תרגיל - התחלות - 2

[avima]

אהבתי - פשוט נקי ויפה - הערה אחת

הרבה "היא" היא צעדה היא עצרה היא אהבה היא יישרה היא הרצינה

 

[כותבת מתחילה]

תודה. זאת אותה ה"בעייה" כמו

קודם, שלא ציינתי את שמו של הפורץ לאוניברסיטה על מנת ליצור מתח בדבר זהות הדמות שנורתה. מה שמזכיר לי בעייה דומה. במהלך הסיפור מוזכר הרבה פרופסור ישראל ישראלי. איך צריך להתייחס אליו בכל פעם שהוא מוזכר? "שתוק", אמר ישראל. "שתוק", אמר הפרופסור. "שתוק", אמר פרופסור ישראלי. "שתוק", אמר ישראלי. ומה קורה עם הוא מוזכר חמש פעמים במשך הפיסקה? יש לי תחושה, אולי מוטעית, כי כפרופסור לא ראוי להתייחס אליו כישראל "סתם" והוא ראוי לתואר הכבוד שלו. אלא שהמילה פרופ' מכבידה ומסרבלת את הטקסט. אני טועה?

 

[avima]

הייתי מציע להשתמש בכול

האפשרויות על בסיס הקונטקסט הספציפי, למשל: במידה והוא מדבר עם אישתו או עם תלמיד (על נושא אישי) אז הוא לא פרופסור ולעומת זאת אם מדובר על סטודנט אז כן. ההתיחסות וצורת הפניה משקפות לטעמי את צורת המחשבה של הדובר באותו זמן. צורה זו מושפעת מהקשר ביניהם,מהנושא הנדון וגם מצב רוחו של הדובר (כועס, רגוע ) וכ. אגב - אם הוא מוזכר באותה פסקה כמה פעמים אזי קורא חצי אינטליגנטי יבין שזה הוא מההקשר לא ? למשל "שתוק" אמר\ענה\הפטיר וכדומה

 

[goshdarnit]

האופציה הכי טובה לדעתי

היא פשוט להתאמץ לאפיין טוב. כלומר, שנדע רק על פי איך שדמות אומרת את הטקסט, מי מדבר. זה יפתור הרבה בעיות.

 

[avima]

נשמע טוב אפשר לקבל

דוגמא בבקשה (לא חייב להיות מקורי). מצד שני - אם הבנתי נכון (מה שלא בטוח בכלל) - הרי שהפתרון הזה יעבוד רק בחלק מהמקרים - אותם מקרים שבהם יש הבדלי סגנון בולטים בין בני השיח

 

[goshdarnit]

בהחלט.

