שרשור על תינוקיות וחוויות לידה בבי"ח (למיכל10 וכל מי שרוצה..

[debby12]

שרשור על תינוקיות וחוויות לידה בבי"ח (למיכל10 וכל מי שרוצה..

מוזמנות לשרשר שאלות והגיגים...

 

[debby12]

n,מתחילה בכמה שאלות לסיפתח...

זו הקריירה הראשונה שלך או שעברת הסבה ממשהו אחר?
מה הניע אותך לבחור בזה?
מה ההבדל בהכשרה בין אחות בתינוקיה לאחות מוסמכת "רגילה" בבי"ח?
מה הכי מעצבן/מעיק/קשה לך בעבודה הזו?
מה הכי כיפי בה?
את עובדת גם בפגיה או רק במחלקת יילודים רגילה?

<יש לי עוד מיליון שאלות - אבל מנסה להתאפק - עוד שאלות בהמשך...

 

[מ י כ ל10]

עונה לחימום

אני מלמדת סטודנטים למעלה מ-20 שנה. לפני 5 שנים בערך נכנס לי ג'וק של להיות מיילדת. בארץ, מיילדת חייבת להיות אחות מוסמכת. עשיתי הסבה לסיעוד, גמרתי ללמוד לפני פחות משנה, ועכשיו אני אחות מוסמכת ועוסקת בשני הדברים.
לימודי סיעוד הם לימודים כלליים. יש קורסים מתקדמים ייעודיים (למשל למיילדות, אונקולוגיה, טיפול נמרץ, חדר ניתוח, ייעוץ הנקה, קהילה ועוד רבים אחרים) שאפשר להשלים בהמשך, אבל רובם לא נדרשים לתחילת העבודה. מעבר ללימודים הכלליים יש התמקצעות תוך כדי תנועה וניסיון. אחות חדשה מוכנסת לעבודה בצורה מסודרת ובפיקוח מדריכות.
אני עובדת רק במחלקת יילודים. פגייה זה סיפור אחר (טיפול נמרץ).
&nbsp
אני לא יודעת לענות על השאלה של מה הכי קשה / מעצבן. אני מתה על העבודה שלי (על שתי העבודות שלי). אולי חוסר הזמן. לפעמים אני פשוט לא מצליחה לעשות מה שהייתי רוצה / מה שאני צריכה.
הכי כיפי - וואו. תינוקות זה מדהים. זה פלא, זה קסם בלתי נתפס. זה מהמם. אז אני אוהבת את.. התינוקות

, ומעבר לזה, אני מאוד אוהבת את העבודה עם ההורים. את הגילויים, את ההדרכות, את זה שפתאום הסתדר משהו למישהו.
יש הרבה דמיון בין שני העיסוקים שלי. בשתיהן יש מגע מתמיד עם אנשים, רצון להעביר ידע שיש לך, צורך להיות קשוב ולהבין מה מישהו לא מבין/יודע, וגם פידבק מיידי - רואים מיד: הבין או לא, עזרתי או לא.
&nbsp
חשבתי שתשאלי שאלות אחרות, אז את מוזמנת להמשיך

 

[מ י כ ל10]

עיסוקים / עבודות, בשניהם / בשתיהן

 

[debby12]

למדתי משהו. ממשיכה...

זה משתנה מבית חולים לבית חולים מן הסתם, אבל למיטב זכרוני חלק מה"קטע" בתינוקיה זו הפרדה של תינוקות מהאמא שבדיוק ילדה אותם. בין אם רוב הזמן ובין לכמה שעות ביום כדי שיחכו לתורם על פס הייצור לבדיקה רפואית. זה לא משהו שמרגיש לא הגיוני לפעמים?

מה את עושה עם "סרבניות תינוקיה" שלא מוכנות להפקיד את הגור הטרי בתינוקיה בין בכלל ובין בזמנים מסוימים?

יצא לך להיתקל בתינוקות שננטשו בבית החולים?

