שרשור פיקים

[עוריט]

אהבתי../images/Emo99.gif

 

[דורבל]

מה זה פיק?

 

[מית צאן]

אוקי

לפי הידע שלי- פיק זה קיצור של פאפניק (שאני לא זוכרת מזה

) זה כאילו סיפורים שאנשים כותבים... זה גם סיפורים בהמשכים- שאחרים ממשיכים.... אוקה

 

[PakoLina]

לא מדויק../images/Emo187.gif

הדבר הראשון שאמרת - זה נכון מאוד, שפיק זה קיצור של המילה פאנפיק אבל בקשר לדבר השני.. זה לא סתם סיפור בהמשכים.. קודם כל: זה לא חייב להיות בהמשכים. דבר שני: זה חייב להיות על פי איזשהוא ספר\סרט\סדרה וכו', אם זה סתם (כמו נגיד הסיפור שלך על ברק), אז זה רק סיפור. קפיש?

 

[מית צאן]

קפיש../images/Emo3.gif../images/Emo13.gif

 

[Sweet L o l i p o p]

נו, מי ממשיך לכתוב?

 

[מית צאן]

אני

עוד מעט... מחר

מבטיחה

אבל לא אומרת מתי...

 

[אינויאשה הכי שווה1]

../images/Emo2.gif

אני צריכה השראה......

אזזזזז עוד מעט אני ימשיך.....

 

[מית צאן]

אוקה, המשך שלי (תודה לאל)

לקח לי זמן לכתוב אותו כי השקעתי בו נורא, ולדעתי יצא יפה

אוקי- חלק א' של חלק ד': (אני מתנצלת מראש על בלבול השמות- קוראים לה באמת מויאגה...