אם כי אני לא אצטט, כי אין לי את הספרים בעברית. סטפן קינג, לפחות מהספרים שלו שקראתי, דואג לאפיין טוב-טוב את כל הדמויות שלו גם דרך הדיבור. קח את הספרים/סיפורי שלו שכוללים הרבה דמויות, כמו ה-Langoliers, לדוגמא. מארק טוויין, אם אני זוכר נכון, היה אשף באפיון בדיאלוגים (ובעוד כמה דברים). לא כל הסיפורים שלו והספרים שלו הם כאלה שכוללים הרבה דיאלוגים, אבל נדמה לי שאם תקרא את 'הרפתקאותיו של טום סוייר' או את 'Puddin' Head Wilson' (מצטער, אנ'לא יודע איך קוראים לספר בעברית). אני לא קראתי את הספרים האלה בעברית, אבל אני משוכנע שהמתרגמים תרגמו את הטקסט כראוי. אחרי שהכרת את הדמות, אתה תמיד יודע מי מדבר, ולכן לרוב הוא גם לא טורח להבהיר לך. מעבר לאפיון באמצעות דיבור, אתה גם לרוב יודע מי מדבר על פי מה שהדמויות *רוצות*. אם יש לי דמות אחת שמעוניינת לפתות את הפרופסור, והפרופסור בכלל רוצה לצאת, האם באמת יש סיכוי שתתבלבל לגבי הדמויות? בדיאלוגים טובים, דמות אחת רוצה דבר אחד, ודמות אחרת רוצה משהו *אחר* (היה לנו תרגיל על זה, נדמה לי). כלומר, אם תמנע מדיאלוגים סתמיים לחלוטין (כגון: -מה שלומך? -בסדר. ושלומך? -טוב.; -בוקר טוב. -שלום לך. -רוצה קפה? -לא תודה.; וכן הלאה), ותקפיד שתהיה לך עלילה ושלכל דמות יהיה רצון, לא תהיה בעיה. לפעמים זה גם ענין שפשוט יש דמות אחת של אישה ודמות אחת של גבר, ואז אין בעייה. הכל פתיר, וזה די פשוט. בדרך כלל "הוא אמר" או "שלמה אמר" הם ביטויים שהקוראים מתעלמים מהם בקלות. דברים כמו "הפטיר" רק מקשים על העין. תשתמש ב"הפטיר" כדי להדגיש התנהגות או רגע מסויים בשיחה ולא כדי לא להגיד "אמר". ואל תחזור על שגיאה נוראה של כותבים רבים, שמבדילים בין דמויות באמצעות כך שדמות אחת נוהגת לומר "שומו שמיים", דמות אחרת נוהגת להגיד "בשם כל האלים" ודמות שלישית אומרת "בוז'ה מוי". זה לא איפיון, זה לא חוכמה, זה לא מקצועי וזה לא עובד.

 

[goshdarnit]

ועוד דבר,

את חייבת חייבת חייבת חייבת להפנים את העובדה שפתיחה של כל קטע שהוא בסיפור לא יכולה להיות פתיחה של סיפור. פתיחה של קטע, פתיחה של סצנה, פתיחה של דיאלוג, פתיחה של פרק, פתיחה של חלק II של ספר - כל אלה לא פתיחות של סיפור ולא יכולות להיות פתיחות של סיפור. הפתיחה של סיפור כוללת את הסיפור כולו. היא יוצרת רושם ראשוני. היא מעבירה תחושה של ההתחלה, של האמצע ושל הסוף, בצורה לא מודעת, לקוראים. היא מבהירה לקורא מה הוא עומד לקרוא. היא מגדירה סגנון. היא מבהירה קונפליקט. היא מראה את הרבדים השונים של הסיפור. רק פתיחה עושה דבר כזה. בין אם את לוקחת 'פתיחה' ממקום אחר (אוקסימורון!) בסיפור שלך ובין אם את רושמת משפטים מאמצע הסיפור שלי - כדי להתחיל ממקום אחר, את חייבת לשכתב את הפתיחה כולה, וכנראה גם את הסיפור כולו. אי אפשר לשאול משפטים ולקרוא להם פתיחה.

 

[goshdarnit]

נו, ועכשיו בכל זאת קראתי את המשפטים

משעשע ביותר. אם לא הייתי עדיין עצבני מקודם, הייתי שם איזה סמיילי. למי שלא זיהה, אלה ציטוטים מהסיפור שלי 'אני(TM)'. טוב, עדיין לא הבנתי מה את רוצה ממני. לוקח לי חודשים למצוא בדיוק את המקום המדוייק להתחיל ממנו סיפור. יכולתי לכתוב לך עמודים על גבי עמודים למה בחרתי את המקום הזה ולא מקום אחר ולמה המקום הזה הכי טוב, אבל סביר שזה ישעמם אותי (כי עדיין את לא משקיעה, את נותנת לי לעשות את רוב העבודה). או שתבהירי בדיוק מה הנקודה שלך, או שאני אצא מתוך נקודת הנחה שאומרת שהנקודה שלך היא שיש כמה מקומות אידיאלים לפתוח מהם סיפור. אם כך, זה התרגיל האידיאלי להוכיח את הנקודה שלך. תכתבי שלוש פתיחות אידיאליות לסיפור כלשהו שלך, תבהירי מה אמור להיות בסיפור ואיך את מתכוונת להמשיך אותו, וכך תוכיחי לי שאת צודקת. אבל אני אבקש בתמורה שלפחות תנסי את ההצעות בביקורות שאני אתן, ונראה אם הן משפרות לך את הסיפור/פתיחה או לא. בסדר? בכל מקרה, תבהירי את עצמך או תדגימי.