איך היה הנסיון שלך עם התינוקיה בלידות הפרטיות שלך? היה בו משהו שגרם אחר כך ל"ג'וק" של לרצות להיות מיילדת?

 

[מ י כ ל10]

כן, מרגיש לפעמים לא הגיוני

התינוק הוא של ההורים! הזוי לכתוב את זה, אבל פעם זה לא היה מובן מאליו. ומרוב שזה היה לא מובן מאליו לפעמים צריך להזכיר גם להורים שזה הילד שלהם.
אצלנו אפשר לא להיפרד מהתינוק. אבל כדי שזה יקרה, צריך להיות מודעים לאפשרות הזאת, כי היא לא ברירת המחדל... אני מקווה שבעתיד היא כן תהיה
אפשר גם לא להשאיר תינוק בתינוקייה בכלל. אבל שוב, צריך להיות מודעים לכך שיש אפשרות כזאת, כי גם היא לא ברירת המחדל. אז אין בעיה להיות "סרבנית תינוקייה". קוראים לזה "ביות מלא". עדיין, אני אצטרך לראות את התינוק באופן סדיר (לפחות פעמיים במשמרת, שש פעמים ביממה), כי אם כבר ילדת בבית חולים אז יש אילוצי מערכת מסוימים שאת צריכה לקבל על עצמך, כי בשם האחריות הסיעודית שיש לי אני חייבת לוודא אי אילו דברים.
&nbsp
לא ראיתי תינוק שננטש, אבל כן יצא לי לראות כל מיני דברים מאוד לא שגרתיים, כמו תינוק שהולך לאימוץ, ואז אמא לא לידו...
&nbsp
ניסיון פרטי: הבכורה הייתה בתינוקייה. השני לא היה כמעט בתינוקייה (אחרי על הלידה חיכה עם אבא לבדיקות וחזר אליי). הבכורה נולדה קטנה, פחות משניים וחצי קילו בשבוע 38. דווקא ההתנסות שלי עם התינוקייה הייתה בסדר, וגם הייתי קלולס לגמרי. לא לחצו עליי לתת תמ"ל (אצלנו הגישה של רוב האחיות היא שמתחת לשניים וחצי קילו כן כדאי לתת תוספת תמ"ל. לי קשה עם זה), אבל כן הודיעו לי מתישהו שהיא ירדה הרבה במשקל ו"לא ישחררו אותה, אז שבי כאן ותניקי!". מתישהו ירד לה החום והכניסו אותה לעריסת חימום (שזה די צפוי אצל תינוקות במשקל כזה, אבל אז לא ידעתי את זה), וכשרציתי 'עור לעור' אמרו לי שכבר מאוחר מדי לזה. זה חלק מפערי הידע. אילו ידעתי מראש שאלה ה'סיבוכים' הצפויים עם תינוקות קטנטנים אולי הייתי נוהגת אחרת, אבל לא ידעתי... גם היום אני לא תמיד יכולה לפרוש את כל המידע הזה מראש. יש מגבלות של יכולת הכלה של ההורים, הרצון שלהם לדעת, שפה, רלבנטיות וכמובן זמן. אז יש פערי ידע. אני בטוחה שהיא גם הייתה במעקב סוכר (אצל תינוקות קטנים יש יותר סבירות שהסוכר ירד), אבל לא זוכרת את זה / שאמרו / עשו. אחרי יום אחד במחקה עברתי איתה למלונית, וזה סיפור אחר. היה לי חשוב להניק, ועשיתי קורס ייעודי לפני הלידה, שהציל אותי. גם היום אני רואה מיד מי התכוננה מראש.
&nbsp
להיות מיילדת לא קשור לניסיון בתינוקייה... זה מהלידה של הבן השני (שהייתה בכלל אנאסיסטד)

 

[debby12]

"מאוחר מדי" לעור לעור?

איך אנשים מתוודעים לאפשרות הביות מלא? זה מפורסם בפוסטרים המפרסמים את מחלקת היולדות שלכם? או מפה לאוזן?

