תקופה קשה

[Dave1972]

אני אתמול הייתי בצום (תענית אסתר) ובכל זאת...

בצאת הצום מדדתי והיה לי 133 !!!

 

[tulkin]

נשמע סביר...

בטח לא עשית פעילות גופנית. ומן הסתם זה לא שונה בהרבה מרמת הסוכר הרגילה שיש לך בזמן הזה בגוף. לא אכלת, וכיוון שאתה עדיין אוכל די הרבה פחמימות, הגוף שלך עדיין מתבסס על סוכר כמקור עיקרי לאנרגיה, ולכן בצום - הוא מייצר סוכר בכמות שהוא פחות או יותר רגיל אליה.
על מנת שהגוף יפעיל את המסלולים המטאבוליים שמשתמשים בשומן לאנרגיה לעתים קרובות יותר ובאופן אפקטיבי יותר, צריך לאמן ולתרגל אותם(בדיוק כמו שעושים למנגנונים מבוססי פחמימה): לכך מגיעים באימון ספורטיבי ארוך בעצימות בינונית/נמוכה (לא ריצה), או בהורדת פחמימות מהתזונה באופן יותר דרסטי ועקבי (כלומר בלי "טעימות" של פחמימות מהצלחת של אחרים) ממה שאתה נוקט בו (ואתה עושה דברים מצויין, וגם רואה תוצאות... אבל אפשר למשוך את הידית יותר!)
&nbsp

 

[אבא של הגוזל]

מצטרף לתשובה

יש שילוב בין יניקת הסוכר מהדם על ידי פעילות השרירים, ואספקת סוכר ממאגרים, בעיקר על ידי הכבד.
&nbsp
ככלל ככל שהעצימות של הפעילות יותר גבוהה, הסטרס גדל, מופרשים הורמונים מתאימים, והפרשת הסוכר מהמאגרים עולה.
&nbsp
אם המטרה היא הורדת סוכר בלבד, הליכה ממושכת עושה אצלנו את העבודה בצורה הטובה יותר.

 

[mrkorr]

שאלה על סרט המדידות

כשאתה אומר שאתה רץ... עוצר ומודד ושוב רץ... עווצר ומודד.
איך אתה עושה את הבדיקות?
במד סוכר הרגיל או שאתה מחובר גם למד רציף?
לא ברור לי למה צריך לעצור כל חמש דקות ולמדוד.
חוץ מההרגשה הטובה שלך - מה זה משנה אם הסוכר על 94 או97 או 100?
אני מבין את הצורך הסובייקטיבי שלך "לנצח" משהו, אבל במבט מהכורסא על הסרט הקצר שתיארת כאן אני חייב להודות שגרמת לי ממש לרחם עלייך.
לא בגלל ניהול המחלה... אתה אלוף בזה.
בגלל שנפלת קורבן לקיצוניות שבך.
כפי שתארת את המצב בו אתה נופל מהרגליים מעייפות מספיק לדחוס מה שרצית לערב אחד ואז יוצא להילחם בטחנת הרוח שלך.
אגב, ממה שאני זוכר שקראתי, אנדרנלין גבוה לא מומלץ לפני השינה. ובכללי חוסר בשעות שינה אינו תורם לבריאות שלנו ולאיזון שלנו.
אני לא מתככון להכעיס או לפגוע - פשוט אלו התחושות שקיבלתי מהתיאור שלך. מתנצל אם פגעתי.

 

[tulkin]

התשובה בגוף השאלה:

