שרשור פיקים
- פותח הנושא מית צאן
- פורסם בתאריך
אינויאשה הכי שווה1
New member
פיק שלי(ראשון ויחיד)....חלק א.
זה היה באותו לילה, אותו הלילה שאף אחד לא יכול היה להירדם בו. ישבתי לבדי על ענף גבוה ומרוחק מכולם, בוהה בשמיים. אינויאשה ומירוקו היו מוכנים לכל מקרה התקפה של נאראקו, סאנגו הברישה את שערה שוב ושוב, שיפו שיחק עם קירארה ליד המדורה. פתאום צץ קוגה מן השיחים, הוא הצטרף אלינו לפני כמה ימים. "שלום, קאגומה!" אמר קוגה בשמחה בעודו קורץ לי. כולם שכחו מעיסוקיהם ובהו בקוגה. אינויאשה התחיל להתרגז, אך ממש לפתע קוגה חזר אל בין השיחים ונעלם. "חה!" אינויאשה צחק צחוק מזויף, "הפחדן הזה רק הצטרף אלינו והוא כבר חוזר לשיחים. הוא פוחד ממני, טוב מי לא יפחד ממני?!" אינויאשה בהה בי במבט די מוזר, מבט לא מובן, מבט שמחכה לתשובה. ירדתי מין הענף קפצתי למטה והלכתי לכיוון של קוגה "מה את עושה?!" צעק אינויאשה, מבטו היה מלא אכזבה. סאנגו, שכנראה הבינה אותי, החליטה להרחיק את כולם ממני. מירוקו התאכזב, הוא כנראה רצה שאני אעשה לו ילד. אינויאשה קפץ מעל סאנגו כדי להספיק להגיע אליי, האמת היא שהוא הספיק, סאנגו רצתה למשוך את תשומת ליבו ולגרור אותו משם, אבל לפני שבכלל הפסיקה לעשות זאת, דמות מוכרת פסעה מתוך השיחים. מהנקודה ההיא אני לא זוכרת דבר. אוכל רק לספר לכם את מה שסיפרו לי לאחר מכן, כשהכל נגמר: אינויאשה ציפה לקאגומה, אך זו לא הייתה היא. "הפיתיון עבד, אני מניח." צחקה הדמות, צחוקה היה קר. זה היה נאראקו, הוא הביט באינויאשה בזלזול. "על מה אתה מדבר?" נבהל אינויאשה. הוא הציץ לעבר השיחים בתקווה למצוא את קאגומה וניסה לשלוף את טסאייגה בו-זמנית. "מה, זה לא מובן?" צחק נאראקו. "על מה אתה מדבר?!" צעקו סאנגו, מירוקו ושיפו יחדיו לנאראקו. "זה כל כך קל ליצור דמות כמו הבובה ששלחתי אליכם, אתם מבינים, זה לא היה קוגה, אלא בובה מזויפת. קוגה פיתה את קאגומה לכיוונה של קיקיו..." נאנח נאראקו. לפתע, הופיעה מבין השיחים, בדיוק מאותו המקום שקאגומה הלכה לכיוונו, קיקיו. היא גררה את קאגומה אחריה, דחפה אותה והפילה אותה לרגליה. "קדימה, נאראקו! אני רוצה את הנשמה שלי!" אמרה קיקיו ברוגז. "אני חושב שהיא יכולה להיות המפלצת החדשה שלי." אמר נאראקו, מתעלם מקיקיו. אינויאשה היה המום לראות את קיקיו זורקת את קאגומה לארץ. המראה עורר באינויאשה עצב וכעס רב. נאראקו ריחף מעלה באוויר, אוחז בקאגומה החבולה וגורם לה לרחף יחד איתו. נו נו איך היה?