את באמת מאמינה שלשים תינוק בעריסת חימום זה יותר יעיל מעור לעור (+ לשמוע קול דפיקות לב + קול של האמא)? שואלת ברצינות. אני מבינה שאלה הוראות המערכת.ויש אפיונים של מערכות גדולות באופן כללי (ע"ע צה"ל - לכל מי שזכתה לשרת בו). אני רק תוהה אם האמת הפנימית שלך מתחברת לזה?

הלידה השניה אנאסיסטד = בבית ובלי מיילדת? (מנסה להיזכר במונחים....)

 

[מ י כ ל10]

לא על הכול אני יודעת לענות...

ביות מלא - מעולם לא ראיתי פרסומים של מחלקת יולדות או מחלקות אחרות... אני חושבת שמידע כזה רץ בפורומים ובפייסבוק ובשיחות. אז שוב, זה עניין חברתי / סביבתי. לא כולן נחשפות למידע כזה.
&nbsp
בקשר לעור לעור ועריסת חימום - תראי, תינוק שהיה בתינוקייה ויוצא להורים, והחום שלו בסדר אבל נמוך יחסית, אני מסבירה מפורשות להחזיק קרוב, איך להלביש (אם לבוש) ומתי לחזור למדידת חום נוספת.
האמת הפנימית שלי היא שברוב המוחלט של המקרים הבריאים לתינוק עדיף עם אמא. זו גם האמת האמיתית, של המערכת.
מה עושים במקרה של חום נמוך תלוי בכמה החום נמוך... תינוק עם חום גוף של 35.4 (קורה) - אני לא אמליץ על עור לעור. אני אכניס לאינקובטור. למה? ראשית, כי יש פרוטוקולים שאני מחויבת לפעול לפיהם.
כשהכול בסדר - הכי טוב לתינוק להיות עם אמא ועל אמא (או אבא, או כל אחד אחר). במקצוע שלי יש הרבה עיסוק במניעה. המון. אז אני משתדלת מראש שלא נגיע למצבים כאלה, אבל כשמגיעים כבר למצב של טיפול, אז נכון שהתינוק של ההורים והם יחליטו, אבל לא תמיד יש להם מספיק ידע (וזמן!)
&nbsp
אנאסיסטד = בלי מיילדת. שלי ספציפית הייתה באוטו ובלי אף אחד.
&nbsp

 

[debby12]

אה - אם כך זו היתה לידת סולו

נדמה לי שככה נקראת לידה אנאסיסטד שהיא גם לבד (בלי חברה/עזרה של אף אחד/ת אחר/ת). זו היתה טראומה עבורך? או חוויה מעצימה? (האמת - באוטו נשמע לי די טראומה גם למישהי שהיתה רוצה ללדת בלי עזרה. ופגשתי רק אישה אחת כזו במהלך חיי)

חוץ מזה נדמה לי שהגענו לנקודה שבה נסכים שלא להסכים....

כשמדובר באדם מבוגר שיש לו פחות ידע מצוות רפואי, עדיין זכותו המלאה לסרב לפרוטוקול רפואי. אני לא רואה איך זה שונה לגבי קטין, שהוריו מחליטים לגביו. חוקית זה ודאי לא שונה. זה שאת צריכה לציית לפרוטוקול המערכתי שלך אני מבינה לגמרי. אבל המטופלים אינם עובדים של המערכת. תינוק אינו שונה בעיני מילד.

בחו"ל מקובל להחתים על טופס "כנגד עצה רפואית" מה שנראה לי הצעד ההגיוני לעשות כשאין הסכמה

 

[מ י כ ל10]

סולו..