 

[goshdarnit]

ובמקרה שלא הייתי ברור

(עכשיו כשנרגעתי,) תבהירי מה מטריד אותך, או תדגימי/תוכיחי שאני טועה. ובתמורה, תקבלי תשובות לכל השאלות שלך. במלים אחרות: תשקיעי, תקבלי תשובה מושקעת.

 

[כותבת מתחילה]

אוקיי.

הפתיחה הרגילה של הסיפור לא מרמזת כלום, לא אומרת כלום והיא לא תורמת לסיפור. דווקא הפתיחה השנייה שלקוחה מהאמצע - מאפיינת את הסיפור, את הקונפליקט בין הדמויות (היא גורמת יותר חשש מאשר גנב) ואת האווירה שבו. אז למה לפתוח דווקא שם?

 

[goshdarnit]

במקום אחר

בפתיל, כבר הספקנו לדון בסיבות לפתיחה של הסיפור, ובחסרונות שלה (לדעתי). בנוסף, רק אגיד שלא רציתי להתחיל באמצע, כמו שאת מציעה, משום שזה לקח ממני שני קטעים: א) הקטע שהוא בעצם הבטן של הסיפור, וזה הסשן של הגיבור מול התוכנה. ב) זה לוקח ממני את מבנה ה'אימה', שבניתי. לשיטתך, אני אוטומטית מתחיל כשהחברה שלו היא ה'רעה'. בדרך שלי, היחסים ביניהם נהדרים, ויש רמז קטן שיש לחברה שלו איזשהו מניע נסתר. והרמז הדק הזה הולך וגדל וגדל עד שהוא מחבל במערכת היחסים שלהם והורס את הכל. לדעתי, הרבה יותר חזק לתת לגיבור לעשות את מה שהוא עושה ב'פתיחה' השנייה, כאשר אנחנו יודעים כמה היחסים ביניהם בסדר. אם היחסים ביניהם בסדר, והוא מפחד מכך שהיא תשב על המחשב על התוכנה יותר משהוא חושש מגנבים... האפקט יותר חזק, לדעתי. ולדעתי, קהל הקוראים בשלב זה כבר חצי-מזדהה עם תחושת החדירה לפרטיות הזו שלו.

 

[N Y]

ואני כבר כמעט נפלתי בפח

והתכוננתי לכתוב משהו עצבני על שובן של פתיחות "הכל התחיל"...

