מידור
או בלע"ז: compartmentalization (חילוק לתאים).
למדתי לארגן את עצמי כך שדבר לא יפריע לי לתפקוד החיוני. זה היה קריטי כבר בימים הראשונים של היציאה, וכיום זה כלי נהדר.
כעס עצום, כמו עצב עמוק או שמחה אדירה, יכול לשמש כזרז ליצירה אמנותית. אז למה שהוא לא ישמש אותנו ביומיום, כסוג של דרבון? יש בקרים שאין לי כוח לזוז, אז לפעמים אני מעוררת אותו, נופחת בזעם קצת אש חיים, וקמה על מנת לרסק את העולם. אני נוחתת במשרד ויורה לכל הכיוונים, ותוך שעה סוגרת את כל הקצוות, ויושבת רגועה לכוס קפה.
אני מניחה שזה לא בריא, אבל מסתבר שעם הזמן הוא נמוג. כיום קיים בי הרבה פחות כעס מלפני שנה.
אצל הפסיכולוגית, הכעס יוצא בדמעות מרות, ואני מגלה שאני כל כך כועסת, וזה כל כך עמוק ונוטף מכל נקיקי הווייתי, שזה כבר חסר פרופורציות. אני לומדת להתמקד ברגע הקיים, לנשום עמוק ולחלק את הרגשות ולהשתלט עליהם, בעיקר ע"י איתור מקור הכעס הרגעי, ניתובו או הרגעתו. אין לי מתכון מסודר. מקווה שהייתי ברורה.