תרגיל - האנשת הדיאלוג - 3

[goshdarnit]

תרגיל - האנשת הדיאלוג - 3

והיום, בהמשך ישיר לתרגיל הקודם: דרכי פעולה. בואו ניקח סיטואציה פשוטה, שבה דמות אחת מנסה להשיג משהו מדמות אחרת, ונבדוק איך הדמות יכולה להשיג את אותו הדבר בשיטות שונות. תבחרו אחת מהסיטואציות הבאות: 1 - מישהו בן 17 מנסה לשכנע את החברה שלו (גם היא בת 17) ללכת עד הסוף. 2 - ילד באמצע טיול משפחתי מנסה לגרום להורים שלו להפסיק את הטיול ולחזור הביתה. 3- מישהו/י בעבודה נכנס/ת לשיחה עם המעביד/ה, כדי לקבל העלאה. ולסיטואציה שתבחרו, תכתבו מספר דיאלוגים. כל פעם הדמות המרכזית (אפשר לשנות להם את האופי מפעם לפעם) תשתמש בטקטיקה שונה כדי להשיג את המטרה שלה. שלושה דיאלוגים לסיטואציה לכל הפחות. אה, ואף אחד לא אמר שהשיטות השונות יעבדו. אלה הכללים: להמנע כמה שיותר מאמירה ישירה של הרצון. להגיד: "אני רוצה כך וכך" פחות חזק מאשר להשתמש בטקטיקה כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים. אנשים שונים משתמשים בטקטיקות שונות. אנשים משתמשים בטקטיקות שונות על אנשים שונים. הטקטיקה בה נוקטת דמות מסויימת מראה הרבה על הדמות ועל היחסים בין הדמות לדמות השנייה. ננסה?

 

[אסתר 1984]

הסיטואציות שנתת מאוד מגבילות

אפשר לכתוב על סיטואציה אחרת?

 

[goshdarnit]

נסי.

אבל אני רוצה סיטואציה שבה הדגש הוא על טקטיקה שאדם א' משתמש כדי לגרום לאדם ב' שיש לו רצון משלו) לעשות משהו. ושלוש פעמים, בשלוש טקטיקות שונות. אני רוצה שהסיטואציה תהיה מהחיים, ולא משהו שעצם הסיטואציה פותרת לך את התרגיל. אני רוצה שהיצירתיות תהיה לא ביצירת הסיטואציה אלא בשימוש בטקטיקות. יש לך סיטואציה אחרת מתאימה? את בהחלט מוזמנת לנסות.

 

[Boojie]

"נראה טוב מאד, השניצל שלך".

