2. למה כאן עכשיו בכלל; ילדה
אזהרה: טריגר (במידה ואת\ה לא יציב\ה נפשית) בוקר, שמש מפציעה מבין ענני הערפל אשר ירדו אל מקום מגוריי. קרניה בוקעות מבין העצים הסבוכים, ופתאום, אפילו קרחת היער לא נראית כל-כך רחוקה וקודרת. העיניים עודן מסרבות להיפקח, אף על פי שאני ערה לגמריי, ומסוגלת לחוש את החמימות מרצדת על פניי מכיוון החלון. עפעפיי ניתקים זה מזה בעדינות ועכשיו אני מוצאת עצמי בוהה בתקרה הלבונה, בעוד מרגישה את גופי פועל באופן אוטומטי ומתהלך לכיוון חדר האמבטיה. אני מעבירה מבט חטוף על הבחורה שמסתכלת עליי מתוך המראה, ואני לא מצליחה לפענח את הסיבה שהיא עוד כאן. שקיקים שחורים מעטרים את עיניה, והיא מנסה לגרום להם להיות סוג של מסתורין, אך למעשה היא פשוט שקופה מדי בשביל להוות אחד כזה. רק ממבט יחיד על פניה ניכר כי שינתה לא הייתה עמוקה כבר לילות ארוכים, וכי נדודי-שינה טורפים לאט לאט, ובחתיכות גדולות את הסתעפויות נפשה. בלי שום עזרה, כבר קשה לה להירדם, בהחלט. ניתן לחוש באווירת המיאוס שלה מהחיים, רק מנוכחותה בחדר. עכשיו אני כבר לא יודעת על מי אני מדברת, ספק עליה, ספק על עצמי. אני לא חובבת את תחושת האי-ידיעה, ועם זאת אני לא יודעת, לא מבינה מה עשיתי, אני מטיחה בעצמי מספר האשמות אשר נבלעות בקולי הצרוד, שכבר שכחתי כיצד נשמע בצלילותו. אני פותחת את הארונית, רק כדי להסתיר את המראה מפניי, לא יכולה להסתכל בבחורה הזו, כי היא כבר לא אני. למעשה, היא כן, אני פשוט לא רוצה להודות בכך. פתטית. מרססת על גופי כמה בשמים, רק כדי לנסות לטהר את האווירה, אומנם ברור לי שלעולם לא אוכל לפרק את המולקולות האלו לחלוטין, הלוא אני בסך הכל צל, צל קטן וחסר משמעות בעולם הגדול, לא יכולה לראות בעיניים את המציאות, עדיין יושבת בבועה שבה אני חשובה, המחשבות שלי יכולות לעשות שינוי, החיים בעלי משמעות... למעשה, מה יש לי בכלל? מה יש? אני פותחת את ברז האמבטיה, נותנת למים למלאות את החלל החסר, פושטת לאט לאט את שארי הבגדים שישנם על גופי. החיוטים של החולצה נפרמים בזה אחר זה, לאט לאט, אני מרגישה כיצד היא נופלת מגופי המצומק, פושטת את המכנסיים הקצרים שחושפים את רגליי, אותן אני שונאת לחשוף, בעיקר באשר הצלקות שנותרו מן התאונה ההיא, והידיים הצמוקות נשלחות לאחור, מורידות את הנותר, ונשארת לגמריי עירומה, נכנסת אל המים שמתקשה להחליט אם חמים מדי, או קרים. אני צוללת עם ראשי אל תוך המים, מרטיבה את כל חלקיי, הראש כל-כך כבד, ואין לי כוחות לאחוז בו מעל קו המים יותר. החמצן כבר לא מספק את הגוף, אך כבר אין בי כוח לחזור למעלה, תחושת זעקה עוברת בגוף, אך מבחוץ אני שותקת. הוא מתקרב, אני יכולה פשוט להרגיש בו, הוא מתדפק על הדלת, ואז פתאום, אני יכולה לחוש בשקט.
