תרגיל - התחלות - 2

[goshdarnit]

תרגיל - התחלות - 2

שגיאה נפוצה של כותבים מתחילים ומנוסים היא שהם משוכנעים שסיפור מסויים שהם כותבים חייב להתחיל בדיוק בנקודה מסויימת ולא בנקודה אחרת. כתוצאה מכך, לפעמים התחלות של סיפורים טובים הן בעייתיות, לפעמים הן איטיות מדי, לפעמים הן הורסות את הקצב של הסיפור, ולוקח לסיפור הרבה זמן להתאושש מהפתיחה הבעייתית. אני רוצה להרגיל אתכם לחשוב קצת אחרת, ולהיות מסוגלים להיות גמישים מבחינת הפתיחות, לא לוותר לעצמכם (ולהגיד 'נו, אז יהיה קטע אחד קצת חלש'), ולהיות מסוגלים לבחור את הפתיחה הכי טובה לסיפור. הנה התרגיל. קחו סיפור, שאתם יודעים מה יקרה בו - על כל רבדיו - פחות או יותר מהתחלה עד הסוף. תכתבו לסיפור שלוש פתיחות שונות - אחת שמתחילה בתחילת האירועים, אחת שמתחילה באמצע הסיפור, אחת שמתחילה בסוף הסיפור. כמובן שכל התחלה משנה את הסדר של איך אתם מספרים את הסיפור. הדבר הזה צריך להיות ברור מההתחלה. אם כך, תנו לנו תקציר של מה בגדול קורה בסיפור, ושלוש פתיחות שונות. הפעם, אני מצפה מכם שבכל פתיחה ייושמו כל העקרונות לגבי התחלות מהתרגיל הקודם (התחלות - 1). בהצלחה.

 

[כותבת מתחילה]

אני אהיה רעה. ../images/Emo13.gif

אני אקח סיפור טוב ואצטט את הפתיחה הרגילה שלו, משפט "פתיחה" מהאמצע, ומשפט "פתיחה" מהסוף. מעניין אותי לראות אם תוכל להסביר למה שני משפטים האחרים אינם "טובים" כפתיחה. אני עושה את זה לא רק בגלל שאני רעה, אלא בגלל שאני לא כל כך מסכימה עם הקביעה שסיפור טוב חייב להתחיל דווקא ממקום מסוים ולא ממקום אחר. פתיחה 1: אני זוכר במדויק את הרגע בו כל זה התחיל. הרגע היה כל כך תמים, כל כך מלא אהבה (ולא מעט תשוקה), שלא עלה בדעתי לחשוד בדבר. פתיחה 2: יצאתי מהעבודה מהר ככל שיכולתי. עברתי חמש עבירות תנועה בדרך הביתה, יצאתי כמעט בריצה מהמכונית - ועצרתי. עצרתי בשניה שעמדתי מול דלת הכניסה, המפתח שלי במנעול. הדלת לא היתה נעולה. גנב? מאיה? מסיבה כלשהי, האפשרות השניה הדאיגה אותי יותר. פתיחה 3: מאיה קמה לאטה, הכניסה את ידה לכיסה ושלפה את המפתח. "אני מכירה את האנשים שעשו את זה," אמרה כשהניחה אותו בידי. "הם שומרים העתקים מהכל. יהיה לי עותק במחשב שלי בתוך חצי שעה". "בסדר", אמרתי. "תהני". (בפתיחה 3 השמטתי שתי מילים, ברשותך, והחלפתי את "היא" ב"מאיה").

 

[goshdarnit]

מה את עושה?