הערך הוא סובייקטיבי בעיקרו (רציתי לומר בלבד, אבל יש ערך לא סובייקטיבי במדידות מרובות - שהוא לא העיקר אמנם בפעולות שאני עושה, אבל הוא קיים).
אין הבדל אובייקטיבי בין 100 ל94. בכלל ייתכן שכשהגלוקומטר אומר 100 באמת יש 94, ושהוא אומר 94 זה באמת 100. הכל בתחום שגיאת המכשיר.
הנה כמה מילות הלל ושבח לאספקט הסובייקטיבי של המדידה. סוכרת לא ניתנת לריפוי, היא ניתנת ובעצם ממש נדרש לנהל אותה. ניהול זו פעולה מאד סובייקטיבית שדורשת הגדרת משימות, הקצאת משאבים, חלוקת זמן, מוטיבציה ועוד. זה נכון כשמנהלים עובדים בהייטק וזה נכון כשמנסים לנהל מחלה. כל הקושי שדיברתי עליו בראשית השרשור הגדול הזה, מקורו בעיה במוטיבציה. לא הרעת מצבי הבריאותי, לא שינוי תרופתי, שום דבר מאלה. בעיקר בעיה של מוטיבציה וקצת בעיה של משאבים (זמן!).
מוטיבציה זה עניין סובייקטיבי, ולכן אם יש משהו שמשפר את מצבו הסובייקטיבי של החולה, משפר את מצב רוחו, נותן לו תחושה של הישג, תחושה של העצמה, תחושה של כוח ויכולת - זה מצויין, אפילו אם אין לזה ערך אובייקטיבי.
בנוסף, ידוע שקביעת יעדים ומדידתם היא אחד האמצעים הטובים ביותר להנעת עובדים וניהול משימות. זה נכון בעיני גם לניהול סוכרת. ייתכן שמבחינה אובייקטיבית זה ממש לא משנה אם אגיע בערב כזה או אחר ל 95 או ל100. אולי זה אפילו לא משנה אם אצא או לא אצא להליכה בלילה בתנאים מסויימים. אבל זה כן מעיד על רמת הניהול והעקביות. עמידה ביעדים משפרת את הניהול - ולכן בעקיפין משפרת את המצב הרפואי בסוכרת. כל דבר שיהפוך אותך למנהל יותר טוב ואת תהליך ניהול המחלה ליותר פרואקטיבי ואפקטיבי - ישפר בטווח הארוך את מצבך.
לשבת עם תזכורת בטלפון פעמיים ביום לקחת כדורים שרשם הרופא, ולעקוב באופן עיוור אחרי תפריט שנתנה הדיאטנית זה לא ניהול בעיני. אמנם הרבה חולי סוכרת - זה בדיוק מה שהם עושים. אבל זה בעיני מתכון לאסון. לא בגלל שהרופאים טועים והדיאטנים טפשים (ולפעמים הם דווקא כאלה). אלא בגלל שזה הופך את החולה לפסיבי. מוציא אותו מהמשוואה. ואיך נזהה שינוי? ואיך נבין מה עובד יותר ומה עובד פחות? ואיך נמצא מוטיבציה וכוח רצון להתמודד קשיים? ובעיקר - איך נדע להתמודד עם מצבים יוצאי דופן - שכן ההמלצות הן תמיד גנריות למדי, מתאימות לממוצע, מניחות המון הנחות על סדר היום וכד'. ואז חולה פסיבי, כשמגיע לחתונה מרובת אוכל הופך אובד עצות. בהיעדר מעורבות אקטיבית שלו, והבנה והעמקה בעבר, אין לו את הידע והנסיון בהתמודדות עם חריגות. בתוצאה בד"כ - החולה פשוט יוותר לעצמו. אני מאמין במעורבות, ובידע ובהבנה שמאפשרים לרדת לעומקה של מדיניות.... טוב הבנת את המסר. בקיצור ניהול אקטיבי. מודע. מיודע. ויעדים, גם אם חסרי משמעות קלינית עוזרים בלשמור אותך "על הסוס" בצד הניהולי. ולכן המדידות. ולכן היעדים. ולכן היעדר הויתור העצמי (כשאני מצליח)
&nbsp
ולבסוף - למדידות רבות יש ערך למידתי. במיוחד בפעילות גופנית בה תהליכים מטבוליים משתנים במהירות ומתערבבים ומבטלים זה את האפקט של זה - מדידות רבות (כן, גם כל 5 דקות) מאפשרות להבין יותר טוב את מצבו של הגוף וללמוד את תבניות פעולתו. כמובן שאי אפשר להסיק מדוגמה אחת (בגלל טעויות מדידה אפשריות ובאופן כללי "רעש" שנובע ממאפיינים ייחודיים של כל סיטואציה), אבל כשעושים זאת באופן עקבי למשך זמן לומדים המון. כך למשל למדתי שפעילות גופנית בבוקר פחות אפקטיבית עבורי מאשר בערב לצורך הורדת סוכר. בבוקר - אחרי 10-15 דקות פעילות רמת הסוכר עולה, ואז נדרשת יותר פעילות כדי להוריד אותה חזרה. בערב, רמת הסוכר יורדת במהירות וכמעט אין ייצור סוכר - על אותו סוג של פעילות. סוג כזה של רגישויות אפשר להשיג רק מלהסתכל ברמת המיקרו של השינויים, ולצורך זה דרושות מדידות רבות ותכופות.
לא סתם ולא לחינם בפרוייקט התזונה האישית הגרנדיוזי של מכון וייצמן נותנים לכל נבדק מד סוכר רציף. יש למדידות תכופות הרבה ערך בהבנת מצבו של הגוף. וכשמבינים את מצבו של הגוף ואת תגובתו לפעולות שונות אפשר לנהל טוב יותר את הסוכרת.
&nbsp
&nbsp

 

[joy of existence]

 

[joy of existence]

אנחנו לא מכירים, אבל

אתה מאד אינטלגנטי ואני נורא מאמינה בך.

אני מניחה שאת כל העובדות בשטח אתה יודע- ה"הזנחה" שלך היא המצב הנורמלי של רוב האנשים, זה לא מובן מאליו שאתה מתאמץ כל-כך ומגיע להישגים מרשימים שמחזיקים אותך במצב מעולה. פרויד דיבר על כך שיש בנו את ייצר החיים ואת ייצר המוות. אפשר לראות אצל אנשים את ייצר המוות מאד פעיל, ואצלך נראה שהוא מובס לטובת ייצר החיים, רק שהחיים והמאבקים, ובעצם כל דבר שאנחנו מכירים, הם דינאמים ובעלי קצב משלהם. וזה לא חשוב שנפלנו, כי הנפילה אמורה להתקיים בלאו הכי, אם לא נתאמץ לשמור על שיווי משקל אז ניפול, יותר קל ליפול מאשר להשאר יציבים, ולכן מאד חשוב לפתח את היכולת לקום בקלות

ושוב, קראתי איזה עשרה עמודים אחורה ואני באמת משוכנעת באינטילגנציה וביכולת הריפוי שלך.


ותודה על הכנות והתוכן,
בברכת קימה נעימה.