשלושת הפרקים של האח הגדול. אני לא צופה בהם בזמן אמיתי כי יש יורוכאן וזה מעניין אותי יותר מאשר חבורה של צעירים חסרי מנוח שמגיעים לבית מקרטון שהוא בעצם אולפן טלוויזיה כדי להתפרסם או להתקדם בחיים בצורה כזאת או אחרת. לפעמים זה נגמר טוב ולפעמים זה נגמר רע. בשבילי זה אסקפיזם בברירת מחדל כאשר אין משהו אחר אטרקטיבי יותר שיכול להשכיח ממני את המצב הנוכחי שלא זכור לי כמותו מזה שבעים שנה ויותר.
התבוננתי באנשים ובדמויות המאכלסות את הבית ומצאתי את עצמי משועממת עד מוות. אשכרה, אין אף אחד שם שראוי להתאהב בו. אין שם אף אחד או אף אחת שראוי להניח עליה או עליו את הז'יטונים שלי. במשך שלושה פרקים, צפיתי ברכילויות אין סוף. בשיחות הבהרה אין סופיות. בגברת המטורללת חולת הניקיון שמדי פעם בפעם לובשת את מסכת המסכנה שדואגת לכל העולם ואשתו אך מעולם לא חשבה על עצמה. הבת שלה שהייתה בעצם הקולר שלה, הודחה והיא עכשיו משוחררת לנפשה. מדברת את עצמה לדעת בין אם לבד מול המצלמה ובין אם הדייר התורן שמוכן לשמוע את הבליה או קיטוריה. מנסה לעורר רחמים וסקרנות ביחד.
הדר מציגה פוזה חזקה של דעתנית ואלופה אך בוכה המון מתחת לשמיכות כאשר מבינה שהיא לבד במשחק הזה. על הגברים במשחק הזה אין לי מה להגיד. באמת. חסרי נוכחות וחסרי עמוד שדרה כאשר אור לוקח על עצמו את תפקיד הרשע ויוסי את משכין השלום ודני את היפיוף חסר התוכן ועידן מחפש את עצמו בין כל התפקידים שאחרים כבר תפסו לפניו ונמאס לו מכולם ורוצה להיות לבד והוא לא בטוח שעשה נכון כשהחליט שבית האח הגדול ישחרר אותו מהטראומה של השביעי באוקטובר וממראות הזוועה שהוא חווה. לדעתי, בית האח הגדול הוא לא המקום לריפוי נפש פצועה אלא להיפך. בית האח הגדול הוא המקום בו מחטטים בנפש בלי הפסקה.
אחת הסצינות שהפריעה לי נורא, אבל יכול להיות שזה נובע בגלל שאני צמודה לחדשות והם צמודים רק לעצמם, היא העובדה שהאוכל הפך שם לאישיו המרכזי כאשר אין שום שיח בינם לבין עצמם על מצב החטופים בעזה, ושום מחשבה על העובדה שבזמן שהם רבים על גרנולה או שיבולת שועל, יש עדיין חטופים צעירים בני גילם שניזונים מרבע פיתה עם זעתר ומעט מים מעופשים כשהם ישנים על ריצפה קרה. אין שום שיח ביניהם על הנושא. מדי פעם הם יוצאים ידי חובה ומזכירים אותם בקידוש של שבת רגע לפני שהם פושטים על המטעמים שעל השולחן. לי זה הפריע.
אז כן, יכולתי לחוות כאן את דעתי על אמילי ש"מתאהבת" בעידן, ועל קורל ש"נושאת" על גבה את כל עוולות העולם בגלל צבעה, ועל יהב ועל כל השאר, אבל הפרק האחרון, היחיד שהעלה בי דמעות הוא חיים קטן הקומה שנשאר לבד בכל סיטואציה, כי כזה הוא העולם ונזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה הייתי כל כך נמוכה ורזה עד שהילדים כולם היו קוראים לי "גמדה" ואני הייתי בוכה כל הזמן על מר גורלי ולמה דווקא אני? וכאן הרגשתי רגש הזדהות מוחלט עם חיים והבנתי שאין לו שום תפקיד במשחק מלבד הניסיון לקבל הכרה כלשהי בנוכחותו בבית כבן אדם שווה זכויות בעל רגשות שקשה לו להראותם.
אה ואחרונה חביבה פרידה. אני אישית אוהבת אותה. יש לה נוכחות שקשה להתעלם ממנה. אם הייתי גבר הייתי נופלת לרגליה. תום הפסיד, פרידה הרוויחה, יש בה כל כך הרבה חומר וכל כך מעט אוויר, כך שאני לא רואה אף אחד שם מפיל אותה או מפריח אותה ממנו. כנראה שהיא תהיה הזוכה של המשחק הזה. לא כל כך בגלל מה שיש בה אלא בעיקר בגלל מה שאין בה.

