תבלעי הכל, זונה שלי….../images/Emo128.gif
או-רן היקרה, חשבתי רבות אם לכתוב לך, יודעת אני שהמצב בבית לא קל ושהמון פעמים ישנה התחושה שהפתרון למצב מצוי רחוק מהבית , פעמים רבות שאלת אותי , אם החיים שלי טובים וכמה את מאושרת לראות את הוריי ואחיי מסודרים כלכלית , עם קורת גג ומזון , בלי דאגות למחר. זה אומנם מנחם אותי , אבל דעי, כי המחיר שאני משלמת גדול , ישנם לילות שאני מתעוררת בבעתה ומתחילה לבכות , להתכווץ בתוכי כי הגהנום שחי בי שורף בי ומכלה כוחותיי. בפעם הראשונה שהגעתי לביתם שמחתי, הם נראו זוג נחמד, הוא רופא , היא פסיכולוגית , 2 ילדים , כלב..משפחה רגילה , כמו שראינו בסרטים של בית הקולונע ההוא , זוכרת? כבר מהיום הראשון הבעל הביט בי במבט משונה , אבל הרכנתי ראשי ועשיתי עצמי כלא מבינה, תמיד חששתי מהבעלים , אנחנו טרף קל והם יודעים זאת. כל אימת שנותרתי עימו ביחידות בחדר זה או אחר , נחפזתי לסיים את מלאכתי , מחשש כי ישלח ידו או שמא יאמר משהו שעליו לא אוכל להשיב. כך , חלפו על פני הימים , טרודה הייתי במטלות הבית , בישלתי וניקיתי וטיפלתי בילדיהם , הייתי מסופקת ומאושרת על המזל הרב שנפל בחלקי ואת המעות שהצלחתי לחסוך הייתי אוספת במעטפה כחולה ושולחת הביתה , מעטפה כחולה היתה תמיד עם כסף ומעטפה לבנה אותה דאגתי לשלוח אחת לשבוע ובה סיפרתי כי שלומי טוב וכי הכל מתנהל כשורה. מזה 4 חודשים או-רן היקרה המעטפות הלבנות שלי נושאות עימן שקרים, דבר אינו כשורה , כי נגזל ממני הדבר היקר ביותר שהיה לי, גזלו ממני את צלמי… מאחר והסוד הזה שמור עימי כבר 4 חודשים , חשה אני , או-רן שלי שאם לא אספר , אמות, ואומנם מאושרת הייתי במותי , אולם הידיעה כי גורלם של משפחתי , של אימי ואחיי הקטנים תלוי בתכולתן של מעטפותיי הכחולות, מחוייבת אני לשמר עצמי למענם , ורק למענם. הכל התחיל באותו סופ"ש שבו נאלצה הגברת להעדר בשל כנס שהתקיים בעיר אחרת, הילדים נלקחו לסבתא רבה ונותרנו רק אני והוא , בגפנו. חששתי נורא, וגמלה בלבי ההחלטה להיוותר בחדרי ככל שיעלה בידי , מאחר והבית כבר היה נקי ומסודר, ובחסרונם של הילדים הצטמצמו מטלותיי לאין שיעור, כל שנותר עליי זה עיתים לשאול באם יש משהו שהוא זקוק לו , ולדאוג להגיש לו את מזונו… ביום הראשון להעדרות שאר יושבי הבית , לא קרה דבר , הוא היה טרוד בעבודתו וכמעט ולא החליף עימי מילה, בבוקר למחרת קרה הדבר אשר יגורתי מפניו כל כך.. בעודי טורחת במטבח , מתקינה עבורו את ארוחת הבוקר , שמעתי את צעדיו ההולכים וקרבים "בוקר טוב" לחשתי והמשכתי במלאכתי , הוא לא אמר דבר , קרב אליי , נשימתו היתה קרובה, ליבי החל לפעום בחוזקה אולם שתקתי, רציתי להסתובב אולם קפאתי על מקומי כי חשתי בצינה אשר שרתה עליי מעברו, הוא הושיט את ידו והסיט את שערי , קרב אל אוזני ולחש לי "את תעשי מה שאומר לך, אחרת את תחזרי