1. אורית בהתה בצלחת בחוסר רצון, משחקת במזלג בחתיכות הדג המאודה והברוקולי. רונן גרס את השניצל שלו בהנאה רבה. הוא חתך עוד נגיסה והרים אותה אל פיו. "כבר שבועיים וחצי אני מחזיקה מעמד בדיאטה", אמרה אורית, עוקבת במבטה אחר מסעה של פיסת השניצל אל פיו של רונן. כשהכניס אותו לפיו היא הסיטה את מבטה בכוח. "כן?" רונן לעס במרץ. הוא לגם לגימה מכוס המיץ. "כן". היא הרימה במזלגה חתיכת ברוקולי והביטה בו בתיעוב, ואז שמטה אותו בחזרה לצלחת. היא לקחה את הלימון וסחטה מעט ממנו על הדג. "יפה מאד", אמר רונן ונעץ את המזלג בשניצל שוב והחל לחתוך ממנו עוד חתיכה בשקדנות. "כבר נמאס לי מדג", אמרה אורית, מתבוננת כמו בגניבה בצלחתו של רונן. הוא הבחין במבטה, החל לומר משהו והתחרט. השניצל החל שוב את מסעו אל פיו. "טעים לך, השניצל?" היא התבוננה בשפתיו הנעות כשלעס. "כן, מאד. רוצה קצת?" "לא, לא. אני בדיאטה", היא אמרה בשפל קול והרימה פיסת דג זעירה לאחר שסילקה ממנה את חרצן הלימון שנשר עליה. "אה". הוא חתך עוד חתיכת שניצל. "אפילו..." אורית הביטה בשניצל בעיניים כלות. היא לעסה בחוסר חמדה את פיסת הדג שלה. עיניה עקבו אחר מסעה של עוד חתיכת שניצל אל הנצח. "בשביל מה בעצם את עושה דיאטה?" שאל רונן. "יש לי חמישה קילו להוריד", היא אמרה וקפצה את שפתיה. "לי את לא נראית שמנה. קחי ביס, ביס אחד לא יהרוס לך את הדיאטה". "לא, לא", היא אמרה, מבטה נעוץ בשניצל. "זה בסדר". כתפיה נשמטו. "ביס אחד. נו, באמת. ביס אחד זה כלום". הוא הרים את המזלג וקירב אותו אל פיה. היא בלעה את רוקה וניסתה להסיט את מבטה מחתיכת השניצל. הוא קירב אותו עוד אל פיה. "טוב, נו. אם אתה מתעקש". __________________________________ 2. "נו, רונני? טעים לך השניצל?" "כן. למה את לא אוכלת גם?" "אה, זה היה השניצל האחרון, אז שמרתי אותו בשבילך. לא נורא, אני אוכל בינתיים סלט". "מה, את לא רעבה?" "כן, קצת. אבל חשוב שאתה תאכל. אני יכולה למצוא לי משהו אחר כך". "אה". הוא העמיס עוד קצת פירה על המזלג. "אכפת לך אם אני אקח לך קצת מהפירה?" "לא, למה לא, קחי". "תודה. המממ... אני רעבה. מצוין הפירה. רק שכשהוא לבד הוא קצת יבש". "נכון", אמר רונן וחתך נגיסה מהשניצל. הוא לעס אותה ברעבתנות ואורית הביטה בו. "חשוב שאתה תאכל", היא אמרה בקול קצת יותר רם מהדרוש. "גברים צריכים בשר. אני יכולה לאכול אחר כך". "המממ... כן", רונן הביט בה מבט קצר ומהר החזיר את מבטו אל צלחתו. הוא חתך לעצמו עוד נגיסה מהשניצל ולעס אותה ברוב כוונה, מתעקש לא לפגוש במבטה של אורית. "אני נופלת מהרגליים", נאנחה אורית. "עשיתי ספונג'ה כל הבוקר. עבדתי ממש קשה. הרגליים הורגות אותי. הרבה כוח זה לוקח". "המממ", המהם רונן, לא מסיט את מבטו מצלחתו. "טוב האוכל, נכון?" היא הביטה במלוכסן אל תוך צלחתו. "כן, אמרתי לך", אמר רונן. "טוב, טוב", אמרה אורית. היא הרימה קוביית מלפפון מצלחתה ולעסה אותה בשקידה. "העיקר שאתה אוכל". כתפיו של רונן שחו. "אני מלא", אמר בשפל קול. "את יכולה לקחת את מה שנשאר". "לא, חס וחלילה", אמרה אורית. "מה זאת אומרת? אתה צריך לאכול. בשביל מה טרחתי והכנתי?" "לא, לא, אני מלא. אין לי יותר מקום. באמת, הספיק לי. היה מצוין". "באמת?" אורית נראתה מתלבטת. "כן, כן. באמת". "טוב, אז בסדר". היא העבירה את הצלחת אליה. ____________________________ 3. "נראה טוב מאד, השניצל שלך". "כן, נכון". רונן חתך חתיכה מהשניצל והכניס אותה לפיו. "באמת, נראה טעים. יצא ממש טוב היום, אה?" אורית הביטה בשניצל בציפייה. "בסדר. סביר". "מה סביר? הוא נראה ממש טעים! פריך כזה, וזהוב... ממש נראה מפתה". רונן הביט בחתיכת השניצל שהייתה בדרך אל פיו. "כן, נו. בסדר". הוא הכניס אותה לפיו ולעס. אורית הביטה בו לשנייה ואז החזירה את עיניה לספר שקראה. רונן סיים ללעוס את החתיכה שהייתה בפיו ובלע. הוא נעץ את מזלגו שוב בשניצל. "נו, אתה רואה? כנראה שזה ממש ממש טעים אם אתה אוכל כל כך מהר". "נו, שניצל. מה את רוצה ממני?" "כלום, כלום", היא הביטה שוב בספר שלפניה, קוראת עוד שני משפטים. אז הרימה שוב את מבטה והביטה בידיו החותכות. "רק שהשניצל נראה ממש טעים. זה הכל". היא ליוותה במבטה את חתיכת השניצל אל פיו. הוא לעס ובלע את החתיכה שבפיו, ואז לגם מהמים. "כן". הוא משך בכתפיו וחתך עוד חתיכה. אורית נשברה. "תביא ביס". __________________________ 4. "מיאו!" "זוז לי מהצלחת, חתול מעצבן! זה לא האוכל שלך". "מיאו!" "חצוף! תעיף את הכפה שלך מהמזלג שלי! הנה, שב על הרצפה. חתולים לא צריכים להיות על השולחן". זינוק קליל. "מיאו!" "אמרתי לך לרדת!" זינוק קליל ונחיתה ברגל אחת בתוך הצלחת. "עוף מפה!" "מיאו!" "יופי. שב שם. רק אל תיכנס לי לתוך הצלחת". "מיאו". "ותפסיק להסתכל עלי כשאני אוכל. תסתכל על עצמך, כזה חתול שמן, אפשר לחשוב". "טוב, נו, בסדר. הנה, קח חתיכה. והנה, עוד אחת". (הערה: הסיטואציה האחרונה היא המציאותית מכולן. מבוססת על סיפור אמיתי ויומיומי.)