גם להרגשתי וצפייתי... אין בבית הזה דיירים
שאפשר להזדהות או.."לרוץ" איתם לאורך העונה...
רובם שם סוג של צל מהלך....
חיים נמוך הקומה הוא דייר שאפשר לחבב ,באמת
נעים הליכות , איש שיחה... אבל הוא מפחד
להביע דיעה... כמו "גמד מחמד"...
כמו גמדי גינה ...הגורמים לחיוך בפינה...
מוסיפים נופך לצמחים מסביב אך לא באמת משתווים לפריחה...
את פרידה אני גם מחבב... מסכים איתך לגבי הנוכחות האישיות הצבעונית
היא מעניינת שמחה אשת שיחה אוזן קשבת....
לגבי הז'וטונים...
יש דייר באח...ששם אותם על אורית..
קוראים לו אור.....
אני את שלי... בחרתי לשים על עידן...
עם תקווה שיוכפלו ...לאורך זמן...
שלום לך...בלנקה.... בפארק האח....
נחמד לקרוא אותך...
יא חברה.....

 

[בלנקה המקורית]

גם להרגשתי וצפייתי... אין בבית הזה דיירים
שאפשר להזדהות או.."לרוץ" איתם לאורך העונה...
רובם שם סוג של צל מהלך....
חיים נמוך הקומה הוא דייר שאפשר לחבב ,באמת
נעים הליכות , איש שיחה... אבל הוא מפחד
להביע דיעה... כמו "גמד מחמד"...
כמו גמדי גינה ...הגורמים לחיוך בפינה...
מוסיפים נופך לצמחים מסביב אך לא באמת משתווים לפריחה...
את פרידה אני גם מחבב... מסכים איתך לגבי הנוכחות האישיות הצבעונית
היא מעניינת שמחה אשת שיחה אוזן קשבת....
לגבי הז'וטונים...
יש דייר באח...ששם אותם על אורית..
קוראים לו אור.....
אני את שלי... בחרתי לשים על עידן...
עם תקווה שיוכפלו ...לאורך זמן...
שלום לך...בלנקה.... בפארק האח....
נחמד לקרוא אותך...
יא חברה.....

היי בוף חבר יקר, התגעגעתי אז באתי

 

[zoecho]

