תקופה קשה
אז זה התחיל כמו כמה ימים. היה ברור לי שאחרי שבועיים זה יעבור. לכל היותר. אבל זה נמשך כבר יותר מ3 וכבר אי אפשר להתעלם.
העומס בעבודה גדול בהרבה מהרגיל. הלחץ גדול. קם כל בוקר מוקדם. יוצא לעבוד. חוזר מאוחר. מותש לגמרי. נרדם. אין זמן להליכות. אין זמן לספורט. התזונה עדיין בסדר. אבל אין זמן לדאוג לעצמי.
והסוכר? בהתאם. כבר שלושה שבועות לא ירד מ100. איזה 100. 120-130 בממוצע. והיום קמתי עם 140. לא קרה כבר המון זמן. לפחות שנה. וזה לא שמצב הסוכרת החמיר. באופן יוצא דופן הצלחתי לצאת להליכה ארוכה בשישי. שעה הליכה והסוכר ירד מ150 ל100 בלי בעיה.
אבל אין זמן. אין כוח. אין מצב רוח. אני גם מצפצף על הדקירות. לא מודד מסודר. ממש אין לי כח לנהל את המחלה. ובשביל מה למדוד, אני עושה משהו אחרת אם יוצא 150? אני מתכוון, חוץ מלהרגיש רע עם עצמי. פעם הייתי קם ויוצא להליכה. עושה משהו. לא נותן למלחלה לנהל אותי. בשבועות האחרונים כבר אין כוח. דכאון שכזה שהשתלט עלי.
ברור מה צריך לעשות. הצעדים עצמם נורא פשוטים ונורא אפקטיביים. אבל פשוט אין לי כח.
לא יודע למה אני מספר את כל זה. אולי בשביל איזון. כדי שאחרי כל סיפורי הגבורה וההצלחה נזכור שלפעמים פשוט נגמר הכח. וזה מעצבן בלי קשר (כי אין זמן להיות עם הילדים, וכשיש, אז אני נהנה ממנו הרבה פחות, וגם הם.. ואין זמן לנגן בפסנתר ועוד ועוד). אבל אלה הרגעים בהם המחלה הזו היא ארורה במיוחד. כי לא רק שכל שגורמים חיצוניים (עבודה ולחץ גבוה) מפריעים לך בחיים, הפאקינג לבלב שלך לא משתף אתך פעולה.
אז זה התחיל כמו כמה ימים. היה ברור לי שאחרי שבועיים זה יעבור. לכל היותר. אבל זה נמשך כבר יותר מ3 וכבר אי אפשר להתעלם.
העומס בעבודה גדול בהרבה מהרגיל. הלחץ גדול. קם כל בוקר מוקדם. יוצא לעבוד. חוזר מאוחר. מותש לגמרי. נרדם. אין זמן להליכות. אין זמן לספורט. התזונה עדיין בסדר. אבל אין זמן לדאוג לעצמי.
והסוכר? בהתאם. כבר שלושה שבועות לא ירד מ100. איזה 100. 120-130 בממוצע. והיום קמתי עם 140. לא קרה כבר המון זמן. לפחות שנה. וזה לא שמצב הסוכרת החמיר. באופן יוצא דופן הצלחתי לצאת להליכה ארוכה בשישי. שעה הליכה והסוכר ירד מ150 ל100 בלי בעיה.
אבל אין זמן. אין כוח. אין מצב רוח. אני גם מצפצף על הדקירות. לא מודד מסודר. ממש אין לי כח לנהל את המחלה. ובשביל מה למדוד, אני עושה משהו אחרת אם יוצא 150? אני מתכוון, חוץ מלהרגיש רע עם עצמי. פעם הייתי קם ויוצא להליכה. עושה משהו. לא נותן למלחלה לנהל אותי. בשבועות האחרונים כבר אין כוח. דכאון שכזה שהשתלט עלי.
ברור מה צריך לעשות. הצעדים עצמם נורא פשוטים ונורא אפקטיביים. אבל פשוט אין לי כח.
לא יודע למה אני מספר את כל זה. אולי בשביל איזון. כדי שאחרי כל סיפורי הגבורה וההצלחה נזכור שלפעמים פשוט נגמר הכח. וזה מעצבן בלי קשר (כי אין זמן להיות עם הילדים, וכשיש, אז אני נהנה ממנו הרבה פחות, וגם הם.. ואין זמן לנגן בפסנתר ועוד ועוד). אבל אלה הרגעים בהם המחלה הזו היא ארורה במיוחד. כי לא רק שכל שגורמים חיצוניים (עבודה ולחץ גבוה) מפריעים לך בחיים, הפאקינג לבלב שלך לא משתף אתך פעולה.