 

[goshdarnit]

יפה מאוד

ארבע טקטיקות שונות, ואפילו ראינו לא טקטיקה פולנית אחת, אלא מגוון שלם. שימו לב, בסיפורון השלישי, שברגע שהדמות אומרת בדיוק את מהש היא רוצה, נגמרת הסצנה: "תביא ביס" ובזה זה נגמר. כל העניין נוצר מ*איך* שהיא מנסה להשיג את מה שהיא רוצה, מ'מה היא תעשה עכשיו', מהעניין במשחק ובטקטיקות שהיא נוקטת. ברגע שאמרתם את הכל, ברגע ששמתם את הדבר עצמו בפה שלה, סגרתם את הסצנה. בחזרות על המחזמר The Producers, כשמתיו ברודריק היה עושה משהו מצויין, מל ברוקס לא היה אומר 'מצויין', הוא היה אומר 'Surprisingly good'. זהו, אז Surprisingly good. יפה מאוד.

 

[Boojie]

עוד מעט אני אעלב!

מה זה "surprisingly"? זה מפתיע שמשהו שאני כותבת הוא בסדר?

("את דווקא נראית טוב היום, את יודעת?")

 

[goshdarnit]

זכור לי

שביקשת שאפחית את כמות הקומפלימנטים שאת מקבלת ממני. אז הפכתי את Excellent as usual ל-Surprisingly good. מה, לא לזה התכוונת?

 

[J האמיתית]

אח, נהניתי מאד!

השניצל שלך באמת נראה מצויין.