צפיתי אתמול בשלושת הפרקים של האח הגדול. אני לא צופה בהם בזמן אמיתי כי יש יורוכאן וזה מעניין אותי יותר מאשר חבורה של צעירים חסרי מנוח שמגיעים לבית מקרטון שהוא בעצם אולפן טלוויזיה כדי להתפרסם או להתקדם בחיים בצורה כזאת או אחרת. לפעמים זה נגמר טוב ולפעמים זה נגמר רע. בשבילי זה אסקפיזם בברירת מחדל כאשר אין משהו אחר אטרקטיבי יותר שיכול להשכיח ממני את המצב הנוכחי שלא זכור לי כמותו מזה שבעים שנה ויותר.
התבוננתי באנשים ובדמויות המאכלסות את הבית ומצאתי את עצמי משועממת עד מוות. אשכרה, אין אף אחד שם שראוי להתאהב בו. אין שם אף אחד או אף אחת שראוי להניח עליה או עליו את הז'יטונים שלי. במשך שלושה פרקים, צפיתי ברכילויות אין סוף. בשיחות הבהרה אין סופיות. בגברת המטורללת חולת הניקיון שמדי פעם בפעם לובשת את מסכת המסכנה שדואגת לכל העולם ואשתו אך מעולם לא חשבה על עצמה. הבת שלה שהייתה בעצם הקולר שלה, הודחה והיא עכשיו משוחררת לנפשה. מדברת את עצמה לדעת בין אם לבד מול המצלמה ובין אם הדייר התורן שמוכן לשמוע את הבליה או קיטוריה. מנסה לעורר רחמים וסקרנות ביחד.
הדר מציגה פוזה חזקה של דעתנית ואלופה אך בוכה המון מתחת לשמיכות כאשר מבינה שהיא לבד במשחק הזה. על הגברים במשחק הזה אין לי מה להגיד. באמת. חסרי נוכחות וחסרי עמוד שדרה כאשר אור לוקח על עצמו את תפקיד הרשע ויוסי את משכין השלום ודני את היפיוף חסר התוכן ועידן מחפש את עצמו בין כל התפקידים שאחרים כבר תפסו לפניו ונמאס לו מכולם ורוצה להיות לבד והוא לא בטוח שעשה נכון כשהחליט שבית האח הגדול ישחרר אותו מהטראומה של השביעי באוקטובר וממראות הזוועה שהוא חווה. לדעתי, בית האח הגדול הוא לא המקום לריפוי נפש פצועה אלא להיפך. בית האח הגדול הוא המקום בו מחטטים בנפש בלי הפסקה.
אחת הסצינות שהפריעה לי נורא, אבל יכול להיות שזה נובע בגלל שאני צמודה לחדשות והם צמודים רק לעצמם, היא העובדה שהאוכל הפך שם לאישיו המרכזי כאשר אין שום שיח בינם לבין עצמם על מצב החטופים בעזה, ושום מחשבה על העובדה שבזמן שהם רבים על גרנולה או שיבולת שועל, יש עדיין חטופים צעירים בני גילם שניזונים מרבע פיתה עם זעתר ומעט מים מעופשים כשהם ישנים על ריצפה קרה. אין שום שיח ביניהם על הנושא. מדי פעם הם יוצאים ידי חובה ומזכירים אותם בקידוש של שבת רגע לפני שהם פושטים על המטעמים שעל השולחן. לי זה הפריע.
אז כן, יכולתי לחוות כאן את דעתי על אמילי ש"מתאהבת" בעידן, ועל קורל ש"נושאת" על גבה את כל עוולות העולם בגלל צבעה, ועל יהב ועל כל השאר, אבל הפרק האחרון, היחיד שהעלה בי דמעות הוא חיים קטן הקומה שנשאר לבד בכל סיטואציה, כי כזה הוא העולם ונזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה הייתי כל כך נמוכה ורזה עד שהילדים כולם היו קוראים לי "גמדה" ואני הייתי בוכה כל הזמן על מר גורלי ולמה דווקא אני? וכאן הרגשתי רגש הזדהות מוחלט עם חיים והבנתי שאין לו שום תפקיד במשחק מלבד הניסיון לקבל הכרה כלשהי בנוכחותו בבית כבן אדם שווה זכויות בעל רגשות שקשה לו להראותם.
אה ואחרונה חביבה פרידה. אני אישית אוהבת אותה. יש לה נוכחות שקשה להתעלם ממנה. אם הייתי גבר הייתי נופלת לרגליה. תום הפסיד, פרידה הרוויחה, יש בה כל כך הרבה חומר וכל כך מעט אוויר, כך שאני לא רואה אף אחד שם מפיל אותה או מפריח אותה ממנו. כנראה שהיא תהיה הזוכה של המשחק הזה. לא כל כך בגלל מה שיש בה אלא בעיקר בגלל מה שאין בה.

כל מילה

 

[שרי48]

