תרגיל כתיבה - עבר הווה, עתיד

[אלודאה]

מה דעתך?

הסיפור עובד טוב יותר או רע יותר בהווה? ולמה?

 

[MeSofer]

בהווה.

הקטע הזה עובד יותר טוב בהווה. בין השאר כי הוא חלק מסיפור גדול יותר, וכשהוא מסופר בזמן עבר בלי שום מידע על הגיבור זה מתקבל קצת כמו רשימת מכולת (נכנסו שוטרים, מישהו נרגע, הם לקחו מישהו, מישהו נלחץ. אז מה?).
לעומת זאת בזמן הווה יש יותר קירבה לגיבור. למרות שלמעשה לא יודעים עליו כלום אנחנו איכשהו איתו במציאות שלו. אני חושבת שזה לא רק בקטע שלי אלה גם בקטעים אחרים.
(אגב, הסיפור הגדול יותר שאני מדברת עליו מתרחש בשנות ה- 80 והוא כולו הוא בזמן עבר. כמו כן באופן אישי אין לי חיבה יתרה לכתיבה בזמן הווה ואני לא מרבה להשתמש בו.)

 

[אלודאה]

עבר

 

[עוץליגוץלי]

שחקנית העבר

היא ישבה לבד בחדר החמים, בלון החמצן לצד כסא הנדנדה. היא, שמילאה אולמות, שתשואות הקהל הרעידו את אמות הסיפים, ישבה לבד בחדר וחיכתה ששלושה בני אדם וקורבנם התורן שבאו לבקר אותה. פעם בשבוע הם באו, עזבו את העיר הגדולה, נטשו את במות הבידור ובאו. בן אדם אחד היה עמיתה, בן אדם שני היה תלמיד, ושלישית היתה חניכתה. וכשבאו, הביאו עמם "קורבן" - הביאו מישהו מצעירי הדור, ששמע את שמה, שידע שאצלה "דיממו על הבמה", מישהו ש"דימם" בחדרה, וקיבל ממנה עצות, לעיתים מלוות בנפנוף המקל שלה לעברו, ולעיתים היא התעלמה ממנו.
&nbsp

 

[אלודאה]

המם...

אני מחבבת את התמונה שאתה מגיש. יש לי בעיה עם חלק מהניסוחים. למשל "בן אדם" לא מתאר מספיק את הדמויות שמגיעות לפגוש אותה.
במקביל, השימוש במרכאות ב"דיממו" הופך את המונח למרוחק, מה שמנוגד למה שאתה רוצה להשיג.
הייתי שמחה לראות שכתוב שבו דמויות המשנה מקבלות תיאור, מינימלי ככל שיהיה.

 

[עוץליגוץלי]

"בן אדם" הוא תואר של כבוד

שהגבירה ייחסה רק לאנשים מיוחדים עבורה. מקבל את בעיית ה"דיממו" - רציתי קצת לרכך ויצא רך מדי.
----------------------------------------------------
היא ישבה לבד בחדר החמים, בלון החמצן לצד כסא הנדנדה. היא, שמילאה אולמות, שתשואות הקהל הרעידו את אמות הסיפים, ישבה לבד בחדר וחיכתה לשלושה בני אדם וקורבנם התורן שבאו לבקר אותה. פעם בשבוע הם באו, עזבו את העיר הגדולה, נטשו את במות הבידור ובאו. בן אדם אחד היה עמיתה - שחקן ותיק ולבן שער שעון על מקל בהלכו. בן אדם שני היה תלמידה הותיק - שערו המאפיר ולשונו החדה היו לאימתם של מבקרי ההצגות, ושלישית היתה חניכתה, זקופת קומה ונושאת ראשה בגאוה, כאילו התכוננה לקבלת פרס האקדמיה על הסרטים שביימה. וכשבאו, הביאו עמם "קורבן" - הביאו מישהו מצעירי הדור, ששמע את שמה, שידע שאצלה דיממו על הבמה, מישהו שדימם את זעתו בחדרה, וקיבל ממנה עצות, לעיתים היתה בוחרת לנופף את מקלה לעברו, ולעיתים היתה מחליטה להתעלם.
&nbsp

 

[shccer]

לי כשקראתי את זה בן אדם הרגיש מזלזל

 

[ויימס]

עכשיו תוריד את המרכאות גם מהקורבן.