) מויאגה נשענה לאחור והסתכלה בדמות שהפחידה אותה- היא בחנה אותה בעיניה ונשמה לרווחה. הדמות הביטה בה בחשש מה ולא הבינה מדוע נבהלה ממנה- היא מצמצה. "למה הפחדת אותי ילדה קטנה?!" נזפה מויאגה בה, למרות שהילדה הייתה קטנה ממנה רק בערך ב-3 שנים... היה לה שיער שחור חלק שמתנופף ברוח- מבטה עליז ואוהב והיא נראתה ילדה מאושרת- מה שגרם לליבה של מויאגה להיצבט בקנאה. "אני..." התחילה לומר אבל אז שמעה קול מקרקר מאחורי השיחים אומר: "רין... רין... היכן את? את יודעת שסשומארו סאמה לא אוהב שאת מתרחקת הרבה..." הילדה נאנחה ואמרה: "אני כאן ג'אקן! ויש כאן ילדה שהיא לגמרי לבדה..." רין הסתכלה עליה במבט בוחן ואמרה לעצמה שהיא חושבת לידה שהיא הכי יפה בעולם. ג'אקן הופיע מאחורי השיחים והיא הסתכלה עליו. "אולי אני יפה לידה" חשבה רין "אבל היא נראית כמו מלכת יופי ליד ג'אקן..." וצחקה בקול. מויאגה נבהלה למראה ה... ה... לא הייתה לה הגדרה לג'אקן. הוא נראה לה כמו... כמו... כמו מין חייזר קטן, קמטים גדולים במצחו, מחזיק כמו מקל או שרביט גדול ומוזר, עיניו כמו עיניי נחש- גדולות ואישוניו נראו כמו חריצים קטנים וצרים. היא נרתעה אבל כששמעה את הצחוק של רין נרגעה. "הוא כנראה חבר שלה..." חשבה וג'אקן כאילו התנצל: "יש לה התקפי צחוק... דרך אגב- אני ג'אקן, העבד של סשומארו סאמה!" אמר בגאווה. ומויאגה לחצה את ידו החייזרית. "מי זה סשומארו?" שאלה ורין פערה אליה זוג עיניים גדולות וג'אקן הרחיק את ידו מידה כאילו הייתה מורעלת. רין שאלה בשקט- כאילו היא מסבירה משהו לילד קטן שלא מבין: "את לא מכירה את סשומארו סאמה?" והיא ענתה: "לא... מי זה? שד?" ג'אקן נראה שוב גאה ומלמל: "אהה סשומארו...." *משתעל* "אז ככה, סשומארו הוא שד כלב רב עוצמה- אביו היה שד הכלב החזק ביותר ואימו הייתה שדה..." באמצע דבריו רין לחשה אל מויאגה: "כדאי לך ללכת כי הוא יתחיל עם הסיפורים שלו..." וצחקקה. מויאגה הנהנה בראשה והלכה אחרי רין. אבל פתאום שמעה: "יש לו גם אח קטן... שמו-" אבל מויאגה לא שמעה מה היה שמו. כי רין והיא כבר היו מאחורי השיחים- צוחקת בלחש. "בואי" החזיקה רין בידה "אני אכיר לך את אה-און, הם אוהבים ילדים כמוני..." והיא הבליטה את חזה הקטן בגאווה. מויאגה לא ידעה מה זה אה-און- אבל הלכה אחרי רין כי ראתה שהיא והחייזר המשונה- ג'אקן לא היו מזיקים... הן הלכו אל מעבר לשיחים, כשהן היו באמצע מויאגה שמעה צעקה מיוסרת וטפיפות רגליים וראתה את ג'אקן מציץ מהשיחים- נעלב. "רין!" צעק הוא "למה שוב הלכת?!" הוא כמעט בכה "בדיוק עמדתי לומר ש..." "אויש ג'אקן..." צחקה רין וליטפה את ראשו הקירח "אל תיעלב- רק רציתי להראות לה את אה-און..." הוא נראה פחות נעלב ואמר: "אני אוביל!" וצעד גאה בראש החבורה. מויאגה פסקה בליבה שהם יצורים חביבים לגמרי: רין החמודה והמצחיקה וג'אקן החמוד והמצחיק... הם הובילו אותה למרעה ירוק, פתוח ויפה. היא פערה פה והייתה מוקסמת, זה הרבה יותר יפה מהעמק של אינויאשה וקגומה... שוב קגומה! היא ניערה את ראשה ואמרה: "המקום הזה יפה רין..." "תודה לך... אמממ מה שמך?" שאלה היא בתמימות. מויאגה דפקה קלות בראשה- דבר שהצחיק את רין. "שכחתי להציג את עצמי" אמרה בחשיבות וקדה קידה "לי קוראים לורה אהה..." אמרה בבלבול "בעצם- מויאגה. לורה זה השם האנגלי שלי- אני מאנגליה..." רין הנהנה בהבנה ומויאגה שמעה קול מוזר- מאין נחרה כמו של סוס אבל מצליפה כמו... "יש כאן דרקון?!" הסתכלה לצדדים בחשש, לעומתה- רין חייכה וצעקה: "אה! און! בואו הנה!" אחרי הצעקה היא חייכה בשמחה למויאגה וקיפצה במקום. פתאום מויאגה הרגישה את האדמה רועדת תחת רגליה, רין אמרה בסיפוק: "אה-און באים!" מויאגה החלה לפחד, היא השפילה מבט וראתה אבנים קטנטנות רוקדות באדמה החשופה והיבשה- היא הסתכלה על סנדליה. זה היה מוזר, הם כאילו רקדו ריקוד משלהם, מויאגה רצתה להפוך לאבן ולהיבלע או להיעלם באדמה הבטוחה מכל דרקון... היא שמה

