תרגיל כתיבה - עבר הווה, עתיד

[אלודאה]

תרגיל כתיבה - עבר הווה, עתיד

לאור בקשות הקהל, אנחנו עוצרים את תוכניותנו הרגילות ומשלבים תרגיל כתיבה! וואהו! לא עוד פסקה ביום אלא תרגיל שלם ומלא עם הערות! ודרישה שכתובית! ו... עוד דברים שמזמן לא עשינו!

אחת השאלות שעולה מדי פעם היא מה הבעיה עם זמן הווה. הרי "משחקי הרעב" כתוב ככה והוא עושה מליונים, ואנחנו גם רוצים לעשות מליונים, אז מה הבעיה עם הזמן הזה?

ובכן, הבה נבדוק!

התרגיל שלכם, אם תבחרו לקבל אותו, הוא לכתוב קטע על הדמות שאתם הכי מחבבים. זה יכול להיות מסיפור שכבר פרסמתם, מסיפור שעדיין בתהליכי כתיבה, או מסיפור שעוד לא כתבתם בו ולו מילה אחת.
קטע של 150 מילה לכל היותר (ואתם כבר מכירים אותי ויודעים שאני מפסיקה לקרוא במילה ה - 151). מה שחשוב הוא שהדמות תהיה מאופיינת ושהעולם שאתם מציגים יהיה אמין.

כתבו את הקטע קודם כל בזמן עבר סטנדרטי. אחר כך בהווה. אחר כך, חברים, כתבו אותו בעתיד. שרשרו את הקטעים בהתאם למקומם המתאים בשרשור כאן.

כרגיל, אם תתפסו השר יכחיש כל קשר. כמו כן, למזהים את הרפרנס תוענקה שתי נקודות.

 

[אלודאה]

הווה

 

[עוץליגוץלי]

הזקנה

היא יושבת לבד בחדר החמים, בלון חמצן לצד כסא הנדנדה. היא זוכרת את האולמות המלאים, את אמות הסיפים רועדים מתשואות הקהל, יושבת בחדרה ומצפה לשלושה בני אדם וקורבנם התורן הבאים לבקרה. כל שבוע הם באים, נוטשים את העיר הגדולה, עוזבים את במות הבידור ובאים. בן אדם אחד הוא עמיתה למשחק, בן אדם שני הוא תלמיד, בת האדם היא חניכתה. וכשהם באים, הם מביאים איתם "קורבן" - מביאים שחקן צעיר הרועד למשמע שמע, קורבן שיודע שאצלה "מדממים על הבמה", ומוכן "לדמם" מולה, לקבל את עצותיה, ולעמוד בפני נפנופי המטה, או מול התעלמותה הדוממת.

 

[אלודאה]

מה יותר מתאים לסיטואציה שאתה רוצה לתאר?

ולמה יש יותר עתיד מבחינה סיפורית?

 

[עוץליגוץלי]

לא שמתי לב שיש יותר עתיד מבחינה סיפורית.

ניסיתי בתחומי המגבלות לתאר את אותו המצב בדיוק (בסיפור המלא, העתיד שלה מסתיים 11 חודשים לאחר הסצנה הזו, לא חשוב אם היא מתוארת בעבר, בהווה או בעתיד).

 

[shccer]

שתי האפשרויות

 

[shccer]

מכשפה בהתהוות

מיכל עומדת לבדה בחורשה הדלילה. ליבה פועם במרץ מהתרגשות. הירח מאיר את פניה באור לבן רך. היא עוצמת את עיניה ומושיטה את ידה הימנית קדימה. קצות עצבעותיה מעקצצות. היא מרגישה גלים חמים פועמים ממרכז גופה ועוברים דרך איבריה, אל כף ידה. היא מנסה למקד אותם בקצות אצבעותיה.חום גדול מצטבר ומתגבר באצבעה. "אך!" היא צועקת ופותחת את עיניה. אצבעה בוערת. מיכל נושפת עליה ומנערת אותה. העור החרוך בצידי אצבעה שורף. היא לוקחת נשימה עמוקה.
"שוב" היא אומרת לעצמה בקול. היא עוצמת את עיניה ומושיטה את ידה השנייה, חסרת הכוויות, קדימה. הפעם, שטף של אנרגיה ממלא את כל גופה וזורם דרך כף ידה והחוצה.היא פותחת את עיניה ורואה זרמים של אנרגיה יוצאים מכף ידה ואורגים צורות באוויר. מיכל מרפה, והזרם נפסק.
מיכל מסתכלת על ידה השמאלית, מחייכת לעצמה ומתמלאת חמימות.