 

[shccer]

לא ידעתי למה הכוונה, אז כתבתי את שתי האפשרויות

לא ידעתי אם לכתוב את אותו קטע בדיוק בזמנים שונים, או קטעים שונים מאותו סיפור, אז עשיתי את שתי האפשרויות

 

[shccer]

ניסיונות עבר

מיכל עמדה לבדה בחורשה הדלילה. ליבה פעם במרץ מהתרגשות. הירח האיר את פניה באור לבן רך. היא עצמה את עיניה והושיטה את ידה הימנית קדימה. קצות אצבעותיה החלו לעקצץ. היא הרגישה גלים חמים פועמים ממרכז גופה, עוברים דרך איבריה אל כף ידה. היא ניסתה למקד אותם בקצות אצבעותיה.חום גדול החל להצטבר ולהתגבר באצבעה "אך!" היא צעקה ופתחה את עיניה. אצבעה בערה. היא נשפה עליה וניערה אותה. העור החרוך בצידי אצבעה שרף. היא לקחה נשימה עמוקה.
"שוב" היא אמרה לעצמה בקול. היא עצמה את עיניה והושיטה את ידה השנייה, חסרת הכוויות, קדימה. הפעם, שטף של אנרגיה מילה את כל גופה וזרם דרך כף ידה והחוצה.היא פתחה את עיניה וראתה זרמים של אנרגיה יוצאים מכף ידה ואורגים צורות באוויר. מיכל הרפתה, והזרם פסק.
מיכל קיפצה וצחקקה. "מי היה מאמין" היא חשבה לעצמה. "אני שמאלית"

 

[shccer]

משטרת הזמן חלק 2

מטעמי נוחיות שלי, הזמנים והסדר של הסיפור לא חופפים. שימו לב שאתם קוראים בסדר הנכון


נדב עמד על הדשא בחצר ביתה של לירון, מתעלם ככל יכולתו מהרעשים והצעקות מאחוריו, וקיווה שחששותיו שגויים. שלירון לא תבוא.
אור הבזיק בין השיחים. מביניהם יצאה לירון והתקדמה לכיוון הבית.
"נדב, עוף לי מהפנים" אמרה לירון והגבירה את קצב הליכתה.
"אני לא יכול לתת לך לעשות את זה" אמר נדב והתקדם לעברה, חוסם את דרכה עם כתפו.
לירון התקופפה מעט והצמידה שוקר חשמלי אל היד שנשלחה לאחוז בה. נדב קרס אל הרצפה, והתעשת תוך מספר שניות, אך היה זה מאוחר מדי.הוא רץ אל הבית וצעק "לירון!" לירון פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. נדב נכנס אחריה, וראה את שירן מחבקת את לירון, ובוכה בשקט בזרועותיו. "הוא הגיע משום מקום" אמרה שירן בקול חנוק "חשבתי שזה הסוף שלי" פניה של לירון קפאו ודמעות החלו לרדת מעיניה. היא לא האמינה שזה הצליח. היא הצילה אותה.
נדב ניצל את ההזדמנות, ושם אזיקים על ידיו של לירון
"זה כבר לא משנה" אמרה לירון והחלה לצחוק, "איחרת"
כעת נדב החל לבכות.
"איחרת" אמרה לירון.
"היית חייבת לעשות את זה" אמר נדב
החיוך על פניה של לירון ירד אט אט "אתה איחרת." היא חזרה על עצמה, כמו מנטרה, "זה נגמר"
ידיו של נדב החלו לרעוד הוא לחץ על כפתור, ולירון נעלמה חזרה לזמנם.
"נדב?" קראה שירן בקול שואל. נדב שתק. פניה של שירן החווירו "אתם לא מהזמן הזה"
נדב הרים סכין מטבח שנחה על השולחן לידו.
"אני מצטער" אמר נדב בקול רועד "שירן. אני כל כך מצטער"

 

[אלודאה]

הרעיון מאד מאד מגניב, אבל...

