כי אני מאד מאד רוצה ארוחה
חוויות הילדות שלי מטושטשות ברובן, כמו תמונות הן מרצדות במוחי, אלבום פתוח.
גדלתי בשכונה שקטה בבני ברק, הלכתי לגנים עירוניים, בגיל צעיר אין הפרדת גזעים וחסידויות.
השכונה שלי היתה שכונה מעורבת, מעורבת במושגים של התרבות החרדית.
ספרדים בני תורה, ליטאים מודרניים, בוכרים, חסידי "ביאלה" ליטאים בריסקערים וסתם עמך.
בקומה האחרונה גרה משפחה גוראית, אבא שלהם היה גבאי בבית הכנסת בו התפללו הורי, כל ילדותי קינאתי במשפחה ההיא.
היתה להם ילדה גדולה ממני בשנה, היא היתה מלכת השכונה עם ביטחון עצמי מופרז.
היתה להם מכונית, אבא שלה היה מקורב לעסקנים וגם היה להם הרבה כסף.
בבית שלהם היתה אוירה מלכותית כזו, כשנכנסתי אליהם פסעתי תמיד על קצות האצבעות, סלון מהודר עם נברשות זורקות יהלומי אורות שהשתברו להן על רצפות קרמיקה לבנות.
מגרות על גלגלים בארונות, כאלו שמחליקות בידיים ונפתחות בקלילות מרשימה.
אמא שלה הייתה תמיד לובשת בגדים בצעקת האופנה החרדית האחרונה, היא הייתה בוועד הנשים של בית הכנסת, פטפטנית וחברותית.
בראיה הילדותית שלי אנחנו היינו פחותים בשרשרת המזון, אבא שלי היה סתם מגיד שעור בישיבה ואמא שלי מחנכת בסמינר. הבית שלנו תמיד היה נקי ומסודר אבל חסר צבע ועידון.
הכל היה פשוט ותכליתי, רצפות ישנות, ההורים שלי לא החליפו ארונות מטבח במשך שנים וריהוט חדש היה נדיר מאד וגם כשכבר קנו ספה חדשה לא הייתה שום התרגשות.
בכלל אבא שלי היה תמיד צוחק ואומר לנו הילדים, תנו כבוד למכונת הכביסה/ ארון/מיטה או אפילו לטפטים שכיסו את קירות הסלון, הם פה הרבה שנים לפניכם.
היום כשאני מביטה לאחור אני מעריכה אותם את ההורים שלי. מעריכה וגם יודעת שכל ההוייה שלי היא בדמותם ובצלמם וגם גאה בכך.
ואם כבר סיפרתי על הטפטים של הסלון, שמורה להם פינה חמה בלבבי, הם היו בצבע בז' פנינה מעוטרים בסלסולים עדינים. בקצוות מלמטה, בגובה של פעוטות היו קרעים שהודבקו ביד האמן של אבי, נקרעו שוב והודבקו שוב.
למעשה אפילו הבכורה היפה שלי הוסיפה קרע משלה, הפסיפס לאורך הקירות הוא כמו תמונה בפני עצמה. עדות לקיומם של כל אותם בוגרים שאנחנו, אחיותי ואחי וכל ילדינו, עדות לכך שפעם היינו כולנו ילדים, זחלנו בכל פינה, שברנו דברים ובאצבעות הקטנות גיששנו, הכרנו את העולם.
רק לפני שנה ההורים שלי קנו מיטות חדשות לחדר השינה, המיטות שלהם היו הרבה יותר מבוגרות ממני.
קרשים דקים על ארבע רגלי עץ, במיטה של אבא שלי היתה רגל אחת שבורה, וכדי למנוע ממנה לקרוס תחת משקלו, אמא שלי הניחה עיגול קטן עשוי שיש. כזה שפעם היו מניחים עליו סירים חמים לבל יזיקו למשטחי הבישול.
אני בכלל לא זוכרת זמנים שרגל העץ הזו לא היתה שבורה.
יהונתן גפן בהקדמה לספרו "אשה יקרה" כותב:
"מתוך כוונה ואחרי מחשבה, הספר לא נכתב בסדר כרונולוגי. אם יש בו כרונולוגיה הרי שהיא כרונולוגיה נפשית, אם יש פה הגיון, הוא הגיון רגשי, ברוח דבריו של ויקטור הוגו 'ללב יש שכל שהשכל לא תמיד יכול להכיל אותו'."
ואני מרשה לעצמי להוסיף שכרונולוגיה והגיון לבדם הם משעממים, בעיני הם מסגרת לספר, הם כמו גבולות וחיים שלמים מגודרים מעולם לא עשו לי טוב. אז כן זו אני, נולדתי ב1982, אני כותבת את הספר כשאני נושקת לגיל השלושים- נשיקה שהיא צרוף של רכות כמו זו ששפתיים קרבות זו לזו אך יש בה גם את קשיותו של נשיקת עשו, מעין נשיכה קשה שמנסה לשלב אהבה ושנאה גם יחד.
את הרווח הזה שבין הולדתי להוויתי הבוגרת אני אמלא בערבוביה פרועה של זכרונות.
קפיצות כאלו, פעם אהיה ילדה ופעם אם, פעם מאמינה אדוקה בערכים ולעיתים מצבור ציני של אמיתות מרושעות. כי זו מי שאני, אני גרה בכמה דירות, זו של בית הורי, בזו שגרתי עם בעל, זו שעברתי אליה בסתר והוזנחה עד בחילה, וזו הנוכחית. משוטטת בין עולמות לא מוגדרים.
לעיתים בלילות אני בטוחה שאמצא את עצמי בעוד חמש עשרה שנים ב"רופאים ללא גבולות" מצילה ילדים קטנים ואיש קשיש, נלחמת באקלימים זרים ושולחת מיילים לתינוקות שלי שכבר לומדות באוניברסיטה. לעומת זאת יש לילות שאיני בטוחה שלא אקפוץ מעבר לגשר אל מותי כשהיום הבא יפציע.
אינני חילונית וודאי שלא אדוקה, אני מין יצור כלאיים שכזה.
Tomorrow will take us away
Far from home
No one will ever know our names
But the bards' songs will remain
Tomorrow all will be known
And you're not alone
So don't be afraid
In the dark and cold
'Cause the bards' songs will remain
They all will remain
In my thoughts and in my dreams
They're always in my mind
These songs of hobbits, dwarves and men
And elves
Come close your eyes
You can see them, too
If you find some error in the lyrics,
would you please submit your corrections to me?
ובתרגום חופשי:
מחר יקחו אותנו
רחוק מהבית
אף אחד לא יידע לעולם את שמותינו
אבל שירתנו תישאר.
מחר הכל יהיה ידוע
ואתה לא לבד
אז אל תפחד
בחושך ובקור
בגלל שהשירים שלנו יישארו
כולם יישארו
בתוך המחשבות שלי בחלומותי
הם תמיד בלבי- במוחי
אלה שירים של הוביטים, גמדים גברים
שירים של כולנו.
בואו תעצמו את עיניכם
אתם יכולים לראות אותם גם.
אם אתם מוצאים שגיאות במילים,
אתם מוכנים בבקשה להגיש את התיקונים אלי ?
http://www.youtube.com/watch?v=u_tORtmKIjE
