תרגיל - עלילה - 1

[goshdarnit]

תרגיל - עלילה - 1

איך מרתקים את הקוראים? איך מדביקים אותם לדף? צריך לדעת לבנות עלילה. כשאני אומר 'עלילה' אני מתכוון לשני דברים. עלילה זה המבנה הגדול של הסיפור: מה בא לפני מה, מה מוביל למה, מפנים, הפתעות, גילויים, תהליכים, התחלה, אמצע, סוף, וכו'. אבל עלילה זה אותו דבר גם בקטן. עלילה היא הדבר שמחזיק את הקורא במקום, שמכריח אותו לא רק לעבור מעמוד לעמוד אלא גם ממשפט למשפט ומפסקה לפסקה. לעלילה יש אפקט אחד, והוא לגרום לקורא להגיד: 'מה יקרה עכשיו'. נתחיל מהעלילה הגדולה יותר. בגלל אופי הפורומים באינטרנט הרבה אנשים פתחו הרגל לכתוב סיפורים קצרים בלבד. הדבר הזה לא מאפשר לנו לתרגל בנייה של עלילה ארוכה, ובו זמנית מגביל אותנו למספר מוגבל של מבני עלילה. השבוע נבנה עלילה לסיפור ארוך. הנה התרגיל: קחו שני סיפורים שונים לגמרי (ואפילו משעממים למדי) שמתרחשים בו זמנית. הדמויות של כל אחת הסיפורים ברורות מאוד. הסיפור ברור מראש. כל האירועים ברורים ומוכתבים מראש. אבל. שני הסיפורים מתערבבים זה בזה באיזשהו שלב. תקרית של סיפור אחד משנה את האירועים בסיפור השני. והסיפור השני (או השינויים בו) ישפיעו על הסיפור הראשון. הסיפורים מתערבבים. וכך שני הסיפורים יוצאים מהשליטה הברורה של קודם. ובקיצור: תרשמו בתרגיל את התקציר של שני הסיפורים המשעממים. אח"כ תערבבו את שני הסיפורים בצורה *הכי מעניינת* שאתם רק יכולים, ותרשמו את התקציר של *זה*. אנחנו עובדים על טכניקת הערבוב. על הטכניקות השונות הנדרשות להפוך סיפור למעניין. על איך בונים עלילה מעניינת. וגם (אני מקווה שנגיע לזה) על טיימינג. על כל הדברים האלה אני מקווה שאני אוכל לדבר ברגע שתתחילו לפרסם תרגילים. כמה הערות: 1 - אנחנו חוזרים לכתוב בניקים האמיתיים שלנו. 2- אני מזכיר שמהות התרגיל . התרגיל הוא על טכניקה בלבד. הביקורת תנתן על טכניקה בלבד. ומשום כך, כולם יכולים להרוויח מנסיון של בן אדם אחד ומהביקורת עליו. בנוסף, אנחנו לומדים המון כשאנחנו מנסים ונכשלים. לא רוצה סיפור מהבטן, לא רוצה את הבייבי שלכם. אני רוצה שתכתבו משהו כמה שיותר מעניין, כמה שיותר מרתק, במגבלות של התרגיל.

 

[goshdarnit]

קשה?