קודם כל - מה יש לך נגד פסיקים? או נקודות? כדאי להשתמש בהם, זה עוזר לקרוא

.
הבעיה השניה שלי היא עם המשפטים הקלישאתיים בדיאלוג. "אני לא יכול לתת לך לעשות את זה" למשל.
הדיאלוגים בחלק השני צולעים כי הם צפויים, מה שמפריע לזרימה של כל הקטע. החלק הראשון עובד מעולה דוקא מכיוון שהוא לא צפוי.
&nbsp
הייתי שמחה לראות שכתוב של החלק השני עם משפטים לא צפויים, שכן מובילים לאותה תוצאה.
כמו כן - נקודות! פסיקים! גו.

 

[shccer]

זה סיפור כואב

פעם, כשהייתי ביסודי, באו אליי כמה פסיקים, בריונים כאלה, ולקחו לי את הסנדוויץ' של הצהריים, ומאז אני לא משתמש בפסיקים.
נקודות אני פשוט שונא. אני לא יודע למה. אני פשוט שונא אותן.

סתם, את צודקת. אני אתקן את הדברים שאמרת, ואעלה את זה כסיפור
אגב, לא הגבת על הקטע על הקוסמת (זה שכן תואם להוראות התרגיל)

 

[ויימס]

אין לי דמות אהובה- כולם היו בניי.

מעדתי החוצה, והתיישבתי על מדרגות הכניסה. אוויר הלילה צרב את ריאותיי. הזעתי למרות הקור. חיפשתי בתוך הראשי את הקול שדיבר על דם וגוויות וקסם, על המתים ועל נקמה, אבל לא מצאתי אותו. הייתי לבד עם עצמי, וידעתי שזה אני, כי הכרתי אותו כל כך טוב. אדם קטן שהחיים שלו חלפו דרכו מבלי שהוא השאיר בהם שום סימן.
ידעתי מה אני עומד לעשות. עמדתי לוותר וללכת. אבל- לא! זה שלי! אני מצאתי את זה קודם!
קמתי על רגליי, הסרתי את המקטורן שלי והשלכתי אותו על הקרקע, הפשלתי את השרוולים שלי, ופתחתי את דלתות הכניסה. הלכתי בצעדים מהירים ככל האפשר, לא רציתי לאפשר לעצמי להתחרט.

 

[אלודאה]

אוקיי, חמוד.

שמת לב שלא אפיינת כלום, נכון? לא את העולם, לא את הדמות, ומעט מאד את הסיטואציה.
שכתבי, נא.

 

[ויימס]

Yes, damit.

אולי אני פשוט צריכה קטע אחר.

 

[ויימס]

עבר 2.0

מעדתי החוצה, והתיישבתי על מדרגות הכניסה. אוויר הלילה צרב את ריאותיי. הזעתי למרות הקור. הארובות שמסתירות את קו האופק כבר התחילו להעלות עשן, כפי שהן תמיד עשו לקראת הבוקר. אם רציתי לתפוס את הרכבת, הייתי צריך לקום וללכת לרציף באותו הרגע, הייתי יכול להיות על הספינה עד הצהרים, ולמחרת בערב כבר הייתי בבית. למה בכלל חשבתי שחיכה לי משהו טוב בפלנטה השוממת ואכולת היתושים הזו, ספוגה בשמן כפי שהייתה ספוגה בדם?
חיפשתי בתוך ראשי את הקול שדיבר על קסם, על המתים ועל נקמה, אבל לא מצאתי אותו. הייתי לבד עם עצמי. ידעתי, כי הכרתי אותו כל כך טוב. אדם קטן שהחיים שלו חלפו דרכו מבלי שהוא השאיר בהם שום סימן. ידעתי מה עמדתי לעשות, לוותר וללכת.
אבל- לא! זה היה שלי! אני מצאתי את זה קודם!
קמתי על רגליי, הסרתי את המקטורן שלי והשלכתי אותו על הקרקע, הפשלתי את השרוולים שלי, ופתחתי את דלתות הכניסה. הלכתי בצעדים מהירים ככל האפשר, לא רציתי לאפשר לעצמי להתחרט.

 

[Zoomf]

על העבר

עבר הוא אומנם הזמן הכי 'סטנדרטי', אבל משום מה היה לי הכי קשה לכתוב את הקטע בזמן הזה, אולי כי מלכתחילה בחרתי משהו שמסתדר יותר טוב עם זמן עתיד, אבל אני חושב שזה בעיקר כי יותר טבעי באמת זה לערבב בין זמנים. שימו לב, הרבה פעמים אנחנו גולשים לזמן הווה מבלי להתכוון לכך, ואף אחד לא באמת שם לב כי זה עדיין נמצא בקונוטצייה של 'עבר'. כלומר, אם היינו רואים את המשפט בהווה רשום לכשעצמו לבדו היינו אומרים שזה משפט בזמן הווה, שמתייחס להווה, אבל אם היינו כותבים אותו בין מספר משפטים בזמן עבר, אז - בגלל שהאקדמייה העברית ללשון הם דקדקנים בקטע דבילי - היינו אומרים שהמשפט בזמן הווה, אבל הוא מתייחס לעבר. זה מעין Past perfect בלתי רשמי של השפה העברית. אם תשימו לב ישנן עוד כל מני קומבינציות אפשריות לדבר הזה, כפי שעשיתי בזמן עתיד:


היא נתלתה על הענפים הדקיקים של העץ האחרון בעולם. הארץ תחתיה התערבלה ושקעה מטה לכדי לא-כלום. ובעוד שנאבקה להיאחז באצבעות העץ הקפואות קמו ועלו סביבה דמויות רפאים. הם פיזזו ורקדו לפניה, במעין מחול שאין בו לא שמחה ולא מרץ.
"מי אתן?" שאלה בבהלה. והן עלו במקהלה, בקול אחד, במין קינה נוגה.
"אנחנו נשמות אבודות, שהחיים בגדו בהן. במותנו לא מצאנו נחת ושקענו אל תהומות תחתית. ושם בחושך זחלנו והתעננו והצטערנו מאוד. עד שמצאנו בענותנו את לב העולם. ונאכל את הלב, ונכרסם בו, ונמלא אותו יגון – ויימק הלב! ותימק הארץ! ותכלה עצמה לריק!"
משב כביר נישא ונענע את ענפיו של העץ. השמש ריצדה כנגדו, ובקושי נשארה בוערת.
"אתן גרמתן לכל זה?", שאלה.

 

[אלודאה]

ועכשיו, אותו הדבר בלי ההקדמה.

לכתוב מחדש, בעבר אמיתי. אין עבר מתמשך בתרגיל הזה.

 

[MeSofer]

מה שהיה היה...

חצר בית הספר הייתה ריקה מאנשים וירון עקב במבטו אחרי עלי השלכת הראשונים שהרוח הסיעה במעגלים על פני האספלט. העלים חוללו את דרכם אל שער הכניסה ונחו שם לרגע כשלפתע נפתח שער המתכת המסורג וזרם אויר מחודש סחף אותם שוב לדרך. שלושה שוטרים במדים נכנסו דרך השער, אחד גבוה, אחד נמוך ואחת ענת ישראל. ירון הצליח לראות אותם עוקפים את הבניין בו למד בדרכם אל האגף השני של בית הספר ופעימות ליבו שהואצו נרגעו קצת כשהבין שהשוטרים אינם בדרך אליו. כמה דקות מאוחר יותר ראה דרך החלון את השוטרים מתקדמים במהירות בחזרה לכיוון השער מובילים איתם את גלעד כפות באזיקים. הוא התרומם מהכיסא. המורה הפסיק לדבר באמצע משפט ועיני כל התלמידים בכיתה הופנו אל ירון. "השוטרים לוקחים את גלעד רווה מהעיונית!" אמר מישהו וכל התלמידים קמו ונצמדו אל החלונות. ירון ראה את מנהלת בית הספר פורצת מהמשרד שלה וצועקת משהו לשוטרים. הם עצרו והסתובבו אליה. ענת השוטרת אמרה משהו בחזרה למנהלת והמנהלת הסתובבה ומיהרה לחזור לכיוון המשרד. כל החלונות בכיתות שמסביב התמלאו בפרצופים סקרנים. ירון קם ויצא בריצה מהכיתה והתעלם מקול צעקת המורה. הוא הספיק לרדת במדרגות ולצאת מהבניין רגע לפני שהשוטרים יצאו משער בית הספר. "ענת!" צעק "ענת! מה את עושה? מה קורה פה?"