זה היה באותו לילה, אותו הלילה שאף אחד לא יכול היה להירדם בו. ישבתי לבדי על ענף גבוה ומרוחק מכולם, בוהה בשמיים. אינויאשה ומירוקו היו מוכנים לכל מקרה התקפה של נאראקו, סאנגו הברישה את שערה שוב ושוב, שיפו שיחק עם קירארה ליד המדורה. פתאום צץ קוגה מן השיחים, הוא הצטרף אלינו לפני כמה ימים. "שלום, קאגומה!" אמר קוגה בשמחה בעודו קורץ לי. כולם שכחו מעיסוקיהם ובהו בקוגה. אינויאשה התחיל להתרגז, אך ממש לפתע קוגה חזר אל בין השיחים ונעלם. "חה!" אינויאשה צחק צחוק מזויף, "הפחדן הזה רק הצטרף אלינו והוא כבר חוזר לשיחים. הוא פוחד ממני, טוב מי לא יפחד ממני?!" אינויאשה בהה בי במבט די מוזר, מבט לא מובן, מבט שמחכה לתשובה. ירדתי מין הענף קפצתי למטה והלכתי לכיוון של קוגה "מה את עושה?!" צעק אינויאשה, מבטו היה מלא אכזבה. סאנגו, שכנראה הבינה אותי, החליטה להרחיק את כולם ממני. מירוקו התאכזב, הוא כנראה רצה שאני אעשה לו ילד. אינויאשה קפץ מעל סאנגו כדי להספיק להגיע אליי, האמת היא שהוא הספיק, סאנגו רצתה למשוך את תשומת ליבו ולגרור אותו משם, אבל לפני שבכלל הפסיקה לעשות זאת, דמות מוכרת פסעה מתוך השיחים. מהנקודה ההיא אני לא זוכרת דבר. אוכל רק לספר לכם את מה שסיפרו לי לאחר מכן, כשהכל נגמר: אינויאשה ציפה לקאגומה, אך זו לא הייתה היא. "הפיתיון עבד, אני מניח." צחקה הדמות, צחוקה היה קר. זה היה נאראקו, הוא הביט באינויאשה בזלזול. "על מה אתה מדבר?" נבהל אינויאשה. הוא הציץ לעבר השיחים בתקווה למצוא את קאגומה וניסה לשלוף את טסאייגה בו-זמנית. "מה, זה לא מובן?" צחק נאראקו. "על מה אתה מדבר?!" צעקו סאנגו, מירוקו ושיפו יחדיו לנאראקו. "זה כל כך קל ליצור דמות כמו הבובה ששלחתי אליכם, אתם מבינים, זה לא היה קוגה, אלא בובה מזויפת. קוגה פיתה את קאגומה לכיוונה של קיקיו..." נאנח נאראקו. לפתע, הופיעה מבין השיחים, בדיוק מאותו המקום שקאגומה הלכה לכיוונו, קיקיו. היא גררה את קאגומה אחריה, דחפה אותה והפילה אותה לרגליה. "קדימה, נאראקו! אני רוצה את הנשמה שלי!" אמרה קיקיו ברוגז. "אני חושב שהיא יכולה להיות המפלצת החדשה שלי." אמר נאראקו, מתעלם מקיקיו. אינויאשה היה המום לראות את קיקיו זורקת את קאגומה לארץ. המראה עורר באינויאשה עצב וכעס רב. נאראקו ריחף מעלה באוויר, אוחז בקאגומה החבולה וגורם לה לרחף יחד איתו. נו נו איך היה?
אינויאשה הכי שווה1
New member
../images/Emo2.gif../images/Emo9.gifתודה רבה עוד מישהו?
Hikaru no Yani
New member
את מוכשרת אני מצפה להמשך XD
אינויאשה הכי שווה1
New member
../images/Emo9.gifתודה!!../images/Emo9.gif../images/Emo98.gif
אבל אני יעשה המשך רק שיהיו לפכות עוד שלוש תגובות....
אבל אני יעשה המשך רק שיהיו לפכות עוד שלוש תגובות....
גברת אינויאשה
New member
*מגיבה* עכשיו תעשי המשך!