לא ידעתי. סולו. בכל מקרה - הייתה מהממת ממש. הרגשתי כל יכולה במשך זמן רב מאוד.
&nbsp
מעניין אותי מה חשבת על התשובה של "כן, אני אתן תמ"ל".
בוודאי שהורה יכול לסרב לפרוטוקול רפואי. העניין הוא שבשביל זה צריך להיות עם, לא יודעת... תכונות אופי מסוימות? (בקצה הקיצוני של זה, אם אדם מסרב ומסרב, לשם מה הגעת לבית חולים?)
ועוד - יש הבדל בין סירוב לפרוטוקול שגרתי 'מניעתי', נגיד חיסון למניעת צהבת B, שנותנים פה בשגרה אחרי הלידה, לבין סירוב לפרוטוקול רפואי 'טיפולי', שאז עניין הזמן הוא יותר קריטי. אגב, גם פה זה עניין של חשיפה. אני לא יודעת איך אנשים נחשפים לזה ומתי. יש זוגות שמגיעים מוכנים מאוד. הם יודעים מראש שהם רוצים טיפול מסוים (נגיד ויטמין K), ולא רוצים טיפול אחר (נניח צהבת B), ויש כאלה שממש מופתעים כששואלים אותם מה הם רוצים ומה לא... כאילו,מאיפה לנו לדעת... והם מופתעים בצדק, כי כדי להחליט צריך זמן, ואם לא התכוננת מראש, אין לך ממש זמן לעשות את זה עכשיו. וזה על משהו מניעתי. כשזה טיפולי, זה הרבה יותר מורכב.
&nbsp
כשאמרו לי שזה כבר לא זמן מתאים לעור לעור לא התווכחתי. במחשבה לאחור הייתי רוצה שיכינו אותי מראש לירידה הצפויה בחום הגוף. היום אני חושבת שאולי גם עור לעור היה עובד, אבל הרבה פחות נוח לאחות. וב"נוח לאחות" אני לא מתכוונת רק לזה שלא בא לה להתאמץ, אלא על המשמעות של המאמץ הזה. כי המאמץ הזה הוא זמן, וזמן = טיפול בתינוקות אחרים. כי אלה המגבלות.
&nbsp
ועכשיו קצת מחשבות - במהלך הלימודים הייתה לי הרבה מאוד ביקורת על המערכת ועל דברים שראיתי. גם כשהתחלתי לעבוד. אחד הדברים שהכי פחדתי ממנו הוא להיות אחות שאני לא מעריכה. אני פוחדת מזה כל הזמן. אם יש משהו שקורה לכל כך הרבה אנשים, אין סיבה אמיתית להניח שהוא לא יקרה גם לך.
עוד מחשבה - אני יודעת היטב איך עובדים מעגלי ידע. בהתחלה לא יודעים כלום, אח"כ 'משתלטים על החומר' ומרגישים המון ביטחון, ועם הזמן, ככל שלומדים יותר, מבינים שלא יודעים כלום. אני יודעת באיזה שלב אני בתהליך. המודעות קצת מקלה וממתנת, אבל לא משנה את התהליך.
ועוד מחשבה - אני אדם מאוד מערכתי (גם בעומדי בצד המערכת וגם כשאני הצד שעומד מול המערכת). אני מבינה איך מערכות גדולות עובדות ולמה הן עובדות כך, ומה המטרות, והיתרונות והחסרונות. יש אנשים לא מערכתיים.
אני מנסה לקחת את כל הדברים האלה, ולעשות את הכי טוב שאני יכולה בשביל התינוק וההורים.
כשרק התחלתי לעבוד, אם מישהי הייתה מבקשת עזרה בהנקה בלילה, הייתי הולכת לעזור. הרימו עליי גבות, וחשבתי שאני צדיקה בסדום, עד שנפל לי האסימון שכשאני יוצאת אז נשארים בתינוקייה המון תינוקות לא מטופלים (טוב, הבנתי את זה די מהר...).
אני מתבאסת נורא כשאני אומרת למישהי שאני לא יכולה לעזור לה בהנקה בלילה. אני לא מרוצה מהרבה דברים נוספים. אני עושה בדיקת דם לתינוק תוך כדי הנקה (אם האמא מסכימה) כי אני חושבת שזה הכי נכון לתינוק. אבל אם לא הייתי יכולה לבצע ככה את הבדיקה בצורה טובה (עניין של מיומנות), אז הייתי עושה את זה כשהוא שוכב בעריסה, גם אם הוא צורח, כי בסיכום זה עדיף. מה שאני מנסה לומר הוא שאני משתדלת לעשות את הכי טוב שאני יכולה. אולי מישהי אחרת הייתה מצליחה יותר (או פחות).
&nbsp
לפני כמה זמן נכחתי בלידת בית מהממת (אנאסיסטד