 

[קייצית]

ניסיון ראשון

אסף ירד מהאוטובוס רגליו כאבו מהנסיעה הארוכה. "אימא אני צמא" הוא דרש למרות שהוא כבר שתה 4 בקבוקים של מים מינרלים, מה שחייב את האוטובוס לעצור כמעט כל חצי שעה במיוחד עבורו. ריקי הושיטה לו בקבוק מים מינרלים "כך חמוד". "מיץ תפוזים מהחנות" הוא פקד תוך כדי תצוגה מרהיבה של פרצוף הסמיילי ההפוך. "מתוק שלי אין לנו מיץ רק מים, קח תשתה" ריקי נשמה נשימה עמוקה . הוא הלך כמה צעדים והתרחק מהקבוצה, רקע ברגלו וזרק את ידיו לצדדים "אתם אף פעם לא נותנים לי מה שאני צריך" שמואל שם לב למה שקורה והלך קדימה לשמוע מה המדריך אמר. "אסף בוא, מספיק חמוד די עם זה, בוא תפגוש את המדריך קוראים לו יאיר נכון זה שם יפה?" אסף התחיל ללכת תוך כדי הטיית גופו אחורה ושילוב זרועותיו "אני שונא את השם הזה !, אני צמא, ואני לא שותה מים" "מתוק כדי לקנות מיץ נצטרך לחזור לחניון האחרון שהיינו בו, ונפסיד את כל הטיול" ריקי קיוותה שזה יעזור. "אז תלכו לטיול ואני אחכה לכם כאן" אסף עצר ונעמד הרים את כתפיו חזק למעלה עד שהסנטר שלו נתקע בחזה . "אני לא זז מפה עד שלא תקנו לי מיץ !" מישהו מהטיול הבחין במצוקה ונתן לריקי טרופית "תראה אסף מה האיש הנחמד הזה נתן לך" אסף לקח את הטרופית וזרק . "אסף באמת ! אתה מגזים" ריקי החלה להתייאש. "אם לא תשתה תתייבש וישימו לך אינפוזיה" נזכרה ריקי בכיוון שאולי יעזור. "אימא, מה זה להתייבש?" אסף הוריד את כתפיו למטה ועיניו היו פעורות לרווחה. "זה מה שקורה שלא שותים" היא פתחה את הבקבוק והחלה לשתות. "מה, את מתכוונת שישימו לי פוזייה כמו ששמו לגל מהגן ?" הוא החל ללכת אחריה בצעדים מהירים. ריקי חייכה לעצמה והמשיכה ללכת היא נתנה לו את הבקבוק וראתה איך הוא שותה ממנו בגמיעות ארוכות. "אימא" הוא הגה את האות מ' באריכות. "מה מתוק" הם דיברו כעת תוך כדי הליכה, ניסו להגיע לשמואל. "נכון שאת אוהבת אותי? נכון שאת אוהבת אותי הכי בעולם ולא תתני שיעשו לי פוזייה ?" "אבל אתה שותה עכשיו מתוק, אז אין לך מה לדאוג" ריקי לא הייתה בטוחה לאן הרוח נושבת. "אימא , נכון שעושים פוזייה רק שמתייבשים ?" הוא המשיך ללכת אחריה, ההליכה עדיין הייתה מישורית וקלה יחסית. "נכון" לא היה לה כוח להיכנס להסבר ארוך מתי עושים אינפוזיות ומתי לא. אסף האט את הקצב ומשהפער בינו לבין אמו גדל מספיק קרא לה "בואי נלך יותר לאט קצת, לא נורא אם לא נגיע לאבא", הוא ניגב את מצחו בידו ולגם עוד מים. "אני מרגיש קצת חלש אימא, אבל לא התייבשתי את רואה אני שותה". "מה קרה ? נפלת ?" ריקי ניסתה ללא הואיל להסתיר את הלחץ בקולה. "לא לא נפלתי, אני סתם לא מרגיש כל כך טוב לא יודע מה יש לי" הוא ניגש אל אמו וטמן את ראשו בחיקה ידיו הקטנות חיבקו אותה בחוזקה. היא הניחה את ידה על מצחו, לא אין לו חום חשבה "מה כואב לך חמוד שלי ?" "לא יודע, הבטן, הראש – אמא, אולי תשבי ואני אשים עליך את הראש ונחכה כאן לכולם עד שיחזרו ?" "אוי מסכן שלי, אנחנו צריכים עוד ללכת קצת כדי להגיע לחובש אני אדבר אותו שיבדוק אותך בסדר" ריקי ניסתה להרגיע את עצמה . הוא המשיך בהליכה איטית ומהורהרת "אימא" שוב הוא טעם את האות מ'והגיש אותה לאמו. "נכון שלחול בהתחלה יש צבע צהוב אבל שככל שהולכים הצבעים משתנים ?" "איזה צבעים אתה רואה חמוד?" קולה היה מבוהל, היא הסתובבה אליו ונתנה לו יד. "כל מיני צבעים כמו שמסתכלים על השמש ואח"כ לא רואים כל כך טוב". "הנה אתם" , קרא אליהם שמוליק הקבוצה עצרה ואפשרה לריקי ואסף להדביק את הקצב. "אבא " אסף שמח לראות את אביו וניגש אליו. הוא שכח לרגע את השיחה עם אמו, ריקי שמחה לנוח קצת ולהתרכז בהסברים של המדריך. "מה קורה חמוד ?" שמוליק שכח לרגע למה ברח מהם בתחילת המסלול. "אבא אתה יודע שאימא אמרה שאנחנו תיכף חוזרים לכביש ושנתפוס מונית וניסע הביתה, כי אני לא מרגיש טוב ואימא נורא מודאגת" הוא ניפח את החזה שלו ושם את ידיו על מותניו. "מה אתה אומר ? אתה דווקא נראה לי בסדר גמור, מה יש לך אסף ?" שמוליק היה משועשע, מחלות לא היו החולשה שלו. "נכון שאתה תמיד אומר שהכי חשוב ליהנות בטיולים ? אז אני במקרה יודע שאימא לא נהנית" אסף נשען קדימה ומתח את ידיו לצידי גופו "היא אמרה לי שחבל שיצאנו לטיול הזה והיא כועסת עליך שהבאת אותנו לכאן. המקום הזה מגעיל ומסוכן, אפילו אימא מפחדת ." הוא נענע בראשו, גבותיו המורמות שעשעו את אביו. "בוא נלך לדבר אתה, ונראה אם היא נהנית טוב ?" הו א ליטף את ראשו הגדול של ילדו, והניח את ידו על כתפו.

