אני
מתחבאת תחת מסכות של "מציגה" ו"אינה רופאה",
מציגה- כי במשך שנים ניסיתי להציג ולהמחיז, לתסרט הכל כדי שיתאים לאורח חיי המשונה. כדי שלא תתערער הקרקע מתחת רגליי, זו שתשאיר אותי בבית, קרוב לחברים, בלי לבחור ובלי לעבוד קשה.
"אינה רופאה", כי החלטתי לחשוב בעיקר על עצמי. כולם אמרו שכשאגדל אהיה רופאה, או אולי עורכת דין, כזו של 700 בפסיכומטרי.
הצטיינות תמידית, הפיכת פחם ליהלום.
היום אני כבר לא מציגה, וגם אין קהל בעולם שירצה לראות אותי יותר מעשר דקות.
אני בטח לא רופאה, כי מי שיש לה קוצים והפרעות קשב וריכוז שאף אחד לא טרח לאבחן או לטפל בהן- לעולם כבר לא תוכל לשבת, או להזריק לאחרים.
אני לא יושבת דקה אחת במקום אחד. אני מתגלגלת מצחוק. אני יוצאת באמצע השיעור ובאמצע המבחן כי אני לא מסוגלת לשבת חצי שעה ברצף.
הזיכרונות שלי מלאים בעיגולי זעה על חולצות תלבושת שלא אהבתי, על הילדה הרזה שהייתי, על אהבות ישנות.
ההווה שלי הוא מרדף אחר סימון V על דברים שרציתי, שחלמתי, ושהפכו קטנים כל כך כשהתקרבתי אליהם.
החדר שלי לרוב מבולגן
אני תמיד בדיאטה
תמיד קונה
אין לי הרבה חברים, לא בגללם, בגללי.
משהו באמון שלי באנשים לקוי, ואני במאבק תמידי כדי לשנות את זה. לא ברור לי מה הסיבה, וכנראה בגלל זה השינוי לא מצליח.
אני רוצה ללכת לפסיכולוג אבל אין לי אומץ. וגם אין לי כסף.
יש לי אהבה גדולה בשנה וחצי האחרונות, אני מאושרת מתמיד, שקט לי מתמיד.
כאן בפורום אני גם מוצאת קצת שקט, קצת. שקט טוב כזה.
חשבתי הרבה איזה שיר אני הכי אוהבת, ואין באמת אחד כזה, יש אוסף שירים שעושים לי טוב. וזה אחד מהם:
פגישה לאין קץ, חווה אלברשטיין
http://www.youtube.com/watch?v=7T8wbdYlAbQ
אף אחד לא באמת יודע למה התכוון אלתרמן כשכתב את המילים האלה, אבל אחת הפרשנויות היא שהוא כתב את זה מהחשש ליפול אל חיי שגרה משעממים, השיר מדבר על ריגושים, יצירה תמידית. והוא באמת יפה (אם כי קצת מיושן לאלו מביננו שמעדיפים יצירה מודרנית)