המשך
היא יושבת זמן מה ספונה בתוך עצמה, ראשה מורכן, ברכיה מחובקות אל סנטרה. אחר כך היא מרימה את הראש ושוב מביטה בי. עיניה דולקות בחושך ואני יכול לראות בהן את השתקפות מרוחקת של אורות ואנשים... רגע לפני שאני אובד אני מכחכח בגרוני... "אז אולי תספרי לי מה קרה לך", אני אומר. זאת טעות. היא מתרחקת - אולי מילימטר, אבל אוקיינוס מפריד בינינו כעת. פחדתי לרגע והיא הרגישה. אני כועס על עצמי שוב. לא רוצה לאבד אותה. אבל היא כבר צוחקת במרירות. ושוב מרצינה. היא לא נשארת שם. היא כל הזמן זזה. מתקרבת, מתרחקת. אני כמו אבן על החוף והיא גל שמתקרב, ואחר שוב נאסף אל הים. ואין דבר שאני יכול לעשות... אני נשען לאחור. "אתה רוקד יפה", היא אומרת. "למה הפסקת?" "כי התעצבת", אני אומר. משהו השתנה. המסכות ירדו. "ואת, את רוצה לרקוד?" "אני לא יכולה. זה כמו לדבר". "לפעמים זה יותר קל", אני אומר. היא שותקת שוב. "את רוצה לרקוד איתי?" אני שואל ואחרי שהמילים יוצאות מפי אני חושב שזה לא נשמע טוב. אני רואה שוב ברק של פחד בעיניה, אבל היא מתעשתת. "אי אפשר. לא עובד". "אני יכול להראות לך שיטה... משהו שאני עושה הרבה פעמים. זה יותר קל מלרקוד את הריקוד שלך". אני מסביר לה איך לפעמים אני רוקד את התנועות של אדם אחר. כמובן, בלי שהוא או היא ירגישו. אני זז בקצב שלו, בכיוונים שלו, נותן לגוף שלי להפוך להיות רק קבל של תנועה של אדם אחר. ואז אני קם להראות לה. היא מתבוננת בי רוקד ואני רואה שהיא מבחינה מתי אני מצליל את הבחור הגבוה, ומתי את הבחורה בשימלה האדומה. "את רואה?" אני אומר לה כשאני חוזר, "זה קל. אני... שוכח את עצמי. אני נהייה מישהו אחר לרגע וזה מלמד אותי כל כך הרבה. על אנשים אחרים. זה מאפשר לי..." "להיות בקשר איתם". היא משלימה בשקט. את חכמה, ילדה, אני אומר לה בלב. היא מחייכת חיוך קטן. "טוב, בסדר, אני מוכנה לנסות, אבל אני לא רוצה שתראה אותי..." "אני יכול ללכת להסתובב קצת ולחזור עוד כמה שירים", אני מציע. "רעיון טוב", היא אומרת וקמה. אבל אני מרגיש שוב רוח מנשבת בתוכי. אולי היא לא באמת רוצה שאני אלך? אבל היא כבר הלכה. אני יוצא למרפסת ומביט ברחוב. בחוץ יש עדיין אנשים שמתגודדים, מחכים להכנס. אני נושם עמוק, ומחכך את ידי זו בזו. קר, אבל לא מספיק. הלוואי שהיה יורד שלג, אני חושב, כמו בעיר ילדותי. געגועים תוקפים אותי. לעיר, לריח, לסבא וסבתא שעזבנו כשהייתי ילד. מעולם לא ראיתי אותם לאחר מכן. בארץ תמיד אהיה זר, בגלל אותה כמיהה לשלג. איש לא יוכל להבין זאת. אני מחכה עד שאני כבר לא יכול יותר - ואז אני הולך לחפש אותה. אני נעמד במקום גלוי ברחבה, כדי שלא תגיד שבהחבא הצצתי בה. אני מאתר אותה בקלות. היא רוקדת בצד החדר, שיערה מלטף את פניה. עיניה העצומות למחצה נחות על בחורה שרוקדת סמוך אליה. אני מצטרף לריקוד שלה, שלהן. מצליל את שתיהן. ולאט המתח שהייתי שרוי בו משתחרר. ובכל נשימה אני מרגיש איך גופי מתחמם. אני ממשיך לבדי, עוצם את עיני, ואני לא יותר מאנרגיה שזזה לכאן ולשם. רכה, לעיתים מהירה, חתוכה ואז שוב מעגלית. אני לא יותר מאור, מחלקיקים במרחב. כאשר אני פוקח את עיני, אני רואה את נועה מביטה בי, מצלילה אותי. ואני יודע שהתברכתי, כל כך התברכתי. כשהשיר נגמר היא נגשת אלי. "בוא