 

[קייצית]

כך חמוד = קח חמוד (אוי ואבוי)

 

[goshdarnit]

זה אחד. איפה שני הקטעים האחרים?

בגדול, יפה מאוד, טקטיקה טובה. אבל התרגיל היה לכתוב שלוש סיטואציות כאלה, כל אחת עם טקטיקה שונה. כתבת קטע אחד, עכשיו תכתבי עוד שניים על אותו דבר.

 

[קייצית]

ואני חשבתי שיש כאן 3 סיטואציות

טקטיקת המרד, אח"כ רחמים ולבסוף הסתה. לא ברור לי איפה טעיתי, אולי כתבתי מעט מדי דיאלוגים מכל טקטיקה ?

 

[goshdarnit]

התרגיל הוא

לכתוב 3 סיטואציות, ובכל סיטואציה יש טקטיקה אחרת. סיטואציה אחת מבחינתי היא טקטיקה אחת. ולמה? בגלל שזה עוזר לכם להתמקד בתגובות של האדם השני: בן אדם א' מפעיל שלב 1 בטקטיקה א' בן אדם ב' מגיב לפעולה, ועמדתו עכשיו קרובה יותר או רחוקה יותר מהמטרה של אדם א'. כתוצאה מההתרחקות או ההתקרבות של אדם ב' למטרה, אדם א' מפעיל שלב 2 של הטקטיקה בהתאם למה שקרה! שימי לב, שזה לא חייב להיות השלב שהוא חשב עליו קודם, אלא תגובה למה שקרה והתאמה של הטקטיקה. בן אדם ב' עכשיו מגיב לפעולה החדשה, ועמדתו כעת קרובה יותר או רחוקה יותר מהמטרה של אדם א', ממה שהיתה בשלב הקודם (לא בהתחלה!). את כל הדברים שהדגשתי, לא עשית בדיאלוג שכתבת. השתמשת בשלוש טקטיקות, משום שהעמדה של האמא נשארה במקום ולא זזה. הילדה התאימה את עצמה למה שאומרים לה אבל לא לשינוי העמדה של האמא (שלא היה). את הדברים האלה יש לתקן. אם תכתבתי, כהתחלה, למען התרגיל, טקטיקה פר סיטואציה, ותפקידי על הדברים שכתבתי למעלה, תגלי שסוג כזה של כתיבה נהיה קל מהר מאוד.

 

[goshdarnit]

שכחתי להגיד

שכמובן יש יותר משני שלבים, פשוט ממשיכים כך עד שהדמות משיגה את מה שהיא רוצה או רואה שהיא לא. ולכן אני רוצה גם לצמצם את זה לסיטואציה אחת וטקטיקה אחת: כי אז קל לך יותר לעבוד על התחלה, אמצע, סוף, וקשה יותר ליפול למה שהיה, שזה אותו שלב שוב ושוב.

 

[J האמיתית]

אהבתי. ביצוע מוצלח.

 

[J האמיתית]

נסיון לתרגיל ישן - where no man ...