קודם כל, ביקשתי שלוש פתיחות שהן באמת פתיחות. לא שלושה משפטים שלקוחים מסיפור. פתיחה אחת שבה הסיפור מתחיל בהתחלה - זה ברור. אבל כדי לכתוב את הפתיחה השנייה, את צריכה לשנות את המבנה של הסיפור, כדי שתוכלי לפתוח אותו באמצע. וכנ"ל לגבי הפתיחה שמתחילה בסוף הסיפור - את נדרשת לשנות את המבנה של הסיפור. את הבאת משפטים מתוך סיפור קיים - הם לא שונו. דבר שני, אני לא פה בשביל לבצע פעלולים. אל תזרקי לי מקל ותגידי 'תתפוס'. אני פה כי אני יוצא מתוך הנחה שיש אנשים שרוצים להשתפר. בשביל להשתפר צריך לעבוד. תכתבי שלוש פתיחות שונות לאותו סיפור שמכניסות אותנו לסיפור בזמנים שונים של העלילה, כאשר המבנה של הסיפור משתנה בהכרח כל פעם. לא קראתי את שלושת ה'פתיחות'. תביאי לי משהו שאת כתבת, ושאת מוכנה להתייחס לביקורת אליו. התרגילים הם טכניים. הם באים למדוד טכניקה (מתוך ההנחה שכולנו יכולים להיות יותר טובים) ואמורים לגרום לשיפור הטכניקה. אם משהו בהסברים שלי לא ברור, את מוזמנת לשאול. אם את לא מסכימה עם משהו בהסברים שלי, את מוזמנת להתווכח. את לא מוזמנת להביא משהו שלא השקעת בו ולהגיד 'נראה אותך'.

 

[כותבת מתחילה]

התנצלותי.

האמת היא שחשתי מתוסכלת מחוסר היכולת לשפר את הפתיחה הקודמת, ובדיעבד, משהו בה לא עובד. עובדה. היא יושבת אצלי כבר חצי שנה. הנה פתיחת הקטע השני של הסיפור. האם הוא מתאים יותר לפתיחה? "מי מצא את השומר?" שאל מפקח דני אמסלם את הבלש שמיהר בעיקבותיו בעודו נדחק לתוך מבנה השמירה הצר. הוא נד בראשו לשוטר שהעתיק פרטים מדף אישורי הכניסה לפנקסו, ופנה לאחור. הוא זקף את גבותיו לעבר הבלש, ממתין לתשובה. "קצין הבטחון," ענה הבלש והניד בראשו לכיוון השני, לעבר גבר נמוך, לבוש מעיל רוח, שעמד בתוך מתחם האוניברסיטה בגבו אליהם, ושוחח עם אחד השוטרים. "*לטענתו* הוא הגיע לביתן בסביבות אחת ועשרים אחר חצות במסגרת סיור שגרתי, מצא את גופת השומר - איתי דורון על-פי תעודת הזהות, והתקשר למוקד." "*לטענתו*? אתה חושד בו?" דני התכופף כדי להרים את הסדין שכיסה את הגופה והציץ בפניו של איתי. "כן." "הממ... תבקש מד"ר שילה הערכה לזמן המוות, ותבדוק עם המוקד את השעה שבה הוא התקשר למשטרה," הוא הזדקף ויצא מביתן השמירה חזרה אל הרחוב. "כבר בדקתי." "נו?" "אחת עשרים וחמש." "ו...?" "בדקתי את השיחות שיצאו ממכשיר המירס שלו. באחת עשרים ושתיים היתה לו שיחה למספר טלפון בתל אביב." "למי?" "לדיקאן הפקולטה למדעי החיים." "דיברת איתו כבר?" "חיכיתי לך." "טוב עשית." "בועז שתיים ממוקד," נשמעה קריאה ממכשיר הקשר. "המשך," אמר דני. "קיבלנו דיווח על גופה נוספת במתחם האוניברסיטה." "איפה?" "בכניסה לבניין הפקולטה של מדעי החיים." מפקח דני אמסלם ובלש אודי שמעוני החליפו מבטים. "אתה!" הצביע חיים על קצין הבטחון, "קח אותנו מיד לבניין הפקולטה למדעי החיים."

 

[goshdarnit]

אז בואי נעשה דברים בסדר הנכון

את תקועה עם פתיחה מסויימת כבר הרבה זמן, זה אומר שמשהו מאוד לא בסדר, וזה אומר שאת לא יודעת מה. בואי נפתור קודם את הבעייה הזאת לפני שנתחיל לכתוב עוד פתיחה שאין ספק שתתסכל אותנו (היא לא יכולה לפתור את הבעייה אם את לא יודעת מה הבעייה). ספרי לי מה קורה בסיפור. ספרי לי למה חשוב לך לספר את הסיפור. ספרי לי למה בחרת להתחיל איפה שהתחלת, וספרי לי מה היו הבעיות שלך עם שאר הפתיחות. נראה אם נצליח למצוא את מקור הבעייה.