"מבטיח"../images/Emo140.gif
הנמנמ...מזמן לא כתבתי,כבר החלדתי,ככה שלא יצא לי ממש הכי טוב. הממ פאנדום:אינויאשה {דאהXD} דירוג:G דמויות:אינויאשה\סשומארו שם:"מבטיח" הממ כמו שאמרתי לא יצא לי מי יודע מה,אז לא לסקול^^ *** אוזניו הזדקרו בסקרנות לשמע העלים המרשרשים בקלות ברוח הקיצית. עיניו סקרו את השמים השחורים,נטולי העננים,את הירח הכסוף שזרח במלוא הדרו מאיר כמו נר בודד בלב ים ,את ההרים המרוחקים שבלטו על רקע הנוף במרחק. הוא תמיד אהב את הלילות. בחשכה לא היו פיות שקיללו באכזריות לא היו עיניים שהביטו בלעג לא היו ידיים שחבטו ורגליים שהכשילו. החשיכה העניקה לו מחסה,ואפפה אותו ברוגע ושלווה כמו רחם אם מגן. הוא תמיד הרגיש חופשי יותר בלילה. הוא אהב להביט בירח המלא שנדמה כמחייך אליו. אינויאשה הזדקף במהירות מסובב את פניו לעבר העצים שמאחוריו. היה שם משהו. מישהו. הוא לא ראה אותו. אבל הוא שמע. הוא שמע נשימות עמוקות,סדורות, שלוות. את רשרוש העלים המתנפצים מתחת לרגליים יחפות. כול דבר שיצא בלילה מהיער לא יכול היה להיות טוב. אינויאשה עצר את נשימתו ממתין שהדבר יהיה מה שיהיה יחלוף,יחזור חזרה למעבי היער. היצור הוסיף להתקדם לעברו. אינויאשה נבהל. הוא לא יוכל להילחם הוא חלש מדי,אולם אם הוא ייאלץ הוא ילחם בציפורניו ושיניו. אולם הוא לא רצה להגיע למצב הזה. הוא הסתובב וברח במהירות,רץ מהר ככול יכולתו לעבר האורות שהבהבו במרחק,אורות הכפר שלו. הוא רץ כפי שלא רץ בחייו מבועת מהמחשבה על מה שהשאיר מאחוריו. הוא אימץ את אוזניו מנסה לשמוע משהו מלבד הדם הגועש בגופו. לעזאזל. מה שזה לא יהיה רץ מהר כמוהו. הוא חש יותר מאשר ראה או שמע בשלב זה,חש את הגוף הקרב מאחוריו במהירות. מהר מאוד הדבר הזה ישיג אותו. אינויאשה פנה בחדות לעבר הנהר לאורכו רץ,מדלג על האבנים החלקות שבמרכז הנהר. אינויאשה שהיה עסוק מדי בלנסות לשמוע איפה נמצא הדבר הזה מעד על אבן קטנה וחלקה אל תוך המים. הוא זעק ממגע המים הקרים בעורו הלוהט מחמת הריצה. הזרם סחף אותו איתו במהירות, כאילו היה לא יותר מזרד. הוא צעק לעזרה למרות שידע שזה אבוד. אין איש במרחק קילומטרים מכאן. איש לא יטריח את עצמו. הוא הולך למות. הוא עצם את עיניו מנסה להחזיר מעט אנרגיות לגופו הקטן,שיוכל לפחות להתנגד מעט לזרם החזק,להיאחז בענף שיבלוט מהגדה. לפתע חש בזרועות חזקות עוטפות אותו ומושכות אותו לעבר הגדה. משתנק,רועד,ורטוב הרים את מבטו המטושטש לעבר מי שהציל אותו. עברו כמה דקות לפני שמבטו התבהר. "מ..מה אתה עושה כאן?" שאל המום. "מציל אותך אני מניח,אח קטן. "ענה סשומארו בשלווה "הייתי יכול להסתדר לבדי"החזיר אינויאשה "בוודאי. אחרי או לפני שהזרם היה סוחף אותך למפל?"שאל בעוקצנות "לא היית צריך להבהיל אותי ככה" אינויאשה הזדעף וכרך את זרועותיו סביב עצמו לנסות לחמם מעט את גופו הרועד. "בוא הנה,ותפסיק ליילל" מילמל סשומארו מושך לעברו את אינויאשה,כורך את זרועותיו סביב גופו הצנום של אחיו הצעיר. "מה בכלל אתה עושה כאן? אתה אמור להיות רחוק מפה" שאל אינויאשה משעין את ראשו לעבר החזה של אחיו. נרגע לתחושה החמימה שהתפשטה בתוכו למגע המגן. "חזרתי לראות מה המצב איתכם. מסתבר שרע למדי" אמר בשמץ חיוך. "למה אתה הולך? למה אתה משאיר אותי לבד כול הזמן?" "דברים קורים בעולם אחי. אני לא רוצה להפסיד אותם." "אני זקוק לך. וכך גם אמא" "אני יודע ילד אני יודע. לך לישון. הכול יהיה טוב יותר בבוקר.אני לא אעזוב יותר" "מבטיח?" שאל אינויאשה,מנומנם,שוקע לתוך הרוגע והחום שהציע אחיו. "מבטיח"