וכעת, על מנת שתוכל לצלוף בי בחזרה, הריני להביא פתיחה פרי עטי שאני מחבב ביותר. הסיפור הוא "ה. ה. סופרסטאר", פורסם בגליון מספר 2 של חלומות באספמיה: ----- היינו חמישה - מלווין, קלווין, המפקד, ישעיהו האידיוט ואנכי. המפקד פיקד, מלווין וקלווין היו רובאים, אני התעסקתי בנווט וישעיהו עלוב הנפש היה המאגיסט, זאת אומרת - הוא סחב את מכונת הזמן. ----- למה בחרתי בפתיחה זו, בסופו של דבר? כי היא מציגה את הנפשות הפועלות, את יחסו של המספר אל אחת מהן - דבר הרומז גם לקונפליקט, וכי יש לה פאנץ' יפה שגורם, לדעתי, לרצות להמשיך הלאה. פרט לכך היא נמצאת, מבחינתי, בנקודה נוחה מבחינה תיאורית. העלילה לינארית, ואני פשוט מתחיל במקום המאוחר ביותר שלא יאלץ אותי להשתמש בפלשבקים. עוד על כך - בהמשך. פתיחה אופציונאלית א' (גם היא, בעוונותי, לקוחה מתוך הסיפור, אבל אני לא מביא אותה כאן ללא מחשבה): ----- "שימו לב," אמר המפקד. "זה פשוט מאד. אנחנו מגיעים למקום - זה אמור להיות גבעה או הר קטן או משהו - יש שם כמה אנשים צלובים. אנחנו מגיעים לטווח - מה הטווח?" "חמישה מטרים!" אמר ישעיהו הטמבל. ----- לו לא הייתי חושב על הפאנץ' של הפתיחה בה השתמשתי, יתכן שהייתי משתמש בחלק זה של הסיפור (שמגיע, במקור, מיד לאחר מכן, ואשר מובא כאן בשינוי קל לצורך היותו פתיחה). חלק זה מציג, אם גם במעורפל, את המשימה שעל הגיבורים לבצע, נותן מעט מידע על אופיו של המפקד ומבהיר גם הוא את יחסו של המספר לדמותו של ישעיהו. פתיחה אופציונאלית ב' (לא נכללה בטקסט המקורי של הסיפור): ----- "אולי אתה רוצה," אמר המפקד, "להסביר לי איזו בעיה צריכה להיות לנו להכנס בדיוק על הצליבה של ישו ה. המשיח?" ----- מצד אחד זה יכול לעבוד. אני בטוח למדי שמי שיקרא את זה ירצה להמשיך. מצד שני - אני לא מתלהב מחשיפה מלאה של עיקר הסיפור, אם באמת ואם כביכול, כבר בפתיחה. זאת אומרת, אני מסכים, כמובן, שהפתיחה צריכה *להתייחס* לסיפור, אבל לאו דוקא לחשוף אותו במערומיו. הקו דק מאד, כמובן. פתיחה אופציונאלית ג' (נכללה בטקסט המקורי של הסיפור, בשינויים קלים): ----- הקהל קפא על עמדו. מל וקל דאגו לכך בעזרת משתקים ארוכי טווח. התקרבנו לעץ. חיילים קפואים נעצו בנו מבט זגוגי. הקרבן המיועד נראה, במבט מקרוב, ההיפך המושלם מדמותו המקובלת של המשיח מנצרת - שמן, חלקלק, לבוש היטב ועטור טבעות וצמידים. "מי זה השמן הזה?" שאל מלווין את קלווין. "המפקד," אמרתי, "לא יכול להיות שזה האיש הנכון!" המפקד עמד והרהר. "זה חייב להיות הוא," אמר ישעיהו. "המכשיר לא היה מוביל אותנו אליו אחרת. זה חייב להיות ישו המשיח!" ----- היתרון בפתיחה שכזו הוא, לטעמי, כניסה ישירה אל תוך ה"אקשן", בלי הקדמות ובלי חרטוטים, ואני כבר אדאג שתבין הכל אחר כך. אלא מה - הרבה פעמים הדבר גורר אחריו הסברים נוסח "יומיים לפני כן הם עלו על סוסיהם ורכבו ורכבו ורכבו. מה שמשה אמר כרגע היה, למעשה, תשובה למשהו שיצחק אמר ביום האתמול." - כאלה דברים. אני מאד לא אוהב אותם. בכלל, צריכה להיות לי סיבה *ממש*, אבל *ממש* טובה לא לספר את העלילה באופן לינארי. הפלשבקים מן השטן. Shoot...

 

[goshdarnit]