 

[כותבת מתחילה]

שאלות קשות

מה קורה בסיפור? המצאה חשובה מפותחת במרתפי האוניברסיטה, המצאה שתשנה את העתיד. אלא שאחד המדענים בצוות בוגד בחבריו, ומנצל את ההמצאה לצרכיו הוא. אחד מחברי הצוות נשלח להתעמת עם הבוגד והמאבק חוצה גבולות. זה בכללי. למה חשוב לי לספר את הסיפור? למה חשוב לכולנו לספר סיפורים? ההמצאה עצמה "יושבת" לי בבטן המון זמן, מאז שאני אוהבת מדע בדיוני. אני רואה בעימות בין הבוגד לבין חברו מאבק שמעניין אותי, כי הבוגד לא ממש בגד, ואין טובים בסיפור הזה. אני נורא רוצה לספר סיפור שבו לא ברור בכלל מי הבוגד. כל אחד מהם טוען בפני הסובבים אותו שהשני בגד, וצוות המדענים כבר אינו יכול להעיד. לסיפור אין סוף "קלאסי". אף אחד לא חי באושר ועושר, אף אחד לא מקבל תשובות לכל השאלות, אך אחד לא מגלה מי היה הרוצח. כמו בחיים. אני רוצה לספר סיפור שהתשובות נמצאות בתוכו, ולא בסופו. למה בחרתי להתחיל איפה שהתחלתי? כי זו ההתחלה? כי זו תחילתה של שרשרת האירועים שאין עליה מחלוקת. מה בדיוק קרה לפני כן - בין הצוות - את זה אני רוצה שכל צד יספר - ולקורא לא תהיה אפשרות לדעת מי צודק ומה האמת. בעיות עם פתיחות אחרות? אין לי פתיחות אחרות.

 

[גרומיט]

שאלה ראשונה

למה, בעצם, להתחיל את הסיפור דוקא במקום ניטראלי? הדרמה נובעת תמיד מתוך קונפליקט - אם את מסתירה אותו בהתחלה, למה לצפות שהקורא ירצה להמשיך לקרוא? זה לא מעניין. לא סיפרת הרבה על הסיפור, אבל גם ממה שסיפרת יכולות להיות כמה נקודות אפשריות לפתיחה: 1. ההמצאה עצמה - משהו התגלה. זרעי הפורענות טמונים בו. מה יקרה הלאה? 2. הבגידה, בין אם מנקודת מבטו של הבוגד ובין אם זו של הנבגדים/הרודפים. 3. העימות בין הרודף לנרדף, עוד לפני שהקוראים יודעים על מה ולמה המהומה. ויכולות להיות פתיחות אחרות.

 

[כותבת מתחילה]

אוקיי.

השאלה היא אם רצח של שומר בשער האוניברסיטה אינו מספיק כדי ליצור את הקונפליקט הדרוש.

 

[goshdarnit]