הנמנמ...מזמן לא כתבתי,כבר החלדתי,ככה שלא יצא לי ממש הכי טוב. הממ פאנדום:אינויאשה {דאהXD} דירוג:G דמויות:אינויאשה\סשומארו שם:"מבטיח" הממ כמו שאמרתי לא יצא לי מי יודע מה,אז לא לסקול^^ *** אוזניו הזדקרו בסקרנות לשמע העלים המרשרשים בקלות ברוח הקיצית. עיניו סקרו את השמים השחורים,נטולי העננים,את הירח הכסוף שזרח במלוא הדרו מאיר כמו נר בודד בלב ים ,את ההרים המרוחקים שבלטו על רקע הנוף במרחק. הוא תמיד אהב את הלילות. בחשכה לא היו פיות שקיללו באכזריות לא היו עיניים שהביטו בלעג לא היו ידיים שחבטו ורגליים שהכשילו. החשיכה העניקה לו מחסה,ואפפה אותו ברוגע ושלווה כמו רחם אם מגן. הוא תמיד הרגיש חופשי יותר בלילה. הוא אהב להביט בירח המלא שנדמה כמחייך אליו. אינויאשה הזדקף במהירות מסובב את פניו לעבר העצים שמאחוריו. היה שם משהו. מישהו. הוא לא ראה אותו. אבל הוא שמע. הוא שמע נשימות עמוקות,סדורות, שלוות. את רשרוש העלים המתנפצים מתחת לרגליים יחפות. כול דבר שיצא בלילה מהיער לא יכול היה להיות טוב. אינויאשה עצר את נשימתו ממתין שהדבר יהיה מה שיהיה יחלוף,יחזור חזרה למעבי היער. היצור הוסיף להתקדם לעברו. אינויאשה נבהל. הוא לא יוכל להילחם הוא חלש מדי,אולם אם הוא ייאלץ הוא ילחם בציפורניו ושיניו. אולם הוא לא רצה להגיע למצב הזה. הוא הסתובב וברח במהירות,רץ מהר ככול יכולתו לעבר האורות שהבהבו במרחק,אורות הכפר שלו. הוא רץ כפי שלא רץ בחייו מבועת מהמחשבה על מה שהשאיר מאחוריו. הוא אימץ את אוזניו מנסה לשמוע משהו מלבד הדם הגועש בגופו. לעזאזל. מה שזה לא יהיה רץ מהר כמוהו. הוא חש יותר מאשר ראה או שמע בשלב זה,חש את הגוף הקרב מאחוריו במהירות. מהר מאוד הדבר הזה ישיג אותו. אינויאשה פנה בחדות לעבר הנהר לאורכו רץ,מדלג על האבנים החלקות שבמרכז הנהר. אינויאשה שהיה עסוק מדי בלנסות לשמוע איפה נמצא הדבר הזה מעד על אבן קטנה וחלקה אל תוך המים. הוא זעק ממגע המים הקרים בעורו הלוהט מחמת הריצה. הזרם סחף אותו איתו במהירות, כאילו היה לא יותר מזרד. הוא צעק לעזרה למרות שידע שזה אבוד. אין איש במרחק קילומטרים מכאן. איש לא יטריח את עצמו. הוא הולך למות. הוא עצם את עיניו מנסה להחזיר מעט אנרגיות לגופו הקטן,שיוכל לפחות להתנגד מעט לזרם החזק,להיאחז בענף שיבלוט מהגדה. לפתע חש בזרועות חזקות עוטפות אותו ומושכות אותו לעבר הגדה. משתנק,רועד,ורטוב הרים את מבטו המטושטש לעבר מי שהציל אותו. עברו כמה דקות לפני שמבטו התבהר. "מ..מה אתה עושה כאן?" שאל המום. "מציל אותך אני מניח,אח קטן. "ענה סשומארו בשלווה "הייתי יכול להסתדר לבדי"החזיר אינויאשה "בוודאי. אחרי או לפני שהזרם היה סוחף אותך למפל?"