) ואז חשבתי שאולי אני לא רוצה להיות מיילדת. כי לידות בבית חולים לא נראות כך...
ידע הוא תמיד כוח. אחרי הלידה השנייה סירבתי לפיטוצין, וגם הסברתי למיילדת למה, אז היה לה קל ונוח לוותר על הפרוטוקול כי היא ידעה שאני יודעת למה צריך לשים לב. כשאני הצעתי עור לעור הייתי כ"כ קלולס (בדיעבד) וזה הפך, במידה מסוימת, את ההצעה שלי ללא רלוונטית. (את מבינה למה אני כותבת את זה? אני מרגישה שאני לא מצליחה להסביר...)

 

[debby12]

כמה מחשבות....

לגבי התמ"ל - אני מנסה להיות קורקטית פה. ולכן לא כתב)תי יותר. מה דעתי? דעתי שלתת ליילוד אבקת חלב פרה רזה מעורבבת עם שמן דקלים ומים ותוספים אחרים בלי לבקש רשות מאמא שלו זה ממש, אבל ממש לא בסדר.

יכול להיות שלאמא זה לא יזיז - ואז אין שום בעיה - אבל יכול להיות שזה כן יזיז לה. ואם זה כן חשוב לה אז זה שהיא קלולס ולא טרחה להתייצב בתינוקיה באופן וולונטרי עם הציצי שלה להנקה לא צריך לחרוץ את גורל ההחלטה. צריך ללכת לומר לה ולשאול את דעתה. ואם עסוקים ואין תקנים וכו' - אז אולי אפשר שיהיו בנות שירות שיעזרו עם התקשורת הזו (הרי יש מאות אלפי נערות דתיות שלא רוצות להתגייס אבל רוצות להתנדב לשירות לאומי כלשהו). והאמת שיותר הגיוני בעיני שבת השירות תלך לאמא יחד עם היילוד בקערת הפלסטיק שלו כך שאם היא מעוניינת להניק - הוא תוכל מיד.

אני מסכימה איתך שגם "עור לעור" היה עובד, ולדעתי נעים יותר ליילוד, רק שהוא פחות נוח לאחות. השאלה היא איפה עובר הקו בין הנוחות של המערכת לבין הזכויות/נוחות של המטופלת. וממה שנראה לי כרגע הוא עובר מילימטר מהצד של המערכת ו- 2 ק"מ מהצד של היולדת (ע"ע האומללה שתיארתי למטה - 44 שעות אחרי לידה, שנאלצה לעמוד/להסתובב 4 שעות כי "שחררו" אותה אבל לא את התינוקת).

לגבי סירוב לטיפול רפואי - זה לא ממש משנה בעיני אם זה דורש תכונות אופי או לא. זה עניין משפטי שבו אין מקום לשיקול דעת. אין לבית חולים זכות לכפות טיפול רפואי על אף אחד. באופן אישי אף פעם לא שמעתי על מישהו/י שסירב ל*הכל* ואני מניחה שמי שנמצאת בתחום הזה בוחרת לא ללדת בו.