צפיתי אתמול בשלושת הפרקים של האח הגדול. אני לא צופה בהם בזמן אמיתי כי יש יורוכאן וזה מעניין אותי יותר מאשר חבורה של צעירים חסרי מנוח שמגיעים לבית מקרטון שהוא בעצם אולפן טלוויזיה כדי להתפרסם או להתקדם בחיים בצורה כזאת או אחרת. לפעמים זה נגמר טוב ולפעמים זה נגמר רע. בשבילי זה אסקפיזם בברירת מחדל כאשר אין משהו אחר אטרקטיבי יותר שיכול להשכיח ממני את המצב הנוכחי שלא זכור לי כמותו מזה שבעים שנה ויותר.
התבוננתי באנשים ובדמויות המאכלסות את הבית ומצאתי את עצמי משועממת עד מוות. אשכרה, אין אף אחד שם שראוי להתאהב בו. אין שם אף אחד או אף אחת שראוי להניח עליה או עליו את הז'יטונים שלי. במשך שלושה פרקים, צפיתי ברכילויות אין סוף. בשיחות הבהרה אין סופיות. בגברת המטורללת חולת הניקיון שמדי פעם בפעם לובשת את מסכת המסכנה שדואגת לכל העולם ואשתו אך מעולם לא חשבה על עצמה. הבת שלה שהייתה בעצם הקולר שלה, הודחה והיא עכשיו משוחררת לנפשה. מדברת את עצמה לדעת בין אם לבד מול המצלמה ובין אם הדייר התורן שמוכן לשמוע את הבליה או קיטוריה. מנסה לעורר רחמים וסקרנות ביחד.
הדר מציגה פוזה חזקה של דעתנית ואלופה אך בוכה המון מתחת לשמיכות כאשר מבינה שהיא לבד במשחק הזה. על הגברים במשחק הזה אין לי מה להגיד. באמת. חסרי נוכחות וחסרי עמוד שדרה כאשר אור לוקח על עצמו את תפקיד הרשע ויוסי את משכין השלום ודני את היפיוף חסר התוכן ועידן מחפש את עצמו בין כל התפקידים שאחרים כבר תפסו לפניו ונמאס לו מכולם ורוצה להיות לבד והוא לא בטוח שעשה נכון כשהחליט שבית האח הגדול ישחרר אותו מהטראומה של השביעי באוקטובר וממראות הזוועה שהוא חווה. לדעתי, בית האח הגדול הוא לא המקום לריפוי נפש פצועה אלא להיפך. בית האח הגדול הוא המקום בו מחטטים בנפש בלי הפסקה.
אחת הסצינות שהפריעה לי נורא, אבל יכול להיות שזה נובע בגלל שאני צמודה לחדשות והם צמודים רק לעצמם, היא העובדה שהאוכל הפך שם לאישיו המרכזי כאשר אין שום שיח בינם לבין עצמם על מצב החטופים בעזה, ושום מחשבה על העובדה שבזמן שהם רבים על גרנולה או שיבולת שועל, יש עדיין חטופים צעירים בני גילם שניזונים מרבע פיתה עם זעתר ומעט מים מעופשים כשהם ישנים על ריצפה קרה. אין שום שיח ביניהם על הנושא. מדי פעם הם יוצאים ידי חובה ומזכירים אותם בקידוש של שבת רגע לפני שהם פושטים על המטעמים שעל השולחן. לי זה הפריע.
אז כן, יכולתי לחוות כאן את דעתי על אמילי ש"מתאהבת" בעידן, ועל קורל ש"נושאת" על גבה את כל עוולות העולם בגלל צבעה, ועל יהב ועל כל השאר, אבל הפרק האחרון, היחיד שהעלה בי דמעות הוא חיים קטן הקומה שנשאר לבד בכל סיטואציה, כי כזה הוא העולם ונזכרתי שכשהייתי ילדה קטנה הייתי כל כך נמוכה ורזה עד שהילדים כולם היו קוראים לי "גמדה" ואני הייתי בוכה כל הזמן על מר גורלי ולמה דווקא אני? וכאן הרגשתי רגש הזדהות מוחלט עם חיים והבנתי שאין לו שום תפקיד במשחק מלבד הניסיון לקבל הכרה כלשהי בנוכחותו בבית כבן אדם שווה זכויות בעל רגשות שקשה לו להראותם.
אה ואחרונה חביבה פרידה. אני אישית אוהבת אותה. יש לה נוכחות שקשה להתעלם ממנה. אם הייתי גבר הייתי נופלת לרגליה. תום הפסיד, פרידה הרוויחה, יש בה כל כך הרבה חומר וכל כך מעט אוויר, כך שאני לא רואה אף אחד שם מפיל אותה או מפריח אותה ממנו. כנראה שהיא תהיה הזוכה של המשחק הזה. לא כל כך בגלל מה שיש בה אלא בעיקר

כמה חיכיתי לחוות דעתך על העונה הזאת. ניסחת כל כך מדוייק וכמו תמיד - אני מסכימה איתך אחד לאחד. עוקבת אחרייך גם בפייסבוק. את מהממת.

 

[yoni564712]

 

[בוףףברכה]

בעיה עם אורית....
חונקת שיחות...
לא נותנת לסיים משפט...
צצה ...מכל פינה...