שאל בעוקצנות "לא היית צריך להבהיל אותי ככה" אינויאשה הזדעף וכרך את זרועותיו סביב עצמו לנסות לחמם מעט את גופו הרועד. "בוא הנה,ותפסיק ליילל" מילמל סשומארו מושך לעברו את אינויאשה,כורך את זרועותיו סביב גופו הצנום של אחיו הצעיר. "מה בכלל אתה עושה כאן? אתה אמור להיות רחוק מפה" שאל אינויאשה משעין את ראשו לעבר החזה של אחיו. נרגע לתחושה החמימה שהתפשטה בתוכו למגע המגן. "חזרתי לראות מה המצב איתכם. מסתבר שרע למדי" אמר בשמץ חיוך. "למה אתה הולך? למה אתה משאיר אותי לבד כול הזמן?" "דברים קורים בעולם אחי. אני לא רוצה להפסיד אותם." "אני זקוק לך. וכך גם אמא" "אני יודע ילד אני יודע. לך לישון. הכול יהיה טוב יותר בבוקר.אני לא אעזוב יותר" "מבטיח?" שאל אינויאשה,מנומנם,שוקע לתוך הרוגע והחום שהציע אחיו. "מבטיח"
Hikaru no Yani
New member
איזה סיפור../images/Emo99.gif
אינויאשה הכי שווה1
New member
../images/Emo99.gifיפה אבל רק חלק אחד?!../images/Emo46.gif
מלפפון ים 1
New member
../images/Emo107.gifסשומארו לא מתנהג כמו עצמו >_>
Hikaru no Yani
New member
נכון אבל זה עדיין יפה...
יכול להיות שהוא היה מסומם XD
יכול להיות שהוא היה מסומם XD
גברת אינויאשה
New member
יאי^_^ אני אפרסם את שלי שוב!
שם: הלילה היה מחוסר ירח פאנדום: אינויאשה שיפ: אינויאשה/קאגומה אורך: קצרצר דירוג: G אני מסתכל באגם, והורס את ההשתקפות שלי. אני לא אשכח את מה שהיא אמרה לי: "אינויאשה, אני שונאת אותך!" אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בעצם זה היה לפני שנה. ישבנו תחת עץ על גבול יער. הלילה היה מחוסר ירח. סאנגו הלכה לראות את שרידי הכפר שלה, שהיה לא רחוק משם. מירוקו ושיפו הצטרפו אליה, ואנחנו נשארנו לבד, מכינים את האוכל. "למה צריך לבשל כשיש אוכל מוכן מקופסא?" רטנתי לעבר קאגומה, "זה יותר טעים מהבישולים שלך." המבט שקאגומה נעצה בי נתן לי את התחושה שלא הייתי צריך לומר את זה... קאגומה צעקה בכעס, "מה אמרת?! שב שב שב שבשבשבשבשבשבשבשב!" הוטחתי לאדמה בכוח שוב ושוב. "למה עשית את זה?!" צעקתי, משפשף את ראשי. קאגומה החלה לצחוק בקול רם. היה משהו נעים בצחוק שלה, משהו שהרגיע אותי. היא הפסיקה לצחוק ונעצה מבט בשמיים, ואז קראה "תראה! כוכב נופל!" הרמתי את מבטי למעלה. השמיים היו כהים וזרועי כוכבים, שמיכה מנצנצת שעוטפת את העולם. "תביע משאלה," אמרה קאגומה, "אולי היא תתגשם." "להביע משאלה? למה?" שאלתי בפקפוק. קאגומה חייכה, "אומרים שאם מבקשים משאלה מכוכב נופל, היא תתגשם." "טיפשי," עניתי בקצרה. לפתע הגיח חץ מהיער, ונתקע בעץ סנטימטרים ספורים מראשה של קאגומה. קאגומה קפצה בבהלה, ופלטה קריאה. לא הספקנו להגיב, וחץ נוסף טס מתוך היער וננעץ בכתפה השמאלית של קאגומה, משפד אותה לעץ. היא צרחה, וצנחה לאדמה. זינקתי על רגליי, ותפסתי את קאגומה לפני שפגעה בקרקע. "קאגומה!" נשמתי כמעט נעתקה, כשראיתי את הצבע אוזל מפניה. דם שטף מכתפה בזרם חזק, מכתים את חולצתה הלבנה. "אינויאשה..." לחשה, וידה נשלחה לעבר פניי, ואז נשמטה לצידה ועיניה נעצמו. "קאגומה..." הצמדתי אותה אליי בחוזקה. דמעות ערפלו את ראייתי. קאגומה... מתה? לפני רגעים ספורים היא ישבה כאן וצחקה, ועכשיו... חשתי משהו מתעורר בתוכי... זעם בלתי נשלט, וכעס