בקשר לסיפור שלך,

קניתי את כל השיקולים שלך, ואכן הם שיקולים נכונים. אבל... הייתי רוצה להוסיף לך עוד שיקול ולנסות ולראות אם בסופו של דבר הוא מוציא עוד פתיחה. בסדר? אני רוצה לשאול אותך מה ה'מצוקה' של הסיפור. ב'מצוקה' אני גם מתכוון ל-'drive', כלומר לדבר שמניע את הכל. אני מתכוון לדבר שמניע את העלילה, מניע את הדמויות, והופך את הכל להכרחי וחשוב. בוודאי יש איזושהי סיבה מאוד חשובה לדמויות לעשות את מה שהן עומדות לעשות. בוודאי יש איזושהי סיבה שזה קורה עכשיו ולא יום לפני או יום מחר. בוודאי מסתתר שם במניע של הדמויות שמניע את העלילה. בוא נלך בשלבים. בשלב הראשון תביא את ה-drive. בשלב השני נראה אם אנחנו לא נוכל לשלב אותו בעלילה. אבל קודם כל תביא את ה-drive, ובכלל נראה אם אנחנו מדברים על אותו דבר. ייתכן שמה שנגלה יגרום לנו להסתכל על כל הפתיחות שאת השיקולים להם הבאת באור שונה לגמרי. ננסה? ובאשר לסיפור שלי, ולסגנון ה'הכל התחיל'. בוא לא נעשה לי הנחות ונסביר. בסיפור הזה זה 'הכל התחיל' גבולי. כמו שאמרתי בתרגיל הקודם, יש סיבה שרוב הקלישאות לא עובדות, ובמקרה הזה, זה נשמע כמו הקלישאה, אבל יש בו משהו יותר. 'אני זוכר במדויק את הרגע שבו כל זה התחיל' מכיל מצד אחד את כל הסיפור, את ההתחלה ואת הסוף. בנוסף, הוא יוצר ניגוד - 'כל זה' כנראה דבר גדול מאוד, בזמן ש'רגע' הוא דבר קטן מאוד. מדבר מאוד קטן צמח דבר מאוד גדול. זה השיקול + העניין שהוא באמת מכריח את הקורא לקרוא את הפסקה הבאה. הבעיה עם המשפט הזה היא שאפשר להתחיל איתו גם סיפורים אחרים. הפתיחה האמיתית של כל הסיפור היא שתיים וחצי הפסקאות הראשונות, עד הכוכבית. תקראו את הפתיחה של אני(TM) עד הכוכביות, ועכשיו תמשיכו לקרוא. את הסיפור הזה הייתי צריך לספר מהתחלה עד הסוף, בהתאם לרצף האירועים כפי שקרו. לא יכולתי להפוך את הסדר או להתחיל מהאמצע. מדוע? משום שהסיפור כולו בנוי בסגנון של סיפור אימה (למרות שהוא לא מפחיד): הכל בסדר. ואז דבר קטן מצטרף לדבר קטן, רמז מצטרף לרמז, מניע סודי מצטרף למניע סודי, עד שהגיבור מאבד שליטה לחלוטין על המצב ועל החיים שלו. בסוג הסיפורים האלה חייבים להתחיל כשהכל בסדר, ולא כשדברים כבר התחילו להדרדר. מצד שני, אני לא מסוגל להתחיל סיפורים כשהכל בסדר. אז עשיתי טריק מאוד פשוט. הסצנה הראשונה (שהיא גם האירוע הראשון), שמתרחשת מיד אחרי הכוכביות, היא לכאורה סצנה נורמלית לחלוטין (כך הגיבור ראה אותה כשהיא ארעה במציאות). אבל יש בה רמז רמזון לנטע הראשון של 'הדבר הרע'. מה שעשיתי בפתיחה עצמה, היא שניפחתי את אותו דבר קטנטן מהסצנה הראשונה למימדים אדירים, ובכך תפסתי את תשומת לבכם. מכאן ואילך, אני יכול להמשיך כשהכל רגוע, כי הקוראים יודעים שהכל לא. הם יודעים שמשהו מתבשל שם מאחור, והם ישימו לב לכל דבר קטן ומוזר עוד לפני שהגיבור ישים לב אליו. וזה כמובן מחזק את הסיבה למשפט הראשון, שאומר שהכל התחיל מרגע אחד קטן.

 

[N Y]

409, 409, gimme that 409...