ואם ככה למה לבחור להגיע לבית חולים? אני לא האדם הנכון לשאול אותו. אני בחרתי (יותר נכון נאלצתי) להגיע פעם אחת בשל מצב רפואי מסוכן שלי (רעלת הריון). בעיני - וזה מגובה במחקרים שאני קראתי (לא מתיימרת לדעת הכל. מסכימה איתך שאף אחד לא יודע הכל) אם יש אמא בריאה ולידת לוו-ריסק זו טעות להגיע לבית חולים ועדיף עם מיילדת במקום שאיננו מאכסן אלפי אנשי חולים ואורחיהם לאלפים.

אבל הרוב המוחלט האנשים מגיעים לבית חולים. משלל סיבות. נדמה לי שהרבה בכלל לא מקדישים לזה שניה מחשבה ("ככה זה"). רבים חושבים שזו האופציה המתאימה להם ביותר. אחרים אולי חושבים על זה קצת אבל בוחרים בבית חולים אחרי הפחדות/איומים מצד בני משפחה רופאים וחברים שחושבים שזה טירוף לבחור אחרת. יש גם עניין כלכלי - לידת שלא בבית חולים עולה כסף + מורידה את מענק הלידה (אלא אם כן בוחרים להתייצב בתינוקיה תוך 24 שעות נדמה לי - ככה זה היה פעם). נשים עם הרבה ילדים בבית - זה יותר נוח להם הפלטפורמה של מקום אחר שבו גם מבשלים בשבילך. ויש לפעמים מצבים רפואיים שמכתיבים את זה.

בכל מקרה - זה שהם יולדים בבית חולים, לא אומר בעיני שאפשר לעשות להם ו/או לילדים שלהם דברים בלי הסכמתם גם אם מדובר בדברים שהמערכת חושבת שהם נכונים ומכלילה בפרוטוקול. למזלה של המערכת - רובם לא ממש מודעים לזה....

 

[נחמנית]

לגבי התמ"ל - אני רואה שני צדדים

מצד אחד אני איתך - איך הגיוני לתת תמ"ל לתינוק בלי לשאול את האמא
מצד שני - איך הגיוני להפקיד תינוק במקום בו יש המון תינוקות בבת אחת ולצפות שיחכו עד שמישהו יועיל בטובו לענות לטלפון ולהזכר שהתינוק קיים.

אני לא מצפה מצוות תינוקיה להיות גמיש לכל לוז של כל אמא. גם אני לא רואה מצב שבו יהיה יחס של 1 על 1. לשלוח בנות 18 להסתובב עם תינוקות ולחפש את האמא שקפצה לאכול סושי עם האורחים בלובי? לחפש את האבא שהלך לקנות קפה עד שהאמא מתקלחת? או שהתינוק הוא באחריות ההורים, או שלא.

אני ילדתי בבית חולים שאין בו תמל ואפילו לא חיתול. מה שההורים רוצים בשביל התינוק הם צריכים להביא ולתת (יש יועצות הנקה ואחיות ומחכים להן, בדיוק כמו בישראל). אבל ילדתי, תפרים, כואב, לא ישנתי ואז - היה לי תינוק, והאבא שלו ישן על כורסא בצד ולקח אחריות. הבעיה המרכזית בעיני היא כאן - שלבתי החולים בארץ אין תשתית לאפשר תמיכה לכל אמא ו(אני אומרת בהרבה זהירות את הדבר הבא) יש כאן שיקולים תרבותיים מורכבים מאוד של שהות משותפת בחדרי בית חולים שידרשו שינוי מדיניות ואכיפה כדי לאפשר לזה לקרות בישראל

 

[debby12]

מבינה את מה שאת כותבת לגבי הצד השני

לא הבנתי את הקטע בו כתבת לגבי השיקולים התרבותיים של שהות משותפת. את מתכוונת שמוסד התינוקיה נועד כדי להקל על השהות בחדרי אשפוז משותפים? (כי אז התינוק לא צורח לשכנות לחדר באוזן ומפריע להן לישון). נשמע הגיוני - לא הבנתי למה זה נפיץ/דורש זהירות

 

[mykal]

למה את חושבת

רק על התינוק הבוכה ומפריע?
יש יולדות שקשה להן לקום מהמיטה ומגיע "גדוד" לבקר אותן,
והיולדת במיטה ליד, אמורה להניק בחברה רועשת והמונית גם של גברים,
שבטעות הוילון נפתח? כמה לא נעים.
צריך חדר פרטי ליולדת כדי שתוכל להתנהל עםתינוקה בצורה נינוחה.