ומרירות. "אתה מספיק אמיץ להרוג נערה אבל מפחד להראות את עצמך?! צא החוצה!" צעקתי לעבר היער. שמעתי קול רשרוש מן השיחים ואז יצאה דמות. לא יכולתי להריח כי הלילה היה מחוסר ירח. "מי אתה? הזדהה!" צעקתי בקול חנוק, מנסה לעצור את הדמעות. הדמות התקדמה לעברי לאט. הבחנתי בבגדים מוכרים, ואז הבנתי. זו הייתה... "קיקיו! למה?" שאלתי, נחנק מדמעות. "אני רוצה את מה שהיא לקחה לי," אמרה בקול אדיש. "היא לא לקחה לך כלום, הניחי לנו!" צעקתי. הדמעות הפסיקו, כעס היה בקולי. "אני רוצה את נשמתי, אינויאשה, כדי שנחיה יחד אתה ואני." אמרה בחיוך מתקתק למראה. "קיקיו..." איכשהו, הצלחתי לגחך. קולי היה רגוע, "לא תפילי אותי בפח הפעם. את חיה יפה מאוד בלי החצי השני שלך!" "כן, אבל הייתי חיה יותר טוב עם נשמה שלמה!" מבטה התמקד בקאגומה. לפתע, הזוחלים של קיקיו הופיעו משום מקום. הם התקרבו לקאגומה וניסו לקחת אותה ממני, אבל לא נתתי להם. קיקיו ירתה לעברי חץ אחד, שהבהיל אותי, אך החטיאה. הבהלה גרמה לי להפיל את קאגומה. הזוחלים הרימו את קאגומה, והצמידו אותה לעץ. היא נראתה כמוני, לפני 50 שנה, צמוד לעץ. בלי שום אזהרה קיקיו הטיחה אותי, מרחיקה אותי משם. היא התקדמה לעבר קאגומה. קמתי, רצתי מהר ככל שיכולתי, אבל לא הייתי מהיר כמו תמיד. הרי הלילה היה מחוסר ירח. קיקיו נגעה בליבה של קאגומה. התהליך התחיל! רצתי לעברן, אך משהו הדף אותי והפיל אותי אחורה. 'מגן! היא הקימה סביבה מגן!' "קאגומה!" צעקתי, ודמעות נזלו מעיניי. רצתי שוב לעבור המגן, הטחתי את עצמי עליו, נשענתי עליו והכיתי בו באגרופיי, בעטתי ברגליי. הדמעות זלגו מעיניי. להפתעתי הרבה המגן החל נמס. רצתי לעבר קאגומה, ומצאתי עצמי עומד מול קיקיו. "זוז מפה אינויאשה!" קראה, קולה משונה, מפחיד מהרגיל. שלפתי את הטסאייגה מהנדן שלה. "אם לא תעזבי את קאגומה, אני אנעץ את החרב בליבך!" אמרתי בקול שהיה שליו, למרות שבכיתי. קיקיו לא נעה ממקומה. היא נשארה עומדת מולי, לא זזה ממקומה. בלי לחשוב פעמיים הנפתי את הטסאייגה ותקעתי אותה בליבה. קיקיו התמוטטה. "אינויאשה..." לחשה, ומפיה נטף דם, "אני שונאת אותך." היא מתה. נשמות בקעו מגופה, מתפזרות לכל כיוון. היו כל כך הרבה נשמות. אז שמעתי מאחוריי קול נשימות חרישי. "קאגומה..." עיניי שוב התמלאו בדמעות, אבל הפעם דמעות של שימחה. לחצתי אותה בחזקה אליי, לא רציתי לעזוב את גופה אשר החל להתחמם שוב. "אינויאשה..." לחשה בקול כה חרישי עד שבקושי שמעתי אותה. "אינויאשה... אני לא יכולה לנשום..." אמרה, הפעם בקול רם יותר. הנחתי אותה על האדמה, מותיר לה להירגע. השמש החלה לעלות, והפכתי שוב לשד, אך לא היה לי אכפת. נשקתי לקאגומה על שפתיה העדינות. "קאגומה..." אמרתי לה, בקול רגוע מן הרגיל. אותו קול מהפעם בה חיבקתי את קיקיו. כל כך מזמן. "מה קרה?" שאלה, בקולה הרגיל והעליז. " אני... אני-אני אוהב אותך!" המילים האלו העלו חיוך על פניה של קאגומה. "ואני אותך. אני אוהבת אותך, אינויאשה!" אני חושב שאני יכול לדבר בשמי ובשם קאגומה, כשאני אומר ששנינו שמחנו על אותו רגע. ובכל זאת, קיקיו... יש לזה המשך P: אבל זה החלק החאורן מה שאני עושה עכשיו._.