קודם כל,

אם את רוצה שנהיה מסוגלים לענות לשאלות שלך, את חייבת לתת לנו יותר אינפורמציה, ולא תשובה של משפט אחד. בנוסף, השאלה של גרומיט הייתה במקום. גם אם התשובה היא שזה המקום הכי נכון להתחיל בו את הסיפר, הנימוקים שלך לגבי פסילת שלושת האופציות שהוא הציע ייתנו לנו אינפורמציה נוספת (שאין לנו) לגבי הסיפור ומה שחשוב בו ואיך לעזור לך. בקיצור: תפרטי או שלא נוכל לענות על השאלות שלך ורק נמשיך ונשאל שאלות. כרגע אין לנו אינפורמציה כדי להגיד . והאמת היא שכיוון שאת תקועה כבר חצי שנה, את צריכה לפחות להראות שיש לך ראש קצת יותר פתוח ואולי לנסות לשנות את הפתיחה (אולי זה מה שיפתור את הבעייה). בקשר להודעה הקודמת שלך. מה קורה בסיפור? יש המצאה נורא חשובה. היינו מאוד שמחים לדעת מה היא בערך, ועל מה היא משחקת. האם לעצם ההמצאה, למשל, יש השפעה על האנשים ועל חייהם, או שעצם העובדה שזאת המצאה היא זאת שמשפיעה. כלומר, האם הצלחת לחבר בין ההמצאה המד"בית לבין ההשלכות על האנשים, או שהשניים לא קשורים? אנא פרטי. אני לא שאלתי למה חשוב לך לספר סיפורים, אני שאלתי למה חשוב לך לספר את הסיפור ה*זה*. מה יש בסיפור הזה שאת *חייבת* לספר ושאת לא יכולה לספר בסיפור אחר? אנא פרטי. את נורא רוצה לספר סיפור שיש בו לא ברור בכלל מי הבוגד. יש מספר סגנונות כאלה. לאיזה מהם התכוונת? לכזה שבו יש לנו את כל הפרטים (כמו בסיפור של שרלוק הולמס או אגתה כריסטי או בסיפורים של אסימוב) ואחת הדמויות חכמה מספיק ופותרת את הכל בסוף? או אולי כמו בספרים של מינט וולטרס, שבהם היא בעצמה לא יודעת מי עשה את זה עד הסוף, והיא שומרת את כל הקלפים פתוחים עד הרגע האחרון? למה התכוונת? ומה התחושה המדוייקת שאת מנסה ליצור? אנא פרטי. לבחור להתחיל סיפור ב'התחלה' היא לא התשובה הברורה מאליה, ולרוב היא גם לא התשובה הנכונה. להתחיל את הסיפור בהתחלה כי זו ההתחלה זו תשובה מאוד לא מספקת (אנא קראי את התרגיל שוב). אנא פרטי את נימוקייך. למה להתחיל דווקא פה? ולגבי 'פתיחות אחרות', אני לא התכוונתי לסיפורים אחרים. אם את מתחבטת כבר חצי שנה עם הפתיחה לסיפור הזה, אני יוצא מתוך הנחה שניסית מספר פתיחות שונות לאותו סיפור. ספרי לנו מה ניסית ומה היו הנימוקים לפסילת הפתיחות האחרות, ומה למדת מזה. אם תהיה לנו אינפורמציה אולי נוכל לעזור.

 

[כותבת מתחילה]

תשובות

1. ההמצאה. זו המצאת המאה. המצאת האלף. שקולה להמצאת הגלגל או לגילוי האש. זו המצאה שמשפיעה על כל מי שמעורב בה. זו המצאה שמוציאה את הרע מכל האנשים שנוגעים בה, שמתקרבים אליה, שחושבים עליה. זו המצאה שעל פניה לא אמורה לגרום לכל זה, אבל מרגע שאנשים מודעים לה, הם נשאבים לנסיון להשתמש בהמצאה לתועלתם האישית. 2. מה יש בסיפור *הזה*? חיבור של הרבה סיפורים קטנים. "תמונות קצרות". והכל קשור ביחד כי כל אחד רוצה משהו מגלגל האש הזה. זה סיפור שמציג אנשים שונים מרקע שונה ושאיפות שונות, ושמכולם יוצא משהו רע. רק בסיפור *הזה* יכול לצאת רע מהרבה אנשים טובים עם כוונות טובות. 3. לא ברור מי הבוגד, ורק בסוף יתברר. אבל הרבה תעלומות אחרות נשארות פתוחות. לא כל הרוצחים מתגלים, וגם הקוראים לא מקבלים בסוף תשובה מי היה הרוצח. למה? כי אני רוצה להגיד שזה לא חשוב. כי אחד רצח מישהו, ואחר לא עשה משהו שבגללו עשרה אחרים מתו. אז למה חשוב לתפוס דווקא את זה שגרם למותו של אדם אחד? אני רוצה דיון ערכי בשאלה הזו. למה חשוב לנו כחברה לתפוס "רוצח", אדם שלחץ על ההדק, אבל איננו רואים חשיבות במציאת אנשים שגרמו למותם של רבים, אך לא לחצו על שום הדק ולכן קשה להאשים אותם באי-מניעה, או במחדל. למה אנחנו מחפשים את האשם המיידי, שעשה משהו ברור, אבל איננו רוצים להתעסק עם שאלות מסובכות של חוסר אחריות וחוסר מנהיגות. 4. פתיחות אחרות. כל הפתיחות האחרות לסיפור הזה מערבות הצגה ספציפית של מהות ההמצאה. אני לא רוצה את זה. אני רוצה שההמצאה תפתיע את הקורא. אני רוצה מאבקים לפני שברור על מה נאבקים. אני רוצה להראות אנשים טובים שעושים משהו אחד לפני שהם יודעים על מה מדובר, ולבחון את השינוי בדרכם מרגע שלמדו על ההמצאה. ולצורך כך אני לא יכולה להציג את ההמצאה לקורא מוקדם מדי.