זה נסיון נוסף לתרגיל ישן של where no man has gone before אני לא בטוחה אם זה עונה בדיוק על הקיטריונים של התרגיל. אולי קצת - אשמח לפידבק בכל מקרה. אני יושב בצד ומתבונן. הבארמן עסוק עם לקוחות קודמים ולי לא בוער - יש לי את כל הלילה, ומחר שבת. אני מתבונן בפניהם של האנשים. חלקם מבוגרים, מין היפים מזוקנים. חלקם חיילים, לפי התספורת והעיניים העייפות. חלקם רק ילדים, ילדות. מחשבותי נודדות שוב אל נועה. אני נזכר באופן הגמלוני בו ניסיתי לשוחח איתה היום. רציתי לשכנע אותה לבטוח בי, לספר לי מה שעל ליבה, אך היא נבהלה, לא הבינה מה המורה שלה למתמטיקה רוצה ממנה פתאום. אני מרגיש שהיא אבודה, אך הנסיון הכושל שלי לדובבה רק הבריח אותה ממני. אני עוצם את עיני, מנסה לגרש את זכרון אותה שיחה. כאשר אני פותח אותן אני רואה אותה! את נועה! הלב שלי הולם. היא מפלסת את דרכה מרחבת הריקודים לעבר הבאר, לבושה במעין קומבינזון שחור. אני חושש שהיא תבחין בי, אז אני מחליק אחורה לעבר החושך. זאת פעם ראשונה שאני מבחין בתלמיד באחד מהבילויים שלי. לרוב מקפידים על גיל הכניסה במועדונים, והיא הרי בקושי בת שש עשרה! אני עוקב אחריה בעיני... היא מתקרבת לנערה אחרת ומחבקת אותה מאחור. חברתה לא מסתובבת כלל לראות מי זה שמחבק אותה, רק נופלת לזרועותיה, נענית לחיבוק ושתיהן צוחקות, צוחקות. הן שותות וודקה תפוזים. ואחר כך מקפיצות טקילה. אחר כך החברה של נועה הולכת ונועה נשארת לבדה. ואז הוא ניגש אליה. סתם גבר, לבוש רגיל, ג'ינס, טי שירט כתום צמוד. אבל אני מרגיש את השרירים שלו נמתחים כמו צייד שיוצא לשחר אחרי טרף. אני לא שומע מה הוא אומר לה, אבל אני רואה שהיא קצת נבהלת. הוא כורך זרוע אחת סביבה ובחיוך מזמין שתייה עבורם. גם הבארמן לא מתלהב, אבל הוא מתכופף להוציא בקבוק וויסקי מהארון. נועה מתפתלת החוצה מהאחיזה שלו, אבל הוא מחמיא לה על משהו, כנראה, כי היא נאלצת לחייך. ואז, בלי שאני מחליט אפילו אני קם ואומר: "אהלן נועה, חיכית לי הרבה זמן?" והוא מביט בי וקצת מתרחק. "זאת אחות שלי", אני אומר לו. והוא מתרחק עוד קצת. אני מניף את ידי בתנועת עצירה לעבר הבארמן, שנראה שחש הקלה. היא עדיין המומה. נדמה לי כאילו רק עכשיו היא זיהתה אותי. "מה אתה עושה כאן?" היא שואלת. "רוקד," אני אומר. "אני לא עוקב אחריך. פשוט ראיתי אותך ואותו והוא... אני מכיר אותו. כלומר, טיפוסים כמוהו". "תודה," היא אומרת. "למרות שהייתי מסתדרת". אני משפיל את מבטי ושואל את עצמי אם שוב קפצתי מוקדם מדי. "איפה החברה שלך?" "נטליה? פה, שם. מסתובבת..." היא אומרת, והיא קצת שיכורה. היא משעינה