 

[נחמנית]

הבעיה לא עם חלוקת החדר

חלקתי חדר בקנדה שלא היה יותר גדול, מאובזר או מרווח מבישראל והיה בסדר גמור ואפילו יותר מבסדר.

הבעיה היא בזה שהגדוד בא. בזה שאי אפשר להגיד לגדוד (כעובד של המקום), שהכניסה לחדר אסורה, או שאין חוק שאוסר את זה, שאין כבוד מספק לשמור על השקט ולא לצרוח "יוווווווו איזה חמוד". חמוד, נכון, קטן נכון, אתם מאושרים, נכון, במיטה ליד צריך לישון.

אחרי שילדתי בעצמי (לא בישראל) ובאתי לבקר יולדות בישראל לא יכולתי לא לתהות על האם זה גם יכול להיות אחרת ומאיפה שינוי יכול להתחיל.

 

[mykal]

מסכימה איתך, גם כתבתי

בדיוק את הדוגמא הזו. (גדוד בא לבקר)
אגב, זה נכון בכל המחלקות, אלא שכאן יש גורם נוסף המגרה לתגובה, (התינוק/ת)
גם במחלקה פנימית--החולה ליד רוצה שקט.

יש בהקשר זה עוד בעיות כמו אכילה בחדר ממטעמי הבית,
אני לא מסכימה עם זה שלאחות או קצין בטחון או כל בעל סמכות אחרת
לא יכולים להעיר. כשהם מעונינים להעיר--הם עושים זאת.
אגב, באחת הלידות--התלבשתי בשמלת בית--והתישבתי על המיטה,
קראתי, עברה אחות וקראה לי ואמרה:" אסור לך לשבת על המיטה"
למה? ענתה ככה, והסתלקה, משעברה חזור העירה לי שוב,
שאלתי למה--והיא ענתה לאורחים אסור לשבת על המיטה,
קמתי וסגרתי את הדלת, הגיעה אחות אחראית--שהכירה אותי מטיפול,
ויצאה עם השניה--לא התנצלות, לא הסבר, אז יש גם באגים
בתרבות הארגונית לא רק של הלקוחות.

 

[נחמנית]

אם יש שתי נשים אחרי לידה בחדר

אחת יכולה לרצות את 4 הילדים שיש לה בבית איתה. אפילו אם הקטנה בדיוק שלשלה בבוקר או שלגדול בדיוק יש כינים. זו שלידה יכולה להיות אמא טרייה. בעל אחד יכול לנהל את החנות שלו או הסטרטאפ שלו מהטלפון בצרחות בדיוק כשהתינוק השני נרדם. אחד מביא סירים של בישולים מהבית, השני שונא ריחות. זה לא נגמר.

זה טבעי, אם יש שני תינוקות בחדר, הסיכוי ששני התינוקות ישנו בדיוק באותו זמן והכל יהיה מסונכרן פיקס לא קיים. צריך קודים תרבותיים של התחשבות. של לחשוב עם הזולת. ישראלים מצויינים בלעזור כשקשה (לאדם שנפל ברחוב, למישהו בצרה כלכלית, לילד שקיבל מכה), אבל בשוטף, אני תמיד מרגישה (וזה יכול להיות סובייקטיבי) שבישראל יש פחות נורמות חברתיות שמגבילות התנהגות במרחב ציבורי - לדבר בשקט בטלפון, לתת לאנשים לצאת ממעלית לפני שאתה נכנס, לא לארח בחדר משותף בבית חולים, לסגור את הוילון, לא להציץ לשכן, לא להתערב בשיחות, לשמור על ווליום נמוך וכו וכו.