שהיא הייתה היחידה עם סנדלים- חוץ מקגומה. היא ידעה שהיא באה מהזמן שלה אבל היא התביישה למראה רגליה הלבושות בסנדלים, לקחה אותם בידיה וזרקה אותם רחוק. הם כמעט פגעו בג'אקן והוא זעם עליה: "מה עשית?!" אבל לפני שיכלה לענות היא ראתה את אה-און ונפלטה צעקה מפיה. היא נפלה אחורה, ידיה תומכות בה שלא תיחבט באדמה והיא הסתכלה- מבועתת מפחד ביצורים שלדברי רין נקראו "אה-און". הם היו כמו דרקונים- ממש כמו דרקונים. עם קשקשים יפהפיים שעיטרו את גופם הגדול, היו להם שני ראשים גדולים ורחבים ועיניים מפחידות- כמו לנחש, עם אישונים כמו חריצים ארוכים. היו להם מחסומים גדולים לפיהם, מויאגה לא ידעה למה- אבל לא רצתה לשאול יותר מידיי שאלות על ההתחלה, רין מצאה חן בעיניה והיא לא רצתה לקלקל. הייתה להם רעמה זקופה כמו של סוסים ואוזניים גדולות שהתנופפו אנה ואנה, ממש כמו סוסים... היה להם זנב ארוך וגדול- ממש כמו דרקון. מויאגה רעדה וזחלה לאחור בשקט. היא שמעה את רין ממלמלת: "סוסים טובים... סוסים טובים..." מה שהפליא את מויאגה עוד יותר, שהם התחילו לחכך את ראשם בידה ולריב מי ישען על כתפותיה הצנומות. הם התחילו לריב, מנסים לפתוח את המחסומים הגדולים. רין צחקה אבל כשראתה שזה מתפתח אמרה בקול תקיף וקטן: "אה-און! דיי כבר!" למרבה הפלא הם הפסיקו וג'אקן מלמל: "איפה סשומארו סאמה?! אני מתחיל לדאוג..." רין מלמלה: "הוא עוד מעט בא- הוא הבטיח לי..." רין הסתובבה וראתה את מויאגה- במצבה. היא חייכה אליה בחמימות ואמרה: "הם אוהבים ילדים... בואי!" מויאגה לא רצתה להיראות פחדנית ליד ילדה קטנה ממנה וניגשה באומץ ליצור המוזר. רין התרחקה קצת ומויאגה שלחה יד. "עצרי!" אמרה רין "עכשיו תתני להם לבוא לידיים שלך!" היא עצרה במקומה והיצור ניתר בעליצות לצידה, רחרח את כפות ידיה והתחכך בהם- וזה היה נעים. "טוב... טוב..." היא לא ממש ידעה איך לקרוא לו, או להם, אבל היא ליטפה אותם. "עכשיו" צהלה רין "בואי נרכב עליהם עד שסשומארו סאמה יגיע!" מויאגה נראתה מבולבלת "לרכב?!" שאלה ורק עכשיו הבינה במושכות על פיהם ואוכף על גבם. "כן!" צהלה רין ומויאגה אמרה בחשש: "זה לא מסוכן?!" ג'אקן אמר: "לא, זה לא מסוכן..." רין חייכה אבל אז ג'אקן אמר בכעס: "אבל סשומארו סאמה לא מרשה!" רין נחרה נחרת בוז קטנה. "אל תדאג" אמרה "הוא לא יהרוג אותי או משהו..." רין הראתה למויאגה איך לעלות על אה-און ושתיהן עלו- המרחק מהאדמה לא היה רב- אך מויאגה חשבה והחליטה לתפוס פיקוד, היא תפסה את המושכות ונגעה קלות בעקביה על צד החיה הגדולה. "דיו!" צעקה ואה-און התחיל לרוץ. "זה ממש כמו סוסים..." חשבה מויאגה.

 

[מית צאן]

חלק ב' של חלק ד':

הם הקיפו את כל המרעה והתכוננו לחזור לנקודת ההתחלה, כשמויאגה ראתה דמות גדולה מגיעה- היא הייתה גדולה ועם פרווה משונה על כתפה וזרוע אחת שמוטה. ג'אקן רץ לעבר הדמות, מויאגה ראתה שהוא משתחווה ומלמל: "סשומארו סאמה... סשומארו סאמה..." מויאגה הבינה שזה סשומארו והיא הדהירה את "אה-און" לעברו. רין חיבקה את מותניה כל הדרך וכשראתה שהיא עוצרת היא הסתכלה קדימה, כשראתה את הדמות "סשומארו", קפצה מ"אה-און" ודילגה מסביבו ומלמלה בשמחה: "סשומארו סאמה... סשומארו סאמה..." מויאגה לא הבינה מדוע הם חולקים לו כבוד כזה, ופסקה בליבה שתשאל את רין מתי שהדמות לא תהיה בסביבה. סשומארו פנה להביט במויאגה והזדעזע לראות שהיא בת אנוש, ושהיא רוכבת על "סוסיו". הוא מלמל משהו שמויאגה לא שמעה אבל ה"סוסים" שמעו ודהרו לעברו. מויאגה חיבקה את צווארם כדי שלא תיפול, כי הם דהרו כמו משוגעים ונעצרו ממש מולו. מויאגה הרימה ראש, התנשפה ונשמה בכבדות, טיפות קטנות של זיעה גלשו במורד פניה ולחייה היו סמוקות. סשומארו החזיק אותם ואמר לרין בלי לסובב את ראשו: "רין!" היא קפצה לצידו והצדיעה: "האי!" אמרה ועמדה דום וסשומארו פנה להביט בה. הוא אמר: "מה אמרתי על רכיבה עליהם ללא השגחתי?!" רין השפילה מבט. "ומה אמרתי" המשיך "על הבאת זרים לכאן? ועוד בני אנוש? רין..." כאן קולו התרכך "אני לא אוהב בני אנוש ואת יודעת את זה..." "אז למה לקחת אותי?" הקשתה עליו בפעם המיליון ומויאגה לא הבינה שום דבר. סשומארו נאנח. "על זה" אמר "אענה מאוחר יותר..." הוא פנה להביט במויאגה. עכשיו יכלה לבחון אותו: פניו היו לבנים מאוד, וחדים, אבל עם יופי שהיא לא יכלה לתאר, בשני צידיי פניו, מעל לחייו היו שני פסים קטנים בצבע ורדרד ומעל עיניו היו מין צלליות בצבע בורדו, שיערו היה לבן כשלג (אבל לא נוצץ כשלג