את הראש על עמוד "זה היה היום שעשית לי את השיחה המורה?" היא שואלת. "כן". "אחרי שהלכתי דוקא חשבתי... חשבתי שאולי..." היא לא ממשיכה. "את עדיין יכולה לספר לי מה עובר עליך". "אבל עכשיו אני שיכורה, אז זה לא נחשב. אופס, בכלל לא היית אמור לדעת שאני שיכורה". "אני רואה שאת שיכורה... ואני רק רוצה לעזור לך". היא מנערת את ראשה. "אתה בא הנה הרבה?" "כמעט כל שבוע". "למה?" "אני אוהב לרקוד". "אני רוצה לראות אותך רוקד", היא אומרת. ואני רוצה לרקוד בשבילה. לספר לה שהכל עובר וזז, הכל חולף. גם הכאב והאשמה, ולא משנה מה. "אם את מבטיחה לא להסתבך עם אף אחד בינתיים", אני מחייך אבל אני רציני. "בסדר, בסדר..." היא אומרת ונשמעת לי ממש שפוכה. אני רוקד. לאור פנס בודד שחודר מבעד לחלון צר, בעודי מביט בפניה המוצלות. אני נסחף אל תוך המוסיקה, נושם עם כל הגוף. אני נע ברכות, בחופשיות, בלי זוויות. היא מביטה בי, מנסה לחייך. אבל כשאני ניגש אליה בסוף השיר אני מבחין שהיא בוכה. "את רוצה לחזור הביתה?" אני שואל. "כן, אבל נטליה, חברה שלי, תחפש אותי. ואני לא יכולה להגיע ככה הביתה... ההורים שלי יחטפו שוק". היא מנסה לקום וכושלת לעבר הפינה. היא נשענת על הקיר, ורע לה. "שתית קצת יותר מדי", אני אומר. "את צריכה לאכול משהו, אולי פירות. אני אביא לך משהו ואקח אותך הביתה אחר כך". היא גולשת בכבדות במורד הקיר ומתיישבת בישיבה מזרחית על הריצפה. "חכי לי כאן. אני אחזור עוד חמש דקות". "טוב..." היא אומרת. אני יוצא, ומתחיל לרוץ לכיוון מסעדה מזרחית קרובה שפתוחה כל הלילה. אני מגיע לשם חסר נשימה, וקונה שקיק של בורקסים חמים, ומיץ תפוחים. אני חוזר בריצה, מתנשף. לפני שאני מגיע אליה אני נעצר ומנסה להסדיר את הנשימה. היא שמחה לראות אותי, אני חושב. היא יושבת על הריצפה שותה את המיץ ואוכלת לאט לאט. "זה הדבר הראשון שאני אוכלת מאז הבוקר", היא אומרת. אני מהנהן, מעודד אותה להמשיך. אחרי שעה היא כבר צלולה מספיק והחברה שלה נטליה עדיין לא בשטח. אני מזמין מונית ונוסע איתה עד פתח הבית שלה, בשכונת כבירים. "תישני טוב. ותשתי קצת מים לפני שאת נכנסת למיטה", אני אומר. "אני באמת מצטערת," היא אומרת. "לא יודעת מה קרה לי וסליחה שהטרחתי אותך". "זה בסדר. גם לי זה קרה, ולא פעם אחת", אני אומר את האמת. אני מחכה שהיא תעלם במדרגות ביתה, לפני שאני מבקש מהנהג לסוע לכיוון שדרות הנשיא, שם אני גר. "חברה שלך?" הוא שואל. "לא, מה פתאום. אחות שלי", אני אומר. "אחותי הקטנה". דרך המראה הנהג מחייך אלי וקורץ, אבל אני מסיט את מבטי הצידה ובוהה בלילה השחור דרך השמשה הרטובה.