 

[goshdarnit]

א-הה!

הסיפור הוא חיבור של הרבה סיפורים, מעין 'תמונות קצרות'? אחלה. אבל כמובן צריך שיהיה מכנה משותף. את צריכה להגדיר לעצמך (ובמקרה הזה לנו) מהו בדיוק המכנה המשותף ל*כל* הסיפורים. המכנה המשותף צריך להיות שם מהסצנה הראשונה. לא, הקוראים לא יידעו שזה המכנה המשותף, אבל הם יבינו 'על מה הסיפור', גם אם הם עוד לא יבינו איך הם מבינים את זה ועל מה בדיוק הסיפור. זה חייב להיות שם מההתחלה. זה קיים מהסיטואציה הראשונה? מהו המכנה המשותף? האם הוא קיים בכל הסצנות? פרטי. אם הנקודה היא שמכולם יוצא משהו רע, את צריכה ליצור ציפייה הפוכה קודם לכן (דבר שמקל על בניית הסיפור). לאו דווקא שאיפות ל'אני אשנה את העולם'. יש מגוון גדול של הפכים, בין אם גסים או נרמזים. אם תכתבי את הפתיחה, למשל, מתוך ה'הפך' הזה (צריך להגדיר אותו), הדבר המניע את הסיפור יהיה שם מהתחלה, כי ה'הפך' הזה הולך ומתבדה (למרות מאמצי הדמויות אני מניח) ככל שמתקדם הסיפור. אם בחרת בזה כמוטיב מרכזי, הוא צריך להופיע בהתחלה או שההתחלה מיותרת. שימי לב שאם את רוצה להראות "אנשים טובים עם כוונות טובות", זה לא עובר כשאת מראה "אנשים נורמלים עם כוונות נורמליות" שזה מה שהיה בפתיחה המקורית שלך. את רואה את ההבדל? את רוצה להראות 'טוב', תראי 'טוב'. במקרה הזה, ה'טוב' יכול להיות אותה 'מצוקה', כפי שהגדרתי אותה בהודעות ל-NY או ה'מכנה המשותף' עליו דיברתי בתחילת ההודעה. נראה לך סביר? הגיוני? תוכלי לעבוד עם זה? תוכלי לשפץ את הסיפור מתוך הבסיס הזה?

 

[כותבת מתחילה]

בוודאי שיש מכנה משותף.

ההמצאה. כל הסיפורים כולם הם על מה שההמצאה עושה לאנשים. זה המכנה המשותף. אבל כאמור אני לא יכולה להציג את ההמצאה בפתיחה. האם הפתיחה: אף אחד מכל האנשים שפקחו את עינהם בבוקרו של השמיני לאוקטובר לא ידע כי היום הזה יצויין ע"י היסטוריונים כיום שבו העולם השתנה. ואילו השמונה שכן ידעו מהי חשיבותו של היום הזה, לא פקחו את עינהם באותו בוקר. שישה מהם היו ערים כל הלילה. שני הנותרים מתו במהלכו. עובדת? לטעמי לא. אני חושבת שהיא עונה על הקריטריונים של ההתחלה שביקשת, אבל היא לא עושה לי את זה. לא יודעת להסביר.

