משהו שכתבתי בבלוג שלי...
ועכשיו לנושא הרשומה הזו.אני לא יודע מי מכם יודעים אבל לאט לאט ובשקט בשקט פינק פלויד נהיית הלהקה שאני יותר אוהב וגם יותר מעריך(הרבה יותר מהחיפושיות או לד).לא יודע.משהו ברוך,באמת,באומנות,במילים,בכישרון,במסרים. בפעם הראשונה שצפיתי בסרט החומה (לפני כשנתיים לילה לפני הגיוס שלי).לא נהניתי ממנו. הוא היה משעמם,אבסטרקטי, ונגרר ואפילו לא סיימתי לצפות בו. וביום שישי,צפיתי בו שוב.בעיקר אחרי כמה פעמים שהוא היה ביס בבסיס ולא יצא לי לראות אותו מסודר. הסרט, למי שלא יודע,מבוסס על האלבום החומה שיצא ב1979. האלבום בעיקר מדבר על מלחמה,ילדות,ובגרות בצילה וכו`. ובסרט רואים את כוכב הרוק,פינק, אט אט מאבד את דעתו.תוך כדי שרואים פלשבקים שלו מהעבר וקטעים מחייו בהווה. וואלה,ראיתי אותו חטפתי הלם.סרט מדהים. כל שיר כל כך נוגע,פורט בדיוק בעצבי הרגש. הסרט והאלבום (הם למעשה חטיבה אחת) הם אנטי מלחמתיים,אנטי ממסדיים וכל כך אמיתיים. כל חיי הקיום היומימיום הסתמיים לאור זוועות המלחמה. על הילדות בצל אב שאבד במלחמה ולעולם לא יחזור, למרות שהבן עדיין מחפש אותו.על אמא שאיבדה את בעלה,וכל שנותר לה הוא ילד קטן שבו היא משקיעה את כל כולה ואולי יותר מדי.על חיים ללא אהבה ובגידה. פשוט ענק,אני לא מפסיק להאזין לדיסק מאז.כל כך עוצמתי....