לכפר העלוב שלך , איי שם בתאילנד, אני אדאג שאיש לא יעסיק אותך שוב , אומר כי ניסית לשדל אותי , אף אישה לא תסכים להעסיק אותך בביתה, ואז…מה יקרה לאמא ואבא של פיק הקטנה…?" עוד בטרם הספקתי להשיב לו , הוא משך בשערי וקרב את פי אל פיו ואז החדיר את לשונו עמוק לתוך גרוני בגסות , בפראות , טעם המנטה של צחצוח הבוקר עלה מפיו, אחר משך אותי בשערותיי וזרק אותי אל שולחן הנזירים הגדול שעמד במרכז המטבח, קצה השולחן ננעץ בבטני, הכאב פילח אותי והתקפלתי דואבת כשידיי אוחזות חזק בבטני המיוסרת , אז , הוציא את החגורה שעטפה את חלוק המגבת שלו והוא ליפף אותו מסביבי, מקבע אותי בתנוחה זו ומצמיד את ראשי צמוד לשולחן הארור הזה. הוא הפשיל את חצאיתי , חשף את ישבני , אחר רכן מעליי ואמר "אני הולך לזיין לך את התחת, את שומעת ?" ואז חדר אל ישבני באבחה אחת וסדם אותי בעוד קול אנחותיו ההולכות וגוברות מילאו את חלל המטבח , הדמעות שטפו את פניי , הכאב של בטני שעודנו מייסרני והכאב המפלח בתוך ישבני המחולל היו קשים מנשוא , עצמתי את עיניי והתחננתי כי הרגע הזה יגמר , כי הוא יסיים את שלו ויצא אותי ויותיר אותי לנפשי.. לאחר שהגיע על סיפוקו קיוויתי שבזאת די , אולם הוא ציווה עליי כי לא אזוז ממקומי , הוא ניגש לאחת המגרות במטבח והוציא סליל של חבל כביסה שהגברת שמרה לשעת הצורך. הבטתי בו בעיניים חרדות , הריק הציף את נשמתי וחשתי כי לא נותר דבר ממני ,פשוט רציתי למות, "תעלי על השולחן" אמר לי בקול נחרץ, זרועותיי שהיו קשורות בחוזקה בחגורתו הקשו עליי לטפס על השולחן , הוא קרב אליי ודחף אותי אל השולחן, שכבתי כך על בטני , "תסתובבי" ניסיתי , חששתי ליפול מקצה השולחן תוך כדי הסיבוב , אולם עלה בידי והצלחתי להסתובב ולשכב על גבי… הוא אחז ברגליי, פיסק אותן בחוזקה, וקשר רגל אחת ברגל אחת של השולחן ורגל שניה ברגל המקבילה.. את זרועותיי הוא שיחרר ומשך את ידיי מעלה וקשר אף אותן לשני קצוות השולחן. שתקתי , אפילו לבכות לא יכולתי , כל שאני זוכרת זה את תקרת המטבח ואת המנורה הצבעונית הגדולה שהיתה תלויה מעל השולחן, אחר הוא ניגש אליי עם איזושהי סכין שהוציא מתיק עבודתו , הייתי בטוחה כי הוא עתיד לשסף את גרוני, עצמתי את עיניי ואמרתי תפילה בליבי , מוטב כך, שכן טוב מותי מחיי… אולם , הגרוע מכל , עוד לא בא. הוא קרב אליי, הניח את קצה הסכין על גורגורתי , יישרתי מבטי אליו , עיניו הכחולות היו קפואות, קור רוח כזה ששמור לרופאים מנתחים, הוא חייך ואחר משך את הסכין לעבר חולצתי בשריטה ארוכה שהחלה לדמם ולהכתים את חולצתי… כך הוא הפשיט אותי..בעודו חורט בעורי וחותך את בגדיי…חורט את גופי וחותך את בגדיי.. לאחר שהפשיט אותי כליל, וזוב דמי ניגר על גופי… הוא הביט בי וחייך..אחר הסיר מעליו את חלוקו וחג מסביב לשולחן בעודו מלטף את זיינו … לאחר שעמד אל מול הכוס הפעור שלי , הוא עלה על השולחן וחדר לתוכי וזיין אותי בחוזקה , המגע של גופו על גופי, בעוד דמי מחליק אותו על עורי , כמעט גרם לי להקיא , סערת חושים הציפה אותו והוא גמר במהרה… בזמן שהוא קרב את פיו לנשקני, כבר לא הייתי שם, עמדתי מן הצד והשקפתי , היודעת את ? כך שכבתי שם , שרועה, קשורה בחוזקה, חסרת שליטה על ידיי, רגליי, נקביי , גופי , פעורה לו שיעשה בי כרצונו, לאחר שעשה בי את זממו, הביא עימו קערית של מים והחל לנגב את דמי.. הוא החל לסעוד את פצעיי, חיטא אותם בחומר שהוציא מתיקו, ונתן לי לישון…נתן לי לנוח..מספר שעות אח"כ ..הוא שב אל המטבח וחדר אותי , שוב זיין אותי … אולם עתה הוא הוא הקריב את הזין שלו והורה לי לפתוח את פי , לאחר שפרק את זרעו לתוכי, פקד עליי לבלוע את הכל "תבלעי הכל, זונה שלי….טעים לך , נכון?" ואני הנדתי ראשי לחיוב.. כך שכבתי שתי יממות..את צרכיי הוא התיר לי לעשות בחדר השרותים , עת החבל כרוך לצווארי והוא מלווני לשם בעודי הולכת על ארבע.."תזדרזי , כלבה" היה מאיץ בי , עת היינו שבים לשולחן הארור ההוא…את ארוחותיי הוא הגיש לי בקערת הכלב , הוא בהה בי אוכלת מרצפת המטבח.. אחר הוא היה ניגש אל מאחוריי ומחדיר לתוכי את אצבעותיו… "תאכלי, כלבה שלי , תאכלי.." ביום בו שבה הגברת ושבו החיים אל מסלולם, ידעתי, שאת המחיר שאשלם על המעטפות הכחולות בחיי, לא משלמים אלה אשר הגיעו לגהנום… שלך באהבה, פיק הזונה/כלבה של ד"ר יואל
או-רן היקרה, חשבתי רבות אם לכתוב לך, יודעת אני שהמצב בבית לא קל ושהמון פעמים ישנה התחושה שהפתרון למצב מצוי רחוק מהבית , פעמים רבות שאלת אותי , אם החיים שלי טובים וכמה את מאושרת לראות את הוריי ואחיי מסודרים כלכלית , עם קורת גג ומזון , בלי דאגות למחר. זה אומנם מנחם אותי , אבל דעי, כי המחיר שאני משלמת גדול , ישנם לילות שאני מתעוררת בבעתה ומתחילה לבכות , להתכווץ בתוכי כי הגהנום שחי בי שורף בי ומכלה כוחותיי. בפעם הראשונה שהגעתי לביתם שמחתי, הם נראו זוג נחמד, הוא רופא , היא פסיכולוגית , 2 ילדים , כלב..משפחה רגילה , כמו שראינו בסרטים של בית הקולונע ההוא , זוכרת? כבר מהיום הראשון הבעל הביט בי במבט משונה , אבל הרכנתי ראשי ועשיתי עצמי כלא מבינה, תמיד חששתי מהבעלים , אנחנו טרף קל והם יודעים זאת. כל אימת שנותרתי עימו ביחידות בחדר זה או אחר , נחפזתי לסיים את מלאכתי , מחשש כי ישלח ידו או שמא יאמר משהו שעליו לא אוכל להשיב. כך , חלפו על פני הימים , טרודה הייתי במטלות הבית , בישלתי וניקיתי וטיפלתי בילדיהם , הייתי מסופקת ומאושרת על המזל הרב שנפל בחלקי ואת המעות שהצלחתי לחסוך הייתי אוספת במעטפה כחולה ושולחת הביתה , מעטפה כחולה היתה תמיד עם כסף ומעטפה לבנה אותה דאגתי לשלוח אחת לשבוע ובה סיפרתי כי שלומי טוב וכי הכל מתנהל כשורה. מזה 4 חודשים או-רן היקרה המעטפות הלבנות שלי נושאות עימן שקרים, דבר אינו כשורה , כי נגזל ממני הדבר היקר ביותר שהיה לי, גזלו ממני את צלמי… מאחר והסוד הזה שמור עימי כבר 4 חודשים , חשה אני , או-רן שלי שאם לא אספר , אמות, ואומנם מאושרת הייתי במותי , אולם הידיעה כי גורלם של משפחתי , של אימי ואחיי הקטנים תלוי בתכולתן של מעטפותיי הכחולות, מחוייבת אני לשמר עצמי למענם , ורק למענם. הכל התחיל באותו סופ"ש שבו נאלצה הגברת להעדר בשל כנס שהתקיים בעיר אחרת, הילדים נלקחו לסבתא רבה ונותרנו רק אני והוא , בגפנו. חששתי נורא, וגמלה בלבי ההחלטה להיוותר בחדרי ככל שיעלה בידי , מאחר והבית כבר היה נקי ומסודר, ובחסרונם של הילדים הצטמצמו מטלותיי לאין שיעור, כל שנותר עליי זה עיתים לשאול באם יש משהו שהוא זקוק לו , ולדאוג להגיש לו את מזונו… ביום הראשון להעדרות שאר יושבי הבית , לא קרה דבר , הוא היה טרוד בעבודתו וכמעט ולא החליף עימי מילה, בבוקר למחרת קרה הדבר אשר יגורתי מפניו כל כך.. בעודי טורחת במטבח , מתקינה עבורו את ארוחת הבוקר , שמעתי את צעדיו ההולכים וקרבים "בוקר טוב" לחשתי והמשכתי במלאכתי , הוא לא אמר דבר , קרב אליי , נשימתו היתה קרובה, ליבי החל לפעום בחוזקה אולם שתקתי, רציתי להסתובב אולם קפאתי על מקומי כי חשתי בצינה אשר שרתה עליי מעברו, הוא הושיט את ידו והסיט את שערי , קרב אל אוזני ולחש לי "את תעשי מה שאומר לך, אחרת את תחזרי לכפר העלוב שלך , איי שם בתאילנד, אני אדאג שאיש לא יעסיק אותך שוב , אומר כי ניסית לשדל אותי , אף אישה לא תסכים להעסיק אותך בביתה, ואז…מה יקרה לאמא ואבא של פיק הקטנה…?" עוד בטרם הספקתי להשיב לו , הוא משך בשערי וקרב את פי אל פיו ואז החדיר את לשונו עמוק לתוך גרוני בגסות , בפראות , טעם המנטה של צחצוח הבוקר עלה מפיו, אחר משך אותי בשערותיי וזרק אותי אל שולחן הנזירים הגדול שעמד במרכז המטבח, קצה השולחן ננעץ בבטני, הכאב פילח אותי והתקפלתי דואבת כשידיי אוחזות חזק בבטני המיוסרת , אז , הוציא את החגורה שעטפה את חלוק המגבת שלו והוא ליפף אותו מסביבי, מקבע אותי בתנוחה זו ומצמיד את ראשי צמוד לשולחן הארור הזה. הוא הפשיל את חצאיתי , חשף את ישבני , אחר רכן מעליי ואמר "אני הולך לזיין לך את התחת, את שומעת ?" ואז חדר אל ישבני באבחה אחת וסדם אותי בעוד קול אנחותיו ההולכות וגוברות מילאו את חלל המטבח , הדמעות שטפו את פניי , הכאב של בטני שעודנו מייסרני והכאב המפלח בתוך ישבני המחולל היו קשים מנשוא , עצמתי את עיניי והתחננתי כי הרגע הזה יגמר , כי הוא יסיים את שלו ויצא אותי ויותיר אותי לנפשי.. לאחר שהגיע על סיפוקו קיוויתי שבזאת די , אולם הוא ציווה עליי כי לא אזוז ממקומי , הוא ניגש לאחת המגרות במטבח והוציא סליל של חבל כביסה שהגברת שמרה לשעת הצורך. הבטתי בו בעיניים חרדות , הריק הציף את נשמתי וחשתי כי לא נותר דבר ממני ,פשוט רציתי למות, "תעלי על השולחן" אמר לי בקול נחרץ, זרועותיי שהיו קשורות בחוזקה בחגורתו הקשו עליי לטפס על השולחן , הוא קרב אליי ודחף אותי אל השולחן, שכבתי כך על בטני , "תסתובבי" ניסיתי , חששתי ליפול מקצה השולחן תוך כדי הסיבוב , אולם עלה בידי והצלחתי להסתובב ולשכב על גבי… הוא אחז ברגליי, פיסק אותן בחוזקה, וקשר רגל אחת ברגל אחת של השולחן ורגל שניה ברגל המקבילה.. את זרועותיי הוא שיחרר ומשך את ידיי מעלה וקשר אף אותן לשני קצוות השולחן. שתקתי , אפילו לבכות לא יכולתי , כל שאני זוכרת זה את תקרת המטבח ואת המנורה הצבעונית הגדולה שהיתה תלויה מעל השולחן, אחר הוא ניגש אליי עם איזושהי סכין שהוציא מתיק עבודתו , הייתי בטוחה כי הוא עתיד לשסף את גרוני, עצמתי את עיניי ואמרתי תפילה בליבי , מוטב כך, שכן טוב מותי מחיי… אולם , הגרוע מכל , עוד לא בא. הוא קרב אליי, הניח את קצה הסכין על גורגורתי , יישרתי מבטי אליו , עיניו הכחולות היו קפואות, קור רוח כזה ששמור לרופאים מנתחים, הוא חייך ואחר משך את הסכין לעבר חולצתי בשריטה ארוכה שהחלה לדמם ולהכתים את חולצתי… כך הוא הפשיט אותי..בעודו חורט בעורי וחותך את בגדיי…חורט את גופי וחותך את בגדיי.. לאחר שהפשיט אותי כליל, וזוב דמי ניגר על גופי… הוא הביט בי וחייך..אחר הסיר מעליו את חלוקו וחג מסביב לשולחן בעודו מלטף את זיינו … לאחר שעמד אל מול הכוס הפעור שלי , הוא עלה על השולחן וחדר לתוכי וזיין אותי בחוזקה , המגע של גופו על גופי, בעוד דמי מחליק אותו על עורי , כמעט גרם לי להקיא , סערת חושים הציפה אותו והוא גמר במהרה… בזמן שהוא קרב את פיו לנשקני, כבר לא הייתי שם, עמדתי מן הצד והשקפתי , היודעת את ? כך שכבתי שם , שרועה, קשורה בחוזקה, חסרת שליטה על ידיי, רגליי, נקביי , גופי , פעורה לו שיעשה בי כרצונו, לאחר שעשה בי את זממו, הביא עימו קערית של מים והחל לנגב את דמי.. הוא החל לסעוד את פצעיי, חיטא אותם בחומר שהוציא מתיקו, ונתן לי לישון…נתן לי לנוח..מספר שעות אח"כ ..הוא שב אל המטבח וחדר אותי , שוב זיין אותי … אולם עתה הוא הוא הקריב את הזין שלו והורה לי לפתוח את פי , לאחר שפרק את זרעו לתוכי, פקד עליי לבלוע את הכל "תבלעי הכל, זונה שלי….טעים לך , נכון?" ואני הנדתי ראשי לחיוב.. כך שכבתי שתי יממות..את צרכיי הוא התיר לי לעשות בחדר השרותים , עת החבל כרוך לצווארי והוא מלווני לשם בעודי הולכת על ארבע.."תזדרזי , כלבה" היה מאיץ בי , עת היינו שבים לשולחן הארור ההוא…את ארוחותיי הוא הגיש לי בקערת הכלב , הוא בהה בי אוכלת מרצפת המטבח.. אחר הוא היה ניגש אל מאחוריי ומחדיר לתוכי את אצבעותיו… "תאכלי, כלבה שלי , תאכלי.." ביום בו שבה הגברת ושבו החיים אל מסלולם, ידעתי, שאת המחיר שאשלם על המעטפות הכחולות בחיי, לא משלמים אלה אשר הגיעו לגהנום… שלך באהבה, פיק הזונה/כלבה של ד"ר יואל