 

[goshdarnit]

א-הה

אז מצד אחד, זה כתוב נפלא, וזה היה תרגיל בטן נפלא. אבל. זה תרגיל קרקע בתולה בעייתי. למה? משום שהקרקע הבתולה הייתה אם הם *לא* היו הולכים הביתה. תסתכלי על זה כך: טרחת ובנית את המפגש, טרחת ובנית את הסיטואציה, ואחרי ריקוד של שלוש שורות, זהו, סיימת, הלכת הביתה. היית יכולה לקחת את זה לעשרים אלף כיוונים שונים, לקרקע בתולה אחרי קרקע בתולה, ובמקום זה החלטת להסתפק בבניית סיטואציה, ולהפסיק אותה מיד אחרי שזה נהיה ממש מעניין. אני הייתי רוצה לדעת איך זה ימשיך. עם שניהם, ולא בנפרד. רוצה לנסות?

 

[J האמיתית]

רוצה, רוצה, אבל אני גם באמצע

כתיבת תרגיל האנשת דיאלוג, גם באמצע חרוט בסלע, וגם באמצע החיים. אז אני אשתדל.

 

[goshdarnit]

כשתחזרי לזה

תחשבי לא רק על התרגיל הספציפי הזה, אלא על הבעייה העקרונית. את בנית סצנה עם המון פוטנציאל, ופשוט ברחת ברגע שזה נהיה באמת מעניין. תבדקי עם עצמך למה עשית את זה, ממה ברחת, ותלמדי לזהות את הבריחה הזאת כדי שבפעם הבאה תדעי לעצור את עצמך בזמן.

 

[J האמיתית]

זה באמת משהו שחוזר אצלי

הרבה פעמים. אני מתקשה לראות מה הלאה, מה יכול להיות ההמשך, וכמעט תמיד זה קשור לשאלה מה יכול לקרות בין שני אנשים (גם בסיפור הטלפתי שהתייעצתי איתך לגביו היתה לי את אותה הבעיה).כאשר אני מגיעה לחלל ריק בדמיון שלי -מאד קשה לי להמשיך לכתוב... אז כנראה שאני באמת צריכה קודם לעבור את המחסום בדמיון. [היום, אגב, אני שקועה בסידור הבית של ההורים שלי - שאינם בארץ - תוך התמקדות על יצירת ערמות זבל ענקיות שמיועדות לזריקה. מצאתי גם מיליון עצים ורהיטים מתפרקים. מדורת Burning down the house תתרחש ככל הנראה ב-17 לאוקטובר. אם אתם באיזור חיפה אתם מוזמנים ]