) על מצחו היה סימן של ירח בצבע שחור. בגדיו היו מוזרים, כמו של שולטאן או נסיך מהמאה הקודמת, ועל כתפו האחת הייתה פרווה ענקית ויפה של... היא לא ידעה של מה, משום מה הייתה לה תשוקת פתע ללטף את הדבר הזה, זה כאילו משך אותה אליו. פניו היו אדישים, זה היה נראה כאילו שום דבר שבעולם לא היה מפר את השלווה הזאת שעל פניו... "תרדי." הוא אמר, הוא אמר את זה בטון משונה, לא תקיף במיוחד אבל סמכותי והיא לא העזה להפר. היא קפצה מגבם של אה- און והוא שאל אותה: "מי את ילדה קטנה?" היא עמדה לומר: "אני לא ילדה קטנה!" אבל התאפקה. היא לא רצתה להפר את האווירה הרגועה- מוזרה הזאת... "אני..." מלמלה "אני מויאגה, ואני באה מעולם אחר מזה!" סשומארו לא נראה מופתע ושאל: "מה זה העולם שלך?" והיא אמרה בלי להזכיר את שמה של קגומה: "500 שנה קדימה, עברתי בבאר..." הוא הסתכל עליה ושאל בלחש: "את מכירה את אינויאשה?" שאלה זאת הכעיסה אותה כי היא נזכרה בחבורה העליזה שלא קיבלה אותה. "כן!" אמרה בכעס מה. סשומארו הסתכל עליה ורין צהלה: "סשומארו סאמה? אחיך הקטן?" מויאגה פערה פה והסתכלה על רין, לראות אם היא מתלוצצת. אחיו הקטן?! אינויאשה?! היא הפנתה מבט לסשומארו ובחנה אותו שוב, אולי דמיון פעוט, אבל יש דמיון פעוט בין כל השדים. סשומארו נתן ברין מבט כועס- אדיש. ג'אקן התפרץ. "רין! למה עשית את זה?! את יודעת שסשומארו סאמה לא אוהב שמתפרצים לו לחיים!" סשומארו הפנה את אותו מבט לג'אקן וג'אקן התבייש והסמיק קלות, נותן לעורו הירוק גוון בורדו. "סליחה סשומארו סאמה..." מלמל והשתחווה עד שקצה אפו נגע באדמה המלוכלכת. מויאגה וסשומארו הסתכלו זה על זה וסשומארו אמר: "את בטח מופתעת." היא הנהנה "את רוצה להבין הכל?" היא הנהנה בבושה והוא הלך והתיישב על סלע גדול. רין ישבה לצידו ונשענה עליו, כאילו היה אביה או אחיה הגדול, ג'אקן ישב בצידו השני, כאילו שומר ומויאגה ישבה מולו, יחד הם נראו כמו חבורה משונה. "אני אספר לך כמה דברים ואז נראה מה עושים איתך..." פתח סשומארו וטון דיבורו גרם למויאגה להרגיש לא רצויה, והיא השפילה מבט. הוא התחיל לספר לה סיפור שכמותו לא שמעה אף פעם.....

 

[מית צאן]

הממממממממממ

איזה עצבון

השרשור בתחתית העמוד... בוא, תעלה.. תעלה כברררררררר

 

[מית צאן]

שרשור פיקים תעלהההההההההההההההההההה

 

[Sweet L o l i p o p]

אני אעזור לך: מקפיצההההההההה!

12345678910! כולם להמשיך את הפיקים!

 

[לורליי של הים]

מזה להקפיץ? ועוד משו

כולם אומרים להקפיץ מקפיצים מזה בכלל? כולם להיכנס לקומונת פאנפיקי אינויאשה!!!! יש שמה טונות של פיקים מהממים!!!!!