כדי שלא יהיה צריך תינוקיה צריך שתהיה אפשרות למישהו לשהות עם היולדת באופן רציף וזה לא משהו שקיים באופן מובנה בישראל. אין יכולת לבן זוג להשאר בחדר עם האמא ללילה או בכלל ברצף. מצד שני אין כל כך שמירה על חוקים, לדוגמא אומרים שמותר רק מלווה אחד או שניים בחדר לידה ואנשים עושים מה שבראש שלהם. אני משערת שזו עוד שאלה מעניינת איך היא מתמודדת עם ישראלים שעושים מה שבא להם ובאווירה של ימינו מפחיד להגיד למישהו לא לעשות משהו בחשש מהתגובה.

 

[debby12]

עכשיו הבנתי יותר למה את מתכוונת

אכן, התינוקיה מוסיפה אפשרויות ו"מרחב" בת'כלס לחדרים.

לא חוויתי את זה בעצמי כי בלידה הביתחולימית היחידה שלי, שהיתה בארץ, קיבלתי חדר לבד. בלי אף אחת אחרת. אז לא ממש חשבתי על כל זה.

זה היה כי הלכתי למעקב הריון באופן פרטי אצל רופא נשים שעבד שם במחלקה, והאגדה סיפרה שאם עושים זאת אז זוכים לחדר פרטי. אני בכלל תכננתי ללדת בבית, וזה היה רק ה"ביטוח" שלי למקרה של סיבוכים רפואיים שימנעו לידה חוץ-אשפוזית. לצערי, מקרה ה"ביטוח" התממש, וילדתי בבית חולים. לפחות האגדה הוכיחה את עצמה כנכונה לגמרי.

וזה אגב היה די "בזבוז" כי התינוקת שילדתי היתה מאופסנת הרמטית בפגייה בתוך אינקובטור, כך שהיא לא היתה מפריעה לאף אחד. רק מלהיזכר בתקופה ההיא באה לי העצבות. בתכל'ס זה הרגיש כאילו היא מתה - כי היא לא היתה בסביבה. מצד שני, הייתי צריכה לשאוב חלב כל הזמן אז וודאי לא היה לי פשוט בחדר רב מבקרים.

 

[mykal]

הנקה ותמ"ל,

השיטה שמשכנעים כל יולדת להניק גם אם לא נוח לה,
או לא מעונינת, או לא יודעים למה היא החליטה כך--בעיני גובל באבסורד.
זה בעיני לא מתפקידה של האחות בתינוקיה.
כשילדתי את בכורי ממש "לחצו" עלי--וכמובן שהשתכנעתי,
3 חודשים הנקתי סיוט חיי, התעלפתי כל הנקה, פחדתי להניק,
הוא שקל 4.50 ק"ג ואני הייתי בתת משקל הקאות של תשעה חודשים.
הוא סבל ואני סבלתי.
כשילדתי את הבת אחריו--כבר הייתי יותר חכמה ונחושה--
היא נולדה רזה רזה וארוכה אז נראתה רזה עוד יותר במשקל, 2.900,
וידעתי שלא אניק, שגעו אותי, כל היום "רדפו" אחרי,

לגבי התנוק ליד האם--התנוקות היו לידי, ובלילה חזרו לתינוקיה.
זה היה סידור מעולה ונכון עבורי.

 

[michal@gal]

אני נתקלתי בגישה ההפוכה

אלי ניגשה האחות בסיום הנקה, הודיע לי שהקטנה לא יונקת טוב והתעקשה לדחוף לה בקבוק תמ"ל.
בסוף היא ינקה בהצלחה 8 חודשים.
&nbsp
כל אחת רואה את מה שמפריע לה.
מזל שללידה השניה כבר הגענו יותר מצויידות בידע החלטה מה מתאים.
&nbsp
&nbsp