 

[shccer]

משטרת הזמן חלק 1

לירון מסתובבת בשמיניות בחדר העבודה שבביתה ומגרדת את צווארה. על הקיר מולה, בחוטים אדומים ותמונות מזירת הרצח מתוארים כל פרטי המקרה. לא שהיא צריכה דבר מזה. כל פרט ופרט מזירת הרצח חקוק בזכרונה. ארונות הבית שבורים על הרצפה, נתזי דם על הקירות גופתה של שירן, עודה לובשת את בגדיה הלבנים, הבגדים שהן בחרו ביחד לחתונתן, שוכבת על הרצפה. ראשה מוטה אחורה ו13 דקירות סכין לכל אורך גופה. היא גם יודעת כבר בדיוק מי ביצע את הרצח.
כעת נותר רק להבין איך למנוע זאת. היא מתבוננת, שוב, בתמונות והחוטים. תמונת סוף מחזור קורס משטרת הזמן תופסת את מבטה. במרכזה, מסומנים בעיגול אדום עומדות מחובקות, היא, שירן, ונדב. כמה פעמים הם מנעו מפושעים לשנות את העבר לטובתם, כמה פושעים כאלה היא שמה בכלא, ועכשיו, בפעם האחת שבה היא רוצה להשתמש בטכנולוגיה הזאת כדי לתקן עוול, כדי לעשות צדק, ולהציל שוטרת זמן בדיוק כמוהם, כולם מפנים לה את הגב.

 

[ויימס]

אני קראתי קודם את חלק 3 ואז את חלק 1,

והוויפלאש למצב רוח הכניס אותי להזדהות כזו של, כן! תנו לה לתקן!

וזו לא המוטיבציה הכי מקורית בעולם- שוטר שרצחו את אישתו וכו' וכו', אבל השילוב של המעבר בין הזמנים והעובדה שהשוטר הוא שוטרת איכשהו גורמים לזה להיות יותר ייחודי.

 

[אלודאה]

מה דעתך על התוצר?

כלומר, מה לדעתך משרת טוב יותר את הסיפור שברצונך לכתוב?

 

[ויימס]

כולם יושבים על תנאי.

אני מועד החוצה, ומתיישב על מדרגות הכניסה. אוויר הלילה צורב את ריאותיי. אני מזיע למרות הקור, מחפש בתוך ראשי את הקול שדיבר על דם וגוויות וקסם, על המתים ועל נקמה, אבל לא מוצא אותו. אני לבד עם עצמי, יודע שזה אני, כי אני מכיר אותו כל כך טוב. אדם קטן שהחיים שלו חלפו דרכו מבלי שהוא השאיר בהם סימן.
אני יודע מה אני עומד לעשות. לוותר וללכת. אבל- לא! זה שלי! אני מצאתי את זה קודם!
אני קם על רגליי, מסיר את המקטורן שלי ומשליך אותו על הקרקע, מפשיל את השרוולים שלי, ופותח את דלתות הכניסה. אני הולך בצעדים מהירים ככל האפשר, לא רוצה לאפשר לעצמי להתחרט.

 

[אלודאה]

האלו האלו!

למה החלפת מספר?

 

[ויימס]

החלפתי? איפה?

זה גוף ראשון גם שם וגם פה.

 

[ויימס]

הווה 2.0

אני מועד החוצה, ומתיישב על מדרגות הכניסה. אוויר הלילה צורב את ריאותיי. אני מזיע למרות הקור. הארובות שמסתירות את קו האופק כבר מתחילות להעלות עשן, כפי שהן תמיד עושות לקראת הבוקר. אם אני רוצה לתפוס את הרכבת, אני צריך לקום וללכת לרציף עכשיו, אני יכול להיות על הספינה עד הצהרים, ומחר בערב אני כבר בבית. למה אני בכלל חושב שמחכה לי משהו טוב בפלנטה השוממת ואכולת היתושים הזו, ספוגה בשמן כמו שהיא ספוגה בדם?
אני מחפש בתוך ראשי את הקול שמדבר על קסם, על המתים ועל נקמה, אבל לא מוצא אותו. אני לבד עם עצמי. אני יודע, כי אני מכיר אותו כל כך טוב. אדם קטן שהחיים שלו חולפים דרכו מבלי שהוא משאיר בהם שום סימן. אני יודע מה אני עומד לעשות, לוותר וללכת.
אבל- לא! זה שלי! אני יכול למצוא את זה קודם!
אני קם על רגליי, מסיר את המקטורן שלי ומשליך אותו על הקרקע, מפשיל את השרוולים שלי, ופותח את דלתות הכניסה. אני הולך בצעדים מהירים ככל האפשר, לא רוצה לאפשר לעצמי להתחרט.