איני בטוח שאני מבין לחלוטין את כוונתך, אבל הנה מניעי הדמויות: יש לנו יחידה צבאית קטנה שקיבלה משימה חשובה מאד - למצוא את ישו המשיח ולהביאו ל"עתיד". מדוע? כי ככה אמרו להם. הסיבה האמיתית לא חשובה לסיפור. אלה הפקודות, וזה מה יש. זה תיאור כללי, אבל זו בדיוק גם גישתו של *המפקד*. מל וקל הם שני חיילים, "פיונים", במלוא מובן המילה. עושים מה שאומרים להם. הקונפליקט הוא בין המספר, שפינוזה, הספקן, לבין ישעיהו, המתלהב. וגם, ברובד אחר, בין המשימה שניתנה בפקודה לבין המשימה המבוצעת בפועל, אותה ממשיך המפקד לדרבן למרות השוני ההולך וגובר בין השתיים. וכעת, מתוך תקווה שזה ענה לנושא ה-Drive, נדון בפתיחה *שלך* (איזה כיף!). אני מבין לחלוטין את כל הנימוקים שהבאת, ואני מסכים. אלא מה? אני בטוח שיש, למרות הכל, דרך להמנע מ"הכל התחיל", בכל צורה שהיא. למעשה, לטעמי, פתיחת הסיפור שלך היתה יכולה להיות טובה בהרבה לו פשוט היית מוחק את המשפט הראשון. נכון, אולי תהיה הרגשה של "משהו חסר", אבל אותו משהו יכול להיות שונה מהמשפט הראשון בו בחרת. לדעתי. אח, הדיון הזה עושה לי רק טוב. הנה, היום התחלתי לכתוב סיפור חדש...

 

[N Y]

וחוץ מזה הבטחת למישהו לנתח

את הפתיחה של "מכונת אהבה" (בלי ה' הידיעה, אגב) - שלא תחשוב שלא ראיתי את זה - ואני מחכה לראות מה ילד יום.

 

[goshdarnit]

Done

וזה לא ניתוח, זאת המחשה של כוונותיי כשאני מדבר על 'רובד רעיוני'.

 

[goshdarnit]

לא לזה התכוונתי.

התכוונתי לאיזושהי מצוקה שמתוכה נובע הסיפור, או שהסיפור מתרחש ברקע שלה. יכול להיות, למשל, שהמשטר הצבאי כל כך קשה וקשוח, שחיילים שלא רוצים לעשות עבודה מסויימת חייבים לעשות את זאת (זה לא הסיפור, אני יודע, זאת הדגמה למצוקה). יכול להיות שיש אפילו מצוקה הסטורית מסויימת - שהעולם כולו במצב X נורא ואיום, המחייב את חזרתם בזמן של הגיבורים וכו'. יכול להיות שאחת הדמויות שם אובססיבית לגבי המשימה, והייתה אובססיבית כבר מגיל 10. אני רוצה שהמשימה תהיה אישית, אני רוצה שמה שהם עושים בסיפור יהיה בדמם של אחת הדמויות, כל הדמויות, או של העולם כולו. האם תוכל למצוא דבר כזה לסיפור? אם אין אז אין, אבל בוא נחפש, ונראה אם זה משפר לנו את הסיפור ואת ההתחלה שלו. עוד דבר בקשר לפתיחה שלך. לפעמים יש לנו שורה כל כך מדהימה, שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לבחור בה למרות שהיא עושה קצת צרות. זה מה שקורה כשאני לוקח לילה לחשוב על משהו. עליתי על מה שמציק לי בפתיחה בה בחרת, כשסוף סוף הצלחתי להתעלם מהשורה היפה. בשתי השורות הראשונות חטפתי חמש דמויות (שאני אף פעם לא נכנס לעומק של אף אחת מהן). בעיניי (ואני מודה שאני אלרגי לדברים כאלה) זהו זלזול בכל דמות, ומסמן לי כבר מההתחלה שלעומק של הדמויות הסופר לא ייכנס. מה אם היית בונה את הסיפור - וההתחלה - כך שכל דמות היתה מקבלת את ה'משקל' שלה (ראה התרגיל הקודם). או אולי היית הופך את זה לסיפור של דמות אחת (מנקודת מבטה) כשכל השאר הם 'כל השאר'? כרגע אני מציג את זה כשאלה תיאורטית, כדי שתשחק עם הרעיון. לפתיחה עצמה אני עדיין רוצה לנסות להכניס את ה'מצוקה'. ואגב, אם מל וקל שניהם 'פיונים', למה אני צריך שתי דמויות? למה אני לא יכול להסתפק באחת? ובקשר לסיפור שלי. אני מסכים עם המסקנה שלך, אבל לא עם הסיבות. (הא!) זה לא משפט 'הכל התחיל', זה משפט 'אני זוכר'. ההבדל הזה עושה לך את כל ההבדל. הוא נותן לך חלק מהסיפור (את ההתחלה ואת הסוף), והוא נותן לך נקודת מבט. הפתיחה הזאת בעייתית משתי סיבות. המשפט הראשון, כפי שאמרתי, יכול להיות פתיחה גם לסיפור אחר, ולכן הוא בעייתי. הפתיחה כולה (עד הכוכביות) היא פתיחה שמראה לנו שני רבדים בלבד: את הרובד העלילתי (כפי שהבהרתי בהודעה הקודמת) ואת הקונפליקט (בין הגיבור לחברה שלו). היא גם מבהירה סגנון, איזה סוג של קונפליקט זה יהיה, איך הסיפור ייגמר, ונותנת לנו את נקודת המבט המאוד ברורה של הדמות המרכזית (כולל העובדה שהוא צופה-תמים-ספק-קורבן ולא פעיל בכל הסיפור הזה). אבל. אין בה שמץ של הרובד הרעיוני/רגשי שמתפתח אחר כך. את הקטע שבו האדם מביט בעצמו ובכל התמורות (ואריאציות) האפשריות שלו בעתיד, בהווה ובעבר, לא יכולתי להכניס להתחלה, משום שלא יכולתי להכניס את זה בלי שני עמודים של הסברים. ההתחלה היא התחלה עלילתית בלבד, ולכן (אילו זה היה תלוי בי) לא הייתי מביא אותה כדוגמה בתרגילים האלה. המשפט הראשון גם הוא עלילתי בלבד ולכן לא מושלם.