נעלה לגג", היא אומרת. אני הולך אחריה. אנחנו עומדים ומתבוננים בלילה שלאט לאט נהפך לכחול נוזלי. כתמים של מודעות. כתמים של הבנה מתהווים בשמים הקודרים. "יש דברים שאני רואה", היא אומרת בלי להביט בי. "אבל אי אפשר לדבר עליהם". היא אומרת חרישית. "למה?" אני שואל, וגם אני לא מביט בה. "כי הכל יתפרק. כל העולם יתפרק..." "ומה עם העולם שבפנים?" אני שואל ברוך. היא נפנית לעברי. לרגע היא נראית כמעט כועסת. "אי אפשר כבר לתקן", היא אומרת. ואז מושכת בכתפיה. "אתה מבין אני -". היא מפסיקה. "חבל על הזמן שלך. חבל על כל המילים היפות. אני סדוקה. סדוקה כמו כד, שנפל ולא נשבר ורק סדקים דקיקים נבקעו בו. סדקים כאלה לעולם לא יהיה אפשר לאחות". היא חוזרת להביט קדימה אל תוך הלילה. "הלוואי שהיה יורד שלג עכשיו", אני אומר פתאום, בלי לחשוב. היא נפנית להביט בי והיא כל כך קרובה... משהו מהבהב בעיניה. אני לא יודע אם זה חיוך או – ? ואז פתאום היא שוב משתנה. הרגע עבר. הזמן מתעתע. מתעתע במי שמחפש קירבה. "בוא נלך", היא אומרת. . אנו פוסעים ברחוב. בנייני תעשייה ומפעלים מקיפים אותנו. והכל כל כך שקט. אנו צועדים בדממה. בקצה הרחוב אין איש יש רק שממה. זה מדבר. אם נחתוך לרחוב המקביל נמצא תחנת מוניות. היא נעצרת. ציפורים מצייצות חוצות את השמיים הכהים - זה הגבול. זה הזמן. זה הרגע שבו הלילה אוזל, נוזל. אני נושם עמוק, מבליע אנחה. כי שוב הכאב חוזר. אני מביט בעיניה וזה כואב. אבל אני לא הולך. אני נשאר איתה. אני נשאר איתה. אני נשאר איתה עוד קצת. עוד קצת. עוד קצת עד שהעולם כולו עולה בלהבה - היא בוכה בשקט. בכי בלי קול. אני עומד דומם ומביט איך היא מפרקת מול עיני את השריון. פניה מתעוותות. ואז היא לוקחת את היד שלי ולוחצת אותה, חזק. זה כואב אבל אני לא מרגיש. אני רועד מבפנים. אני מושך אותה אלי – מחבק אותה, מלטף את שערה, ואת פניה. והיא רכה, חמה, ברת ניחומים. אני מרגיש את הגוף שלה - נערה או אשה או ילדה. השדיים שלה נלחצים אל החזה שלי. אבל זה יכול להיות רק חיבוק של אח גדול. אני מרחיק את עצמי ממנה קלות. שלא תרגיש את זקפתי. ואז זה נגמר. היא כבר לא בוכה. היא עומדת מטר או שניים ממני. מושכת באפה, וזה הסימן היחיד למה שהתרחש. השמיים כבר בצבע אפור. גשם מתחיל לרדת. אני מזמין מונית ונוסע איתה עד פתח הבית שלה בשכונת כבירים. אנחנו נוסעים בלי לדבר. מדי פעם הרגליים שלנו נוגעות זו בזו ונפרדות. טלטולי הנסיעה. היא אומרת לי "שלום". "תשני טוב", אני אומר. "תשמרי על עצמך". והיא עונה בשקט - "תודה". וזאת לא סתם עוד מילה. אני מחכה שהיא תעלם במדרגות ביתה, לפני שאני מבקש מהנהג לסוע לכיוון מרכז הכרמל, לדירתי. כשאגיע הביתה אשים על הפטיפון תקליט ישן, שקט, חורפי, וארקוד. ארקוד את הצער החוצה מתוך עצמותי היבשות. אני חושב על ים ועל גלים. על קירבה ועל בדידות. על עצים ערומים מכוסים בשלג, ועל הזמן. הוא לא רציף. הוא רק רגעים. רגעים שבהם נוגעים ובורחים. ובורחים ובורחים ובורחים כל כך רחוק עד ששוב נוגעים... "זאת חברה שלך?" הנהג שואל פתאום, קוטע את חוט מחשבתי. "לא, מה פתאום? זאת אחותי הקטנה", אני אומר. דרך המראה הנהג מחייך אלי וקורץ. אך אני מסיט את מבטי הצידה ובוהה בבוקר האפור דרך השמשה הרטובה.