 

[goshdarnit]

מכנה משותף

לא אומר לספר את כל הסיפורים ביחד. ההמצאה איננה מכנה משותף, אגב. המסר שאת מנסה להעביר, התחושה שחוזרת על עצמה בכל אחת מהסצנות, וכן הלאה - כל אלה נכנסים לקטגוריה של מכנה משותף. את האלמנט הזה (שיחזור גם אחר כך) תדגישי בהתחלה, בסצנה הראשונה. תדגישי אותו. תבני את הסצנה סביבו. ותכתבי התחלה שאת מרוצה ממנה. כתיבה היא לא מתמטיקה: את לא מכניסה לנוסחה וזה עובד (גם אם היית מכניסה לנוסחה הנכונה). צריך להיות יצירתיים, צריך שיהיה יפה, צריך שיתאים לסיפור, צריך שתהיה את התחושה שרק את כסופרת יכולה לתת לסיפור שלך, צריך להפעיל דמיון. ה'קטע' בקריטריונים שהוא שאת צריכה לכתוב פתיחה שאת מרוצה ממנה שבו זמנית עונים לקריטריונים, ולא 'סתם משהו'. אם את כבר כותבת פתיחה, תכתבי פתיחה שאת מרוצה ממנה.

 

[goshdarnit]

ואת יודעת מה,

למה שלא תעשי את התרגיל? תשברי את התבניות שיש לך בראש, ותכתבי פתיחה טובה שמתחילה ממקום טוב באמצע ואחת שמתחילה בסוף. *אל* תשמשי במשפטים שכבר קיימים, *אל* תשתמשי בסצנות שכבר קיימות. תכתבי *פתיחה*. תשני את המבנה של הסיפור בהתאם לפתיחה ולמיקום החדש שלה. ושכל הפתיחות יהיו *טובות*. אל תכתבי משהו ותגידי 'רואה שזה לא עובד', כי זה רק יגיד שאת לא עשית את העבודה שלך. תביאי עוד שתי פתיחות כאלה שעובדות. קחי את הזמן. אני אחכה.

 

[כותבת מתחילה]

טוב. הנה משהו חדש לגמרי.

הדי נקישות עקביה במסדרון השומם העלו חיוך על שפתיה. היא נזכרה בפעם הראשונה שירדה למרתפי הפקולטה, כסטודנטית צעירה. אז היא צעדה בסוף שורת המתמחים, יראה מהמפגש המתוכנן עם פרופ' שירסון, ואילו היום - הוא וודאי זה החושש מהמפגש איתה. היא עצרה מול דלת המתכת המבריקה, הביטה בדמותה הנשקפת מולה וחיוכה התרחב. היא אהבה את מה שראתה. היא יישרה את חצאיתה ותהתה בליבה כמה פעמים ביום מצחצחים את הדלתות על מנת שיבריקו כך. היא הרצינה, נשמה עמוקות והושיטה את ידה ללוח המקשים שבצד הדלת. בטרם הספיקה להקיש את הספרה הראשונה של הקוד, נפתחה הדלת ומשב אוויר קר פרץ מהחדר. היא נסוגה צעד לאחור. "א-תה?" היא אמרה. אישוניה התרחבו. "אני," הוא אמר וירה כדור אחד בראשה. לשם שינוי אני חושבת שזה טוב.

 

[goshdarnit]

הרבה יותר טוב.

למרות שהייתי משנה את ה'א-תה', כי פשוט ראיתי את זה יותר מדי פעמים. תחליפי במשפט אחר. נראה לך שזו הפתיחה החדשה, או שיש לך רעיון לפתיחה יותר טובה?

 

[כותבת מתחילה]

אין לי פתיחה יותר טובה

אבל הפתיחה הזו בעייתית משום שהיא אינה מאפשרת מעבר חלק לקטע הבא.

 

[goshdarnit]

אז יש לך פתיחה יותר טובה,

את רק צריכה למצוא אותה.

 

[סנדרין]

אנ יעדיין חושבת, ../images/Emo142.gif

שהפתיחה הראשונה, בשער האוניברסיטה, היא המוצלחת ביותר.

 

[goshdarnit]

אוקיי.