שם: הלילה היה מחוסר ירח פאנדום: אינויאשה שיפ: אינויאשה/קאגומה אורך: קצרצר דירוג: G אני מסתכל באגם, והורס את ההשתקפות שלי. אני לא אשכח את מה שהיא אמרה לי: "אינויאשה, אני שונאת אותך!" אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בעצם זה היה לפני שנה. ישבנו תחת עץ על גבול יער. הלילה היה מחוסר ירח. סאנגו הלכה לראות את שרידי הכפר שלה, שהיה לא רחוק משם. מירוקו ושיפו הצטרפו אליה, ואנחנו נשארנו לבד, מכינים את האוכל. "למה צריך לבשל כשיש אוכל מוכן מקופסא?" רטנתי לעבר קאגומה, "זה יותר טעים מהבישולים שלך." המבט שקאגומה נעצה בי נתן לי את התחושה שלא הייתי צריך לומר את זה... קאגומה צעקה בכעס, "מה אמרת?! שב שב שב שבשבשבשבשבשבשבשב!" הוטחתי לאדמה בכוח שוב ושוב. "למה עשית את זה?!" צעקתי, משפשף את ראשי. קאגומה החלה לצחוק בקול רם. היה משהו נעים בצחוק שלה, משהו שהרגיע אותי. היא הפסיקה לצחוק ונעצה מבט בשמיים, ואז קראה "תראה! כוכב נופל!" הרמתי את מבטי למעלה. השמיים היו כהים וזרועי כוכבים, שמיכה מנצנצת שעוטפת את העולם. "תביע משאלה," אמרה קאגומה, "אולי היא תתגשם." "להביע משאלה? למה?" שאלתי בפקפוק. קאגומה חייכה, "אומרים שאם מבקשים משאלה מכוכב נופל, היא תתגשם." "טיפשי," עניתי בקצרה. לפתע הגיח חץ מהיער, ונתקע בעץ סנטימטרים ספורים מראשה של קאגומה. קאגומה קפצה בבהלה, ופלטה קריאה. לא הספקנו להגיב, וחץ נוסף טס מתוך היער וננעץ בכתפה השמאלית של קאגומה, משפד אותה לעץ. היא צרחה, וצנחה לאדמה. זינקתי על רגליי, ותפסתי את קאגומה לפני שפגעה בקרקע. "קאגומה!" נשמתי כמעט נעתקה, כשראיתי את הצבע אוזל מפניה. דם שטף מכתפה בזרם חזק, מכתים את חולצתה הלבנה. "אינויאשה..." לחשה, וידה נשלחה לעבר פניי, ואז נשמטה לצידה ועיניה נעצמו. "קאגומה..." הצמדתי אותה אליי בחוזקה. דמעות ערפלו את ראייתי. קאגומה... מתה? לפני רגעים ספורים היא ישבה כאן וצחקה, ועכשיו... חשתי משהו מתעורר בתוכי... זעם בלתי נשלט, וכעס ומרירות. "אתה מספיק אמיץ להרוג נערה אבל מפחד להראות את עצמך?! צא החוצה!" צעקתי לעבר היער. שמעתי קול רשרוש מן השיחים ואז יצאה דמות. לא יכולתי להריח כי הלילה היה מחוסר ירח. "מי אתה? הזדהה!" צעקתי בקול חנוק, מנסה לעצור את הדמעות. הדמות התקדמה לעברי לאט. הבחנתי בבגדים מוכרים, ואז הבנתי. זו הייתה... "קיקיו! למה?" שאלתי, נחנק מדמעות. "אני רוצה את מה שהיא לקחה לי," אמרה בקול אדיש. "היא לא לקחה לך כלום, הניחי לנו!" צעקתי. הדמעות הפסיקו, כעס היה בקולי. "אני רוצה את נשמתי, אינויאשה, כדי שנחיה יחד אתה ואני." אמרה בחיוך מתקתק למראה. "קיקיו..." איכשהו, הצלחתי