 

[N Y]

הנה חזרתי, סוף סוף.

אם כן: בסיפור הספציפי הזה שלי, כך נראה לי, אין תפקיד ומקום למצוקה כללית כזו שתיארת. יש דברים שהם "בדמן" של הדמויות: התעקשותו של המפקד לבצע את המשימה ללא תלות במהותה והתעקשותו של המספר לחפש את הבעיות בכל מקום - אבל אין להם את האופי הגלובלי אותו אתה מחפש. הכנסת גורם כבד יותר, לדעתי, תמעך את הסיפור, שהרי הוא, כך אני מודה בבושה, סיפור פואנטה ותו לא. ריבוי הדמויות בפתיחה הוא אכן בעייתי קלות, אם כי אני פחות מחמיר ממך בנושא זה. לכל דמות יש, בסופו של דבר, סיבה (מל וקל הם צמד מטעמי אמינות ודיאלוג גם יחד - הם מעין "יחידה בתוך יחידה"), והקונפליקט בין המספר לישעיהו מוצג מיד. באשר לפתיחה שלך - טוב, לפחות אנו מסכימים על התוצאה הסופית. גם זה משהו. אני בטוח, עם זאת, שהיית יכול לפתוח אותו באופן כמעט זהה אבל טוב בהרבה.

 

[goshdarnit]

תן לי דקה להתרגל אליך שוב.

(מצטער, לא יכולתי להתאפק.) בסדר. נסכים להסכים?

 

[צמרון צף]

באסה!

כל התרגילים הטובים מופיעים כשאני אינני... אני אעדר מהפורום במשך שבועיים בערך, אז תשמרו לי מקום. צץ לי היום רעיון לסיפור מד"ב חביב מאד (חייזרים, פוליטיקה, תככים ובגידות

), והוא יהיה לי אידיאלי לתרגילים כאלה! נ.ב. למארגנים: אם בטעות אזכה בתחרות, אנא היו סבלניים עד שתהיה לי שוב גישה למחשב

תעשו חיים, צמרון צף