 

[Zoomf]

על ההווה

הווה הוא זמן שנוי במחלוקת, כיוון שהוא יכול להפוך למעצבן ולא טבעי אם מגזימים בשימוש בו. זמן הווה מסתדר טוב יותר עם גוף ראשון מאשר גוף שלישי, לדעתי, כיוון שזמן הווה יוצר תחושה של חיבור לחווייתה של הדמות, ואילו גוף שלישי יוצר תחושה של ניתוק. זה סותר. הרבה פעמים נהוג להשתמש בזמן הזה כשרוצים לדווח רצף מחשבות ללא קישור חיצוני להם, כמו למשל חוויה של חלום, שרק מתואר מה קורה לדמות ומה היא עושה והשימוש בזמן הווה יוצר תחושב של אינטנסיביות ושהכל קורה "ביחד". זה כמובן שימוש אחד שמצאתי בכמה מקומות אותם איני זוכר רחמנא ליצלן. אני חושב שזמן הווה הוא יותר כלי עזר מאשר זמן שבו אפשר לכתוב ספר שלם:

היא נתלית על ענפיו של העץ האחרון בעולם. הארץ שוקעת ונשחקת לתהומות אפר תחתיה. ובעודה אוחזת באצבעות העץ הקפואות, כאילו יש בדבר להצילה, הנה קמים ועולים סביבה דמויות רפאים. הם מפזזים ורוקדים לפניה, במין ריקוד שאין בו לא שמחה ולא מרץ.
"מי אתן?" היא שואלת, מבוהלת, והן עונות לה בשירה, יותר קינה מאשר מזמור.
"אנחנו נשמות אבודות. רדופות על ידי חיינו. במותנו לא מצאנו נחת, ושקענו בסבלנו אל תהומות תחתית, ושם בחושך זחלנו והתעננו והצטערנו מאוד. עד שאחרי שנים של חרטה נגלה לפנינו לב העולם. ונאכל את הלב, ונכרסם בו ונמלא אותו יגון – ויימק הלב! ותימק הארץ! ותכלה עצמה לריק!"
העולם מיטלטל סביבה. השמש הולכת ודועכת אל מולה והחושך סוגר סביבה. אצבעותיה עודן נאבקות לאחוז בעץ הכורע.
"אתן הסיבה לכל זה?", היא שואלת

 

[אלודאה]

המם...

מה דעתך? מה עובד טוב יותר מבחינת הסיפור שלך?

 

[MeSofer]

מה שקורה עכשיו.

חצר בית הספר ריקה מאנשים וירון עוקב במבטו אחרי עלי השלכת הראשונים שהרוח מסיעה במעגלים על פני האספלט. העלים מחוללים את דרכם אל שער הכניסה ונחים שם לרגע כשלפתע נפתח שער המתכת המסורג וזרם אויר מחודש סוחף אותם שוב לדרך. שלושה שוטרים במדים נכנסים דרך השער, אחד גבוה, אחד נמוך ואחת ענת ישראל. ירון מצליח לראות אותם עוקפים את הבניין בו הוא לומד בדרכם אל האגף השני של בית הספר ופעימות ליבו המואצות נרגעות קצת כשהוא מבין שהשוטרים אינם בדרך אליו. כמה דקות מאוחר יותר הוא רואה דרך החלון את השוטרים מתקדמים במהירות בחזרה לכיוון השער מובילים איתם את גלעד כפות באזיקים. הוא מתרומם מהכיסא. המורה מפסיק לדבר באמצע משפט ועיני כל התלמידים בכיתה מופנות אל ירון. "השוטרים לוקחים את גלעד רווה מהעיונית!" אומר מישהו וכל התלמידים קמים ונצמדים אל החלונות. ירון רואה את מנהלת בית הספר פורצת מהמשרד שלה וצועקת משהו לשוטרים. הם עוצרים ומסתובבים אליה. ענת השוטרת אומרת משהו בחזרה למנהלת והמנהלת מסתובבת וממהרת לחזור לכיוון המשרד. כל החלונות בכיתות שמסביב מתמלאים בפרצופים סקרנים. ירון קם ויוצא בריצה מהכיתה מתעלם מקול צעקת המורה. הוא מספיק לרדת במדרגות ולצאת מהבניין רגע לפני שהשוטרים יוצאים משער בית הספר. "ענת!" הוא צועק "ענת! מה את עושה? מה קורה פה?"

 

[עוץליגוץלי]

ההווה "טבעי לקטע".

 

[MeSofer]

גם אני חושבת ככה,

למרות שאני נוטה להסכים עם Zoomf שזמן הווה עלול להיות מעצבן. יש בו משהו מניפולטיבי כי הוא יוצר הזדהות אינסטנט, בעיקר כשהוא בגוף ראשון.
לקטע שלך מתאימה מאוד האוירה הנבואית של זמן העתיד. זו חוויה אחרת לגמרי ללמוד על השחקנית דרך הגורל הבלתי נמנע שמצפה לה מאשר לעקוב אחרי מעשיה או ללמוד על מה עשתה בעבר.

 

[עוץליגוץלי]

תודה, הפרשנות שלך מעניינת.

כי אישית חשבתי שהזמן המתאים לה הוא עבר (הגבירה המדוברת נפטרה לפני זמן רב). אבל בדיוק בשביל זה אנחנו כותבים פה