צודקים. אני אשתדל להקל עליכם, כי התרגיל הזה, אם עושים אותו, מתרגל טיימינג עלילתי. סיפור אחד: קודם כל הרקע של שניהם. אנחנו על חללית אמנם מרווחת, אבל עם מקום למאה משפחות בלבד, כך שהמקום שלי מוגבל. בסיפור הראשון הגיבור, בן עשרה, קבע עם הגיבורה, גם היא בת עשרה, להיפגש אצלה בחדר באמצע הלילה (הוא יברח מהחדר של ההורים שלו, כשהם ישנו,) ושם הם יממשו סוף סוף את אהבתם, וכו'. אוקיי? סיפור שני: ה'גיבור', אם אפשר לקרוא לו כך, הוא בעצם עובד בשביל הצד השני (לא איכפת לי כרגע מי הצדדים, אבל החללית על כל אנשיה אמורה להיות של הצד הראשון). זה הלילה שבו הוא מקבל אישור ללכת ולחבל בחללית, לפגום בפעילותה, ואולי אפילו אף אחד לא יודע מזה, אין מי שיעצור אותו. לפי הסיפור המשעמם, הוא הולך ועושה את זה ומצליח, בלי בעיה. בסדר? עכשיו, הנה התרגיל. ה'גיבור' של הסיפור השני הוא האבא של הגיבור של הסיפור הראשון. והלילה שבו שני הסיפורים מתרחשים הוא אותו לילה. שני הסיפורים *מתערבבים* זה בזה, משפיעים זה על זה, ואף אחד מהם לא יוצא כמו התכנון. מה באמת יקרה? איך הסיפור המעורבב ייראה? תנו תקציר. זה תרגיל שמתרגל טיימינג. אבל את זה אפשר להבין רק אם מנסים. איך אתם הייתם מערבבים? ומי שרוצה מוזמן להמציא שני סיפורי רקע שונים, עם אפשרויות עלילתיות שונות, עדיין מוזמן.

 

[goshdarnit]

צ"ל: אולי אפילו לפוצץ אותה.

 

[אסתר 1984]

טוב...

אני מנסה- למרות שעוד לא ממש הבנתי מה המטרה של זה. אז ככה: גיבור הסיפור הראשון (בואו נקרא לו אריק) מחכה בחדרו עד שכולם ירדמו, ושומע את אביו(מנשה

) יוצא לפעולת החבלה. הוא מתגנב אחריו מתוך סקרנות לראות במה המדובר. מנשה רוצה לפוצץ את החללית מפני שהיא מאוכלסת בבני שבט המאקויה- שרצחו חצי מבני עמו לפני דורות. כולם כבר מזמן שכחו מכל הסיפור- חוץ מקבוצה קטנה ומחתרתית של קנאים שנשבעו לנקום. התוכנית של מנשה היא להניח את הפצצות ואז לברוח עם אשתו ובנו ברכב חלל אל חללית מילוט קטנה שממתינה להם במקום מסויים. הוא לא רצה להביא את משפחתו עימו- אך לא הייתה לו כל ברירה מפני שלחללית הזו התקבלו רק משפחות. אריק רואה זאת ומסרב להאמין. הוא גם לא ממש מבין מה קורה- אבל הוא יודע מה חשוב לו. הוא רץ לחדרה של רבקהל'ה אהובתו ומספר לה על הסכנה בה הם נתונים. כמו כל זוג מאוהב בסכנת מוות- הם נשבעים זה לזה להשאר יחד, בעוד רבקהל'ה מנסה להרגיע את אריק המזועזע מבוגדנותו של אביו. בינתיים, חוזר מנשה בדממה לדירתו ומעיר את אשתו היקרה, שירה. להפתעתו, אריק לא נמצא בחדרו. מבועת, הוא הופך את חדרו של הבן בחיפוש אחר רמז לאן נעלם. אולי מישהו חשף את תוכניתו וחטף את בנו בכדי למנוע ממנו את המעשה? מתחת למזרון במיטתו של אריק הוא מגלה מכתב אהבה המיועד לנערה בשם רבקהל'ה. "רבקהל'ה?" הוא חושב- "שאריק שלי יתאהב במישהי עם כזה שם מטופש??". הוא יוצא בדממה אל חדרה של רבקהל'ה, לתחקר אותה. שם הוא מגלה חדר ריק. שירה אשתו היסטרית לחלוטין לאחר שהוא מספר לה מה קרה. היא צורחת עליו ונוזפת בו על סכלותו ועל תאוות הנקם הגברית המטופשת והמיותרת לגמרי שלו. כשהיא מאיימת להסתובב במסדרונות ולהעיר את כולם כדי להציל את בנה, מנשה נכנע ורץ לעצור את הפצצה. באותו הזמן, בחדר המנועים, ממלמלים אריק ורבקהל'ה זה לזו מילות הרגעה וניחומים- ונפרדים. אריק נשאר בכדי לנסות לפרק את הפצצה, ורבקהל'ה הולכת להזעיק עזרה. ברור להם שאינם יכולים להמלט לבדם ולעזוב חפים מפשע רבים כל כך למות. אריק לא מבין הרבה בפצצות- אבל את החלק הבסיסי של פירוק גוף הפצצה הוא כבר הספיק ללמוד כשהתחיל לפני חצי שנה את הכשרתו הצבאית. כשהוא מגיע לחלק המסובך, מגיע מנשה. הוא עוצר את אריק ברגע האחרון לפני שיחתוך את הכבל הלא נכון. אריק לא מאמין לו. הוא בטוח שאביו רק רוצה למנוע ממנו את הצלת החללית. מנשה זומם להשתלט על בנו ולכבול אותו בחללית המילוט שלהם- ואז להביא לשם את אשתו ולהמלט. הוא חובט בנו מאחור ומתחיל לגרור אותו לכיוון חללית המילוט- אך נבלם כששירה אשתו מופיעה מולו בלווית רבקהל'ה- וחצי מתושבי החללית. מנשה נעצר ועומד למשפט. עונשו הוא מאסר-נצח (חוננים אותו ממוות בזכות תחנוניה של שירה). הוא מוכנס לצינוק חלל- תא הממוקם בצידה החיצוני של החללית- אשר כל קירותיו שקופים והנמצא בו מבודד כמעט מהכל- מלבד מהחלל האינסופי שמבעד לקירות. אריק ורבקהל'ה מתחתנים וחיים באושר ועושר. אריק לא סולח לאביו במשך שנים. הוא מבקר אותו רק פעם אחת בנסיבות מוזרות- אבל זהו סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת... שירה מתה כעבור מספר שנים משברון לב. טוב- הבנתי מה הייתה המטרה של התרגיל. איך זה? נ.ב.- זה באמת לא היה מובן- מה צריך לעשות בתרגיל הזה. היית צריך להבהיר מההתחלה שצריך ליצור לשני הסיפורים קודם כל רקע משותף. ניסיתי המון- ולא הבנתי איך לחבר שני סיפורים שונים לגמרי שאין להם שום בסיס משותף...

