עכשיו הבנתי את שאלתך יותר טוב
ואנסה לענות. כשחושבים על זה קצת, נראה שיכול היה להיות יותר נוח והגיוני להשתמש באותיות שונות לגמרי עבור הצלילים b ו-v או p ו-f וכן הלאה. אני מניחה, שבתקופת התפתחות הא"ב העברי היה בשימוש בשפה רק עיצור אחד מכל זוג של עיצורי בג"ד כפ"ת, כפי שאמר הלל. (אך לא אוכל לומר לך אם העיצורים המקוריים היו דווקא הפוצצים. מה שהלל אמר על התחככות הפוצצים נשמע לי הגיוני, אך איני מתמצאת מספיק בנושא.) כשהופיעו העיצורים הנוספים לא רצו להמציא עבורם אותיות חדשות לגמרי, ולכן השתמשו באותיות הקיימות, עם תוספת דגש שתבדיל בין הפוצצים לחוככים. למה זה דומה? לסימנים ג', ז' ו-צ' בעברית המודרנית. במקום להוסיף לא"ב אותיות נוספות, לוקחים אותיות קיימות ועושים להן "הסבה מקצועית"... אגב, גימ"ל רפה אינה מבוטאת כמו ג'ים (ﺝ) הערבית אלא דוקא כמו ע'ין (ﻍ) - מעין רי"ש גרונית. יש הקבלה מלאה בין הזוג כּ"ף - גּימ"ל (פוצץ וילוני אטום ופוצץ וילוני קולי) לבין הצמד כ"ף רפה - גימ"ל רפה (חוכך וילוני אטום וחוכך וילוני קולי).