נכון, אבל כאן זה לא אבא אלא תורם
ואני כן יוצאת מנקודת הנחה שהרגשות כלפיו הם אחרים (יכול להיות שאני טועה, אבל ככה אני רואה את זה).
אני חושבת שיכולה להיות סקרנות, יכול להיות רצון "להשלים את הפאזל", להבין יותר למי אני דומה וכו' וכו' ואפילו שאלות רפואיות למיניהן.
אבל אני לא חושבת שזה אותו דבר כמו לחפש את האב, והאב לא מעוניין להכיר, והמפח נפש שנוצר מכך. לא חושבת שזה על אותה משקולת. למרות ששוב... אין לי יכולת לחזות ולהעריך איך הילד ירגיש, אבל ככה אני הולכת לגדל אותו.
הילד יידע שרציתי אותו מאוד, ולא היתה לי זוגיות, ולכן התורם הנחמד (או הלא נחמד
) נתן לי זרע כדי להביא אותו לעולם. הוא לא רצה ילד, הוא רצה לתת תרומה כדי ש*לי* יהיה ילד. זה מוגדר מראש שזה לא אבא ולעולם לא יהיה.
זה כמו המתוק שבאומנה אצלי, הוא נאלץ לגדול במשפחת אומנה זמנית לפני שהגיע אליי. בהתחלה היו לו כל מיני רגשות מבולבלים וקשים לגביהם. הסברתי לו שההורים האומנים שם הוגדרו מראש כזמניים, הם לא אבא ואמא קבועים ולעולם לא יהיו, ולכן הם לא "נטשו" אותו כמו שהוא חושב ומרגיש - אלא עשו דבר יפה למענו: הם טיפלו בו עד שאני הגעתי להיות לו לאמא. אני מבינה אותך, למה אתה מרגיש נטישה, וזה מאוד טבעי ומובן, אבל במציאות לא היתה נטישה.
זה אולי נשמע קצת קר, אבל זה ממש סידר לו את המציאות והוא נרגע. "אהההה אז הם לא נטשו אותי. חשבתי שכן. חשבתי שהם לא רצו אותי, כי עשיתי להם בעיות. עכשיו אני מבין שהם טיפלו בי עד שימצאו לי אמא" אלה המילים שלו. ומאז שהבין את זה, הרגשות הקשים שהיו לו נרגעו, והוא חי את חייו.
אם ירצה לפגוש אותם בעתיד אז בשמחה אפגיש אותו איתם - אבל כבר אין לו הציפיות שהם יהיו משהו אחר בחייו, משהו שהם לא.
בעיקר הוא אוהב שאנחנו שולחים להם תמונות שלו, ומעדכנים אותם בחייו. ולהסתכל לעתים רחוקות על תמונות שלהם. זה קורה פחות ופחות, והוא מפנה את האנרגיה שלו אל הדמויות הקבועות שבחייו.
לעומת המשפחה הזמנית בה היה, שהיה לה תפקיד ברור, קצר וזמני - אמו הביולוגית היא אמו לתמיד, ובקשר אליה יש לו ציפיות ואכזבות כבדים הרבה יותר....
