שרשור היכרות עם הפתעה: 72 שעות מ-ע-כ-ש-י-ו-!

הסיבה שלא אעשה תחרות

שהקריטריונים שלה לא ברורים היא כיוון שיש לי (ולכל אחד אחר כאן) היכרות אישית וחיבה יתרה לחלק מהנפשות הפועלות ושיפוט שלנו לא יהיה אובייקטיבי. הגרלה כן.
 
אני...

כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן. הגיע הזמן, ואנצל את ההזדמנות....

אני קורא לעצמי מיזנטרופ, ואני אדם שכועס המון, על אנשים, על חפצים, ועל היקום כולו. למעשה הניק המלא שלי הוא "מיזון-everything".

מה שבעיקר מכניס אותי לרגשות זעם - זה כשאני חווה אדישות של אנשים. אדישות מול סבל של הזולת, ובמקרים גרועים יותר - אדישות לסבל שהם עצמם הגורמים לו.

ובמובן הזה - החברה החרדית המאמינה היא חממה פורה ליצורים מנותקים ואדישים לגרימת סבל. חברה שמלה את בניה בגיל 8 ימים היא חברה מנותקת ואדישה לסבל. חברה שמתכחשת למחקר הפסיכולוגי, שנצמדת באדיקות לכללי חינוך ונורמה חסרי פשר - היא חברה מנותקת. חברה שמאמינה ונצמדת לרעיון כלשהו - בהכרח מתנתקת מכל מה שבסתירה לאותו רעיון.

ואת המחיר של הניתוק הזה אני שילמתי בכל רגע בחיים החרדיים שלי. חיים לצד הורים, מחנכים וקהילה שלרגע אתה חש שהם מסוגלים לכל הרוע מתוך האדיקות הדתית והרעיונית שלהם.

אני לא יצאתי בשאלה בגלל אתאיזם (בשלבים הראשוניים הייתי אגנוסטיקן), אני לא יצאתי בשאלה בגלל פיתויים כלשהם (שום פיתוי לא חיכה לי בחוץ), אני יצאתי בשאלה כי תיעבתי את החברה הזו, כי תיעבתי את האדישות שלה, תיעבתי את הצורה בה הם מקדשים את המערכת בעלת הסמכות (רבנים, עסקנים, אנשי חינוך) - מערכת שנוהגת בצורה כה מרושעת ללא כל מצפון.

אני יצאתי משם. כיום אין לי חלק ונחלה עימם, אבל גם היום אני לא מסוגל לשמוע את הסיפורים הקשים של אנשים שנאלצים להתמודד מול הרשעות שיש שם. רשעות של חלקים מהחברה אמנם, אבל היא נתמכת בזכות הניתוק מושלם של כלל הקהילה. ניתוק חולני ופתלוגי שמביא אנשים טובים ושפויים להמשיך ולתמוך בכל הרוע הזה בתיאונים כמעט סוראליסטיים.

ולסוראליזם הזה אני מקדיש את השיר הבא. שמהיום ששמעתי אותו באמצע הדרך, באוזניות באוטובוס בגלגלצ, ידעתי שזה השיר שלי.

-------------------------------------
נמס בגשם, יהודה פוליקר

גשם יורד בחוץ, הוא לבד וקר לו
בטלפון הציבורי שומע קול שמוכר לו
זאת אמא שלו מהבית
אוטומטית, בקצרה
שלום, תשאירו הודעה ואתקשר בחזרה
זה דחוף לו נורא
אבל היא, מה היא יודעת
היא רואה פופוליטיקה
והיא בקושי שומעת
היא אמרה לו: אל תגור פה
גם אבא שלו אמר
אחד כמוך לא אצלנו
לא בקשנו עוף מוזר

גשם בחוץ ממשיך עוד לרדת
אמבולנס מיילל, בכביש עוברת ניידת
ילד, איפה אתה גר
שואלים אותו כולם
אני בגן הציבורי
על הספסל מעל הים
הוא נראה לאחרונה עם תרמיל וסוודר
השאיר מעטפה על השולחן בחדר
וכתב בהמשך לשיחתם האחרונה
אחד כמוני לא יגור פה
עדיף לגור במלונה

נמס בגשם,עף ברוח
הן לא, לא יבכה
לבד כל הלילה
למי הוא מחכה
נמס בגשם, עף ברוח
בלילה קר כזה
אם יש אלוהים פה
גם הוא היה קופא

השעה כבר מאוחרת
אמא שלו במקלחת, עטופה במגבת
הגשם יורד, הכביסה שלה נרטבת
אבא שלו בטלפון הזמין וידאו וארוחה
ונרדם בתוך פיג'מה מול ערוץ המשפחה
גשם בחוץ והתנועה זוחלת
השליחים בדרך, שני שוטרים בדלת
הם מצאו אותו קפוא, חשבו שהוא נרדם
בקצה החשוך של העיר
על שפת הים



(לא ממש הצגתי את עצמי, אבל מי שמכיר אותי, יודע שדווקא כן)
 
שיר/סיפור עצוב

זה מסוג הסיפורים שגורמים אצלי לתחושת חוסר אונים, כעס ורצון ולבכות
 
רציתי לעקוץ אותך כהרגלינו בקודש,אבל כתבת

כל כך יפה שאוותר על כך הפעם.




(הפעם,הפעם,אל תבנה על זה...)
 
אתם רוצים להביא גאולה על העולם או לא?

ואגב, אני לא מבינה איך עדיין לא הגיעה הגאולה הארורה הזו, לאחר שבשבוע שעבר הכינותי מעל עשרה ביבליוגרפיות עבור סטודנטים בעלי מזומנים, ובחלק מהעבודות אף ציינתי בגוף המאמר את שמות המצוטטים. תמהני. כנראה שאין זכותי עומדת לי.
 
בנושאים רבים

תלוי ברמת מורכבות העבודה/סמינריון. בד"כ אני מקבלת שקית של רמי לוי מלאה שיכפולים, בתוספת 17 מיילים, ומנסה להשליט סדר.
ויש לי גם אחלה יכולות בשיכתוב-מחדש של עבודות שלמות
 
למעלה