לגחך. קולי היה רגוע, "לא תפילי אותי בפח הפעם. את חיה יפה מאוד בלי החצי השני שלך!" "כן, אבל הייתי חיה יותר טוב עם נשמה שלמה!" מבטה התמקד בקאגומה. לפתע, הזוחלים של קיקיו הופיעו משום מקום. הם התקרבו לקאגומה וניסו לקחת אותה ממני, אבל לא נתתי להם. קיקיו ירתה לעברי חץ אחד, שהבהיל אותי, אך החטיאה. הבהלה גרמה לי להפיל את קאגומה. הזוחלים הרימו את קאגומה, והצמידו אותה לעץ. היא נראתה כמוני, לפני 50 שנה, צמוד לעץ. בלי שום אזהרה קיקיו הטיחה אותי, מרחיקה אותי משם. היא התקדמה לעבר קאגומה. קמתי, רצתי מהר ככל שיכולתי, אבל לא הייתי מהיר כמו תמיד. הרי הלילה היה מחוסר ירח. קיקיו נגעה בליבה של קאגומה. התהליך התחיל! רצתי לעברן, אך משהו הדף אותי והפיל אותי אחורה. 'מגן! היא הקימה סביבה מגן!' "קאגומה!" צעקתי, ודמעות נזלו מעיניי. רצתי שוב לעבור המגן, הטחתי את עצמי עליו, נשענתי עליו והכיתי בו באגרופיי, בעטתי ברגליי. הדמעות זלגו מעיניי. להפתעתי הרבה המגן החל נמס. רצתי לעבר קאגומה, ומצאתי עצמי עומד מול קיקיו. "זוז מפה אינויאשה!" קראה, קולה משונה, מפחיד מהרגיל. שלפתי את הטסאייגה מהנדן שלה. "אם לא תעזבי את קאגומה, אני אנעץ את החרב בליבך!" אמרתי בקול שהיה שליו, למרות שבכיתי. קיקיו לא נעה ממקומה. היא נשארה עומדת מולי, לא זזה ממקומה. בלי לחשוב פעמיים הנפתי את הטסאייגה ותקעתי אותה בליבה. קיקיו התמוטטה. "אינויאשה..." לחשה, ומפיה נטף דם, "אני שונאת אותך." היא מתה. נשמות בקעו מגופה, מתפזרות לכל כיוון. היו כל כך הרבה נשמות. אז שמעתי מאחוריי קול נשימות חרישי. "קאגומה..." עיניי שוב התמלאו בדמעות, אבל הפעם דמעות של שימחה. לחצתי אותה בחזקה אליי, לא רציתי לעזוב את גופה אשר החל להתחמם שוב. "אינויאשה..." לחשה בקול כה חרישי עד שבקושי שמעתי אותה. "אינויאשה... אני לא יכולה לנשום..." אמרה, הפעם בקול רם יותר. הנחתי אותה על האדמה, מותיר לה להירגע. השמש החלה לעלות, והפכתי שוב לשד, אך לא היה לי אכפת. נשקתי לקאגומה על שפתיה העדינות. "קאגומה..." אמרתי לה, בקול רגוע מן הרגיל. אותו קול מהפעם בה חיבקתי את קיקיו. כל כך מזמן. "מה קרה?" שאלה, בקולה הרגיל והעליז. " אני... אני-אני אוהב אותך!" המילים האלו העלו חיוך על פניה של קאגומה. "ואני אותך. אני אוהבת אותך, אינויאשה!" אני חושב שאני יכול לדבר בשמי ובשם קאגומה, כשאני אומר ששנינו שמחנו על אותו רגע. ובכל זאת, קיקיו... יש לזה המשך P: אבל זה החלק החאורן מה שאני עושה עכשיו._.
Hikaru no Yani
New member
זה כזה יפה ../images/Emo7.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.