 

[אסתר 1984]

הסבר והערה

הערה חשובה: אין לי שום כוונה לפגוע באף אחת שקוראים לה רבקהל'ה, חלילה וחס.

הסבר למי שלא מבין מה המטרה של התרגיל: אני יכולה רק להסביר את מה שאני גיליתי תוך כדי הכתיבה- בהתחלה כתבתי שאריק לא שם לב שאביו יצא, והולך בלי שום קשר אל רבקהל'ה. זה לא הסתדר טוב- כי הרי המטרה היא שהסוף של שני הסיפורים ישתנה- וככה אף אחד מהסופים לא השתנה מהותית- בעיקר לא הראשון. אז כתבתי שאריק יוצא ראשון ומנשה רואה אותו- אבל אז מה יהיה על הפצצה? אני במקום מנשה הייתי "נוזפת קשות" בבן שלי למחרת- ויומיים שלושה אח"כ מפעילה את הפצצה- ואז שוב, לא שיניתי הרבה, וזה גם לא מאוד מרתק. ואז הבנתי שפשוט צריך להוציא את מנשה בדיוק בזמן כדי שאריק יראה אותו. ככה כולם מושפעים ויש קצת אקשן. אותו הדבר קרה לי בסוף- איפה לשים את רבקהל'ה כשמנשה מוצא את בנו? איך לעצור את מנשה? וככה הבנתי שצריך להפריד את אריק מאהובתו ולהזעיק עזרה לפני שמנשה יגיע. בקיצור- העלילה משתנה לפי העיתוי שבו מזיזים את השחקנים\דמויות. (עיתוי זו לא מילה הרבה יותר יפה מ"טיימינג"?)

 

[goshdarnit]

בדיוק.

העלילה משתנה לפי העיתוי שבו מזיזים את השחקנים\דמויות. נכון. וכל הכיף הוא לשחק עם זה ולראות מה יוצא.

 

[goshdarnit]

זהו, הבנתי שזה לא ברור.

והתרגיל קשה עוד יותר להבנה כי מבינים אותו רק אחרי שעושים אותו. בכל מקרה, שלום אסתר. יפה מאוד. בואי נעבור על זה שלב שלב. אבל כדי להמחיש את הדברים אליהם אני חותר בתרגיל הזה, אני אעשה את זה בסדר לא כרונולוגי. האבא הניח את הפצצה, חוזר לקחת את המשפחה, ו... הבן איננו. מצויין! מפנה עלילתי חזק, תהליך חזק של האבא (זה הדבר האחרון שהוא ציפה לו), ואני לפחות לא ראיתי שזה מגיע. זה מותח, זה מעניין, זה מביא את כל הדמויות לתחושת חירום (דבר שתמיד טוב לעלילות) וזה אפילו משהו שיכול לגרום לאבא לעשות מפנה של 180 מעלות ולהחליט לבטל את הפיגוע. וזה נובע ממה שבא קודם, וגם זה חשוב. אלה ביטויי מפתח: הדבר האחרון שהוא ציפה תחושת חירום מפנה של 180 מעלות נובע ממה שבא קודם כל הדברים האלה חשובים שתחשבו עליהם כשאתם בונים עלילה (לאו דווקא להכניס אותם כמשפטים בסיפור). הקטע של פירוק הפצצה מצויין. גם הבן וגם האבא רוצים את אותו דבר - לפרק את הפצצה - אבל הבן לא מאמין לאבא. סצנה חזקה, ומבחינה עלילתית אין לנו מושג מה יקרה עכשיו. גם זה ביטוי חשוב. אם תוכלו לבנות עלילות שבהן, בכל רגע, הקוראים ידעו שאין להם מושג מה יקרה עכשיו, הקוראים יבלעו את הסיפור שלכם. את הקטע שבו תופסים אותם קניתי, אם כי הוא לא מצויין. קניתי אותו משום 'הדבר האחרון' שלו האבא ציפה, וכי הוא 'נובע ממה שבא קודם'. אבל כסצנת סיום אין בה שיא. היא מסתיימת ברגע שרואים אותם. אין בה payoff, אין בה החלטה שמישהו צריך להחליט, אין בה שיא רגשי או עלילתי או אחר, אין בה משהו שנבנה ונבנה במשך כל הסיפור ושסוף סוף נפתר פה (בניגוד, למשל, לקטע עם הפצצה). אבל קניתי. הקטע בסוף שמרמז לעוד סיפור הוא מצויין, כי הוא לא היה מתאפשר אם לא היו לדמויות ולארועים עומק מסויים. כלומר, יש להם עבר ועתיד ממש כמו אנשים אמיתיים, והם לא קיימים רק בסיפור הזה. הקטע הכי בעייתי הוא בהתחלה: במקום ללכת ולהיות סוף סוף עם החברה שלו, הבן מחליט ללכת (מתוך סקרנות בלבד), לעקוב אחרי אבא שלו ולראות מה הוא עושה. זה לא סביר, זה לא הגיוני וזה לא מתאים לעלילה (של הסיפור הראשון). צריך למצוא את הרגע המדוייק שבו הבן מגלה את התכניות של האבא. וצריך להיות 'הדבר האחרון שהוא ציפה', זה צריך 'לשנות את התכניות שלו ב-180 מעלות' וזה צריך להיות 'בזמן הכי לא נכון' (מצד אחד מהם לפחות, עדיף שניהם). כמובן שאפשר לבנות את הסיפור לגמרי אחרת. אפשר שהוא יסתובב סביב הבן ולא סביב הפצצה, אפשר שהאבא יגלה על הבן מבלי שהבן יגלה על האבא (לפחות בהתחלה). ואז נשאלת השאלה, איך הוא יגלה, מה הוא יגלה, ובאיזה אופן (שישפיע על התכניות שלו). אפשר שהם יחבלו אחד בתכניות של השני, מבלי שהאחד יודע מהשני. אפשר עוד.

 

[אסתר 1984]

אפשר עוד ניסיון?

טוב, האבא יוצא ראשון, והבן יוצא אחריו- מבלי להבחין שהאבא איננו. הוא מגיע לחדרה של אהובתו, והיא משכנעת אותו ללכת איתה למקום אחר כדי שלא יעירו אף אחד בטעות. הם מחליטים ללכת לחדר המנועים- שם קולות המנועים יבליעו את קולותיהם. בינתיים האבא, שכבר הספיק להטמין את הפצצה- חוזר לדירתו כדי לקחת את אשתו ובנו. הוא מגלה שהבן נעלם. ביאושו, הוא מחליט לפרק את הפצצה, ולנסות הכל שוב בעוד מספר ימים. הבן וידידתו מגיעים לחדר המנועים- שם הוטמנה הפצצה. הם לא מבחינים בה בין כל המנגנונים השונים של החללית, ולא חושדים בכלום. כשהאבא מגיע, הוא מוצא אותם שם. המום, הוא תוהה איך להגיב. מה בנו עושה שם, עם הפצצה? הוא יודע? והבחורה? ואם הוא לא יודע כלום- איך יוכל להוציא מכאן את שניהם ולפרק את הפצצה מבלי שיחשדו? הבן, נבוך, מנסה להסתיר את הבחורה ולתרץ תירוצים. האבא מבין מכך שבנו לא יודע כלום- וגם אין לו זמן לשמוע- הוא יודע שהשעון מתקתק. תוך כדי שהוא נוזף בהם, הוא עושה עצמו כאילו לפתע הבחין בפצצה. הוא אומר להם שיש בחדר פצצה ושהם חייבים לצאת משם כדי שיוכל לנטרל אותה. הנערה נרתעת- ממבוכה ומפחד-ובורחת החוצה. הבן נשאר- מהסס ונבוך- אבל נחוש בדעתו לא לעזוב את אביו ברגע מסוכנת כל כך. הפצצה מפורקת. למחרת בבוקר אנשי החללית כולם שומעים על סיפור הגבורה- האיש שהציל אותם ממוות בטוח. כולם מברכים את האבא על אומץ ליבו. בשיחה ביניהם מאוחר יותר, נוזף האבא בבן סוף סוף על מאורעות ליל אמש. הבן המעריץ שותק ומקבל את הנזיפה בהכנעה. זה לא אומר שלא ינסה הכל שוב- אבל אביו לא חייב לדעת זאת... האב יודע שלא יוכל לפגוע בחללית כעת- לא כל זמן שהנערה ומשפחתה חיים עליה. התכנית נגנזת, חלקי הפצצה מוטמנים במקום סתר, והאב חוזר להמתנה... יותר טוב? יש פשוט אינסוף תרחישים אפשריים...

 

[goshdarnit]

תראי,

בואי נשאיר את זה בינתיים לשאר הקוראים פה. איזה משתי הגרסאות אהבתם יותר ו*למה*? מה טוב בקטעים שאהבתם ומה רע? כך גם אנשים שלא כתבו תרגיל יוכלו להשתתף, להבין ולחשוב על מערכת השיקולים שנכנסת לבניה. ובינתיים, כיוון שאת רואה אינסוף אפשרויות (וטוב מאוד שכך), לכי על הקשה מביניהם: הסיפורים מפריעים זה לזה אבל מבלי שהדמויות מודעות לכך. כלומר, דברים קורים במקרה. דמות אחת מחבלת מתוכניות של הדמות השניה מבלי שהדמות השניה בחדר ומבלי שהדמות האחת מודעת לכך שהיא מחבלת. וכן הלאה. נסי לגרום להם להיות מודעים כמה שיותר מאוחר בעלילה (ואם את מצליחה לתכנן את זה כך שהם אף פעם לא מודעים, הרי זה מדהים).

 

[אסתר 1984]

במקרה הזה מאוד פשוט ליצור כזה מצב:

שניהם נשארים כל הלילה במיטות כי כל אחד רואה שהשני עדיין ער- וככה כלום לא קורה

. אבל ברצינות- אני חושבת שאם הייתי כותבת סיפור כזה שבו הם בכלל לא מודעים האחד לשני- הסיפור היה יוצא זול ומאוד לא אמין. זה פשוט לא קורה במציאות. אני בטוחה שהייתי יכולה ליצור עלילה כזאת שתהיה הגיונית לגמרי- ויהיה מובן בדיוק למה הם לא נתקלו אחד בשני בכל רגע ואיך הם הצליחו