תגובה מאוחרת ל Alagar ../images/Emo183.gif
ההודעה אליה אני מגיב ____________________ 1. יונתן, אתה למיטב ידיעתי איש מחנה השלום. האם עליי להגיד לך שהכיבוש אינו כורח המציאות אלא בחירה מודעת הנובעת מאינטרסים מסוימים? האם עליי להגיד לך שהכיבוש לא מגן, ולא נועד להגן מפני הטרור, אלא הטרור נובע מתוך הכיבוש וניזון ממנו? האם עליי להגיד לך שהטענה ש"נתנו להם הכול והם החזירו לנו באינתיפאדה" היא מיתוס ולא יותר? אם כן, אז אינני מבין מדוע אתה מחזיק בעמדות בהן אתה מחזיק. אם לא, אז אינני מבין מדוע אתה משתמש בהצדקות חסרות הבסיס הללו לכיבוש כטיעונים. הכיבוש היחיד היכול לקבל לגיטימציה הוא כיבוש זמני, בו המדינה הכובשת עושה את מיטב המאמצים לסיימו בהקדם האפשרי. האם אתה יכול לטעון שזה הסיפור עם ישראל? מעבר לכך, אתה מתעלם לחלוטין מהקונטקסט בו אמרתי את הדברים. ההחלטה הישראלית להמשיך ולשלוט על העם הפלסטיני ובכך להפר את זכויותיו הדמוקרטיות כמיעוט לא זכתה לרוב דמוקרטי אמיתי, משום שהפלסטינים אינם שותפים לשלטון אף על פי היותם נתיני מדינת ישראל. כך שבכל מקרה החוק על פיו אני אמור להתגייס לצבא הכיבוש הוא חוק אנטי-דמוקרטי בעליל, וזאת הייתה טענתי בתגובתי הקודמת, אליה לא התייחסת. 2. ברשות הפלסטינית לכל זרם פוליטי יש מיליציה משלו. בישראל רק לזרם פוליטי אחד יש מיליציה משלו, אליה מתגייסים כולם. הממסד הפוליטי-צבאי בישראל משתמש באמתלה של "ביטחון" כדי להשיג על ידי לוחמה מטרות מדיניות ופוליטיות. צבא שאינו מתפקד רק כדי להגן (במובן הצר של המילה) על תושבי ישראל אלא מנוצל לשטר בכיבוש גזעני, לאבטח התנחלויות ולצרוב תודעות, הוא צבא פוליטי (מיליציה, אם תרצה) הפועל עבור אג'נדה פוליטית, מבית מדרשו של הימין הלאומני. גיוס לצבא פוליטי זו פעולה פוליטית. ברצוני לצטט קטע מתוך מכתב פרי עטו של יגאל ברונר, שהתפרסם בספר "עד כאן! עדויות של סרבנים": "בשנות השמונים הקים אריאל שרון עשרות קולוניות למתנחלים בלב-ליבו של השטח הכבוש, במהלך שמטרתו הסופית הייתה דיכוי מוחלט של העם הפלסטיני ונישולו מאדמתו. כיום שולטות הקולוניות הללו על קרוב למחצית מהשטח הזה, חונקות את הערים והכפרים הפלסטיניים ואת תנועת תושביהם. בשנות האלפיים, והוא עכשיו ראש-הממשלה, נערך שרון לשלב האולטימטיבי של אותו מיזם. פקודת המבצע הוכתבה על-ידו ללבלרו שר הביטחון, ומשם החליקה מטה בשרשרת הפיקוד. הרמטכ"ל הודיע שהפלסטינים הם איום סרטני ופקד להפעיל עליהם כימותרפיה. אלוף הפיקוד הורה להטיל עליהם עוצר לזמן בלתי-מוגבל. מפקד האוגדה הורה להשמיד את שדותיהם. המח"ט העמיד טנקים על הגבעות ובין הבתים, ואסר על אמבולנסים לפנות את פצועיהם. המג"ד הודיע שפקודות הפתיחה מאש הן מעתה "פתח באש!" מפקד הטנק הבחין במספר אנשים החיים באופן מעורר חשד בביתם, והורה לתותחן לשחרר פגז. אני הוא התותחן. אני הבורג הקטן והאחרון במכונת הלחימה המושלמת הזו. אני החוליה האחרונה והפחותה בשרשרת הפיקוד. אני אמור רק למלא פקודות." אפשר להיכנס לדיון על עובדות, מי החליט על מה, אך מכיוון שעל פי המשפט והצדק אדם נושא באחריות למעשיו גם אם פעל על פי הוראות מגבוה, אין לטענה בדבר הגובה ממנו הגיעו ההוראות כל משמעות. כאשר דיברתי על אמירת "כן", לא דיברתי על אמירת כן למפקד, או לצבא, או למדינה, אלא על אמירת כן לירי הפגז, להרס הבית, למחסום. לרבים נדמה כי כאשר אתה מחליט להתגייס לשרת את הכיבוש, זו החלטה א-פוליטית, המותירה את הצבא סטרילי מפוליטיקה. אך אמירת "כן" מסוג זה, למשטר הכיבוש ועוולותיו, היא אמירה פוליטית רבת עוצמה בדיוק כמו אמירת "לא". ההבדל הוא שלא ניתנת תשומת לב מיוחדת לכך שאתה אומר "כן", משום שאתה נסחף יחד עם שאר העדר, בעוד שמי שאומר "לא" מערער על המוסכמות הקיימות. מלבד זאת הדיון על "הכנסת פוליטיקה לצבא" הוא עוד פחות רלוונטי משום שגם אתה מסכים שמעבר לגבול מסוים סרבנות גיוס היא מוצדקת, כך שהדיון הוא כמותי ולא עקרוני. 3. מרבית הפעמים דווקא היותה של החברה הישראלית חברה מיליטריסטית, בעלת השקפת עולם צבאית-ביטחונית, היא זו שהכניסה אותה לסיטואציה של איום בטחוני. הדוגמה הטובה ביותר היא כעת, כאשר חונטת הגנרלים ממשיכה את הכיבוש ומרוקנת את חבית הטרור חסרת התחתית, בה בעת שהיא מתעלמת מאיתותי השלום מסוריה. במידה והמנהיגות הישראלית לא הייתה כפי שהיא, והייתה חותמת על הסכמי שלום עם סוריה, לבנון והפלסטינים, החשיבות של הביטחון בסדר העדיפויות של המדינה הייתה דומה לזו שבמרבית המדינות המערביות האחרות. אבל המציאות היא אחרת, ויש גם מי שמרוויח מהמעמד הגבוה המתמשך של הצבא וגופי הביטחון בחברה הישראלית. אם כן ישנו מעגל "ביצה ותרנגולת", בו האיום הביטחוני מעצים את המיליטריזם בחברה הישראלית, שמעצים את האיום הביטחוני, וחוזר חלילה. הדרך היחידה החוצה מהמעגל היא תנועת סרבנות המונית. אין כמעט ביקורת תקשורתית על הצבא כגוף, על מקומו ותפקידו של הצבא בחברה הישראלית, בשלטון הפוליטי ובמערכת החינוך. יש ביקורת תקשורתית נקודתית על חיילים ספציפיים, שמעשיהם מצוירים כחריגים. כך למשל חיילי הנח"ל החרדי שהצטלמו עם גופות, או הסרן שווידא את ההריגה של הילדה. כאשר בלגיה כבשה את קונגו, היא הורתה לחיילים בשטח לבצע מעשים סדיסטיים קיצוניים, כדי שמאוחר יותר הפוליטיקאים יוכלו לגנות אותם בתקשורת, ולשדר לעולם כמה נאורים הם. כמובן שאני לא טוען שישראל הורתה לסרן לוודא את הריגת הילדה, אך היא בהחלט מנצלת אירועים מסוג זה כדי לטשטש ולהעלים את הביקורת על העוול השורשי, הרחב, הגורף. יש מספר בעיות הנובעות מהעובדה שהשלטון הישראלי מורכב מגנרלים. אחת מהן היא שדפוס ההנהגה בתוך המערכת הצבאית הוא נתינת פקודות וציפייה שהדרגים הנמוכים יותר יצייתו, בעוד שבמערכת האזרחית הדמוקרטית קיימת דינאמיקה שלטונית מורכבת יותר. גם התכונות הנדרשות לפיקוד במערכת צבאית אינן אותן התכונות הנדרשות להנהגה מדינית. פוליטיקאים יוצאי צבא בוחנים סיטואציות במונחים קוטביים (שחור ולבן, להרוג או להיהרג) מנסים להכריע קונפליקטים מדיניים באלימות (בדרך-כלל בכוח עודף בלתי-פרופורציונאלי) ומקדשים את ערכי האחדות הלאומית וההקרבה האישית עבור הלאום, שהם פשיסטיים במהותם. בנוסף לכך המציאות הזו מדירה נשים באופן מוחלט ממוקדי הכוח הפוליטיים.
ההודעה אליה אני מגיב ____________________ 1. יונתן, אתה למיטב ידיעתי איש מחנה השלום. האם עליי להגיד לך שהכיבוש אינו כורח המציאות אלא בחירה מודעת הנובעת מאינטרסים מסוימים? האם עליי להגיד לך שהכיבוש לא מגן, ולא נועד להגן מפני הטרור, אלא הטרור נובע מתוך הכיבוש וניזון ממנו? האם עליי להגיד לך שהטענה ש"נתנו להם הכול והם החזירו לנו באינתיפאדה" היא מיתוס ולא יותר? אם כן, אז אינני מבין מדוע אתה מחזיק בעמדות בהן אתה מחזיק. אם לא, אז אינני מבין מדוע אתה משתמש בהצדקות חסרות הבסיס הללו לכיבוש כטיעונים. הכיבוש היחיד היכול לקבל לגיטימציה הוא כיבוש זמני, בו המדינה הכובשת עושה את מיטב המאמצים לסיימו בהקדם האפשרי. האם אתה יכול לטעון שזה הסיפור עם ישראל? מעבר לכך, אתה מתעלם לחלוטין מהקונטקסט בו אמרתי את הדברים. ההחלטה הישראלית להמשיך ולשלוט על העם הפלסטיני ובכך להפר את זכויותיו הדמוקרטיות כמיעוט לא זכתה לרוב דמוקרטי אמיתי, משום שהפלסטינים אינם שותפים לשלטון אף על פי היותם נתיני מדינת ישראל. כך שבכל מקרה החוק על פיו אני אמור להתגייס לצבא הכיבוש הוא חוק אנטי-דמוקרטי בעליל, וזאת הייתה טענתי בתגובתי הקודמת, אליה לא התייחסת. 2. ברשות הפלסטינית לכל זרם פוליטי יש מיליציה משלו. בישראל רק לזרם פוליטי אחד יש מיליציה משלו, אליה מתגייסים כולם. הממסד הפוליטי-צבאי בישראל משתמש באמתלה של "ביטחון" כדי להשיג על ידי לוחמה מטרות מדיניות ופוליטיות. צבא שאינו מתפקד רק כדי להגן (במובן הצר של המילה) על תושבי ישראל אלא מנוצל לשטר בכיבוש גזעני, לאבטח התנחלויות ולצרוב תודעות, הוא צבא פוליטי (מיליציה, אם תרצה) הפועל עבור אג'נדה פוליטית, מבית מדרשו של הימין הלאומני. גיוס לצבא פוליטי זו פעולה פוליטית. ברצוני לצטט קטע מתוך מכתב פרי עטו של יגאל ברונר, שהתפרסם בספר "עד כאן! עדויות של סרבנים": "בשנות השמונים הקים אריאל שרון עשרות קולוניות למתנחלים בלב-ליבו של השטח הכבוש, במהלך שמטרתו הסופית הייתה דיכוי מוחלט של העם הפלסטיני ונישולו מאדמתו. כיום שולטות הקולוניות הללו על קרוב למחצית מהשטח הזה, חונקות את הערים והכפרים הפלסטיניים ואת תנועת תושביהם. בשנות האלפיים, והוא עכשיו ראש-הממשלה, נערך שרון לשלב האולטימטיבי של אותו מיזם. פקודת המבצע הוכתבה על-ידו ללבלרו שר הביטחון, ומשם החליקה מטה בשרשרת הפיקוד. הרמטכ"ל הודיע שהפלסטינים הם איום סרטני ופקד להפעיל עליהם כימותרפיה. אלוף הפיקוד הורה להטיל עליהם עוצר לזמן בלתי-מוגבל. מפקד האוגדה הורה להשמיד את שדותיהם. המח"ט העמיד טנקים על הגבעות ובין הבתים, ואסר על אמבולנסים לפנות את פצועיהם. המג"ד הודיע שפקודות הפתיחה מאש הן מעתה "פתח באש!" מפקד הטנק הבחין במספר אנשים החיים באופן מעורר חשד בביתם, והורה לתותחן לשחרר פגז. אני הוא התותחן. אני הבורג הקטן והאחרון במכונת הלחימה המושלמת הזו. אני החוליה האחרונה והפחותה בשרשרת הפיקוד. אני אמור רק למלא פקודות." אפשר להיכנס לדיון על עובדות, מי החליט על מה, אך מכיוון שעל פי המשפט והצדק אדם נושא באחריות למעשיו גם אם פעל על פי הוראות מגבוה, אין לטענה בדבר הגובה ממנו הגיעו ההוראות כל משמעות. כאשר דיברתי על אמירת "כן", לא דיברתי על אמירת כן למפקד, או לצבא, או למדינה, אלא על אמירת כן לירי הפגז, להרס הבית, למחסום. לרבים נדמה כי כאשר אתה מחליט להתגייס לשרת את הכיבוש, זו החלטה א-פוליטית, המותירה את הצבא סטרילי מפוליטיקה. אך אמירת "כן" מסוג זה, למשטר הכיבוש ועוולותיו, היא אמירה פוליטית רבת עוצמה בדיוק כמו אמירת "לא". ההבדל הוא שלא ניתנת תשומת לב מיוחדת לכך שאתה אומר "כן", משום שאתה נסחף יחד עם שאר העדר, בעוד שמי שאומר "לא" מערער על המוסכמות הקיימות. מלבד זאת הדיון על "הכנסת פוליטיקה לצבא" הוא עוד פחות רלוונטי משום שגם אתה מסכים שמעבר לגבול מסוים סרבנות גיוס היא מוצדקת, כך שהדיון הוא כמותי ולא עקרוני. 3. מרבית הפעמים דווקא היותה של החברה הישראלית חברה מיליטריסטית, בעלת השקפת עולם צבאית-ביטחונית, היא זו שהכניסה אותה לסיטואציה של איום בטחוני. הדוגמה הטובה ביותר היא כעת, כאשר חונטת הגנרלים ממשיכה את הכיבוש ומרוקנת את חבית הטרור חסרת התחתית, בה בעת שהיא מתעלמת מאיתותי השלום מסוריה. במידה והמנהיגות הישראלית לא הייתה כפי שהיא, והייתה חותמת על הסכמי שלום עם סוריה, לבנון והפלסטינים, החשיבות של הביטחון בסדר העדיפויות של המדינה הייתה דומה לזו שבמרבית המדינות המערביות האחרות. אבל המציאות היא אחרת, ויש גם מי שמרוויח מהמעמד הגבוה המתמשך של הצבא וגופי הביטחון בחברה הישראלית. אם כן ישנו מעגל "ביצה ותרנגולת", בו האיום הביטחוני מעצים את המיליטריזם בחברה הישראלית, שמעצים את האיום הביטחוני, וחוזר חלילה. הדרך היחידה החוצה מהמעגל היא תנועת סרבנות המונית. אין כמעט ביקורת תקשורתית על הצבא כגוף, על מקומו ותפקידו של הצבא בחברה הישראלית, בשלטון הפוליטי ובמערכת החינוך. יש ביקורת תקשורתית נקודתית על חיילים ספציפיים, שמעשיהם מצוירים כחריגים. כך למשל חיילי הנח"ל החרדי שהצטלמו עם גופות, או הסרן שווידא את ההריגה של הילדה. כאשר בלגיה כבשה את קונגו, היא הורתה לחיילים בשטח לבצע מעשים סדיסטיים קיצוניים, כדי שמאוחר יותר הפוליטיקאים יוכלו לגנות אותם בתקשורת, ולשדר לעולם כמה נאורים הם. כמובן שאני לא טוען שישראל הורתה לסרן לוודא את הריגת הילדה, אך היא בהחלט מנצלת אירועים מסוג זה כדי לטשטש ולהעלים את הביקורת על העוול השורשי, הרחב, הגורף. יש מספר בעיות הנובעות מהעובדה שהשלטון הישראלי מורכב מגנרלים. אחת מהן היא שדפוס ההנהגה בתוך המערכת הצבאית הוא נתינת פקודות וציפייה שהדרגים הנמוכים יותר יצייתו, בעוד שבמערכת האזרחית הדמוקרטית קיימת דינאמיקה שלטונית מורכבת יותר. גם התכונות הנדרשות לפיקוד במערכת צבאית אינן אותן התכונות הנדרשות להנהגה מדינית. פוליטיקאים יוצאי צבא בוחנים סיטואציות במונחים קוטביים (שחור ולבן, להרוג או להיהרג) מנסים להכריע קונפליקטים מדיניים באלימות (בדרך-כלל בכוח עודף בלתי-פרופורציונאלי) ומקדשים את ערכי האחדות הלאומית וההקרבה האישית עבור הלאום, שהם פשיסטיים במהותם. בנוסף לכך המציאות הזו מדירה נשים באופן מוחלט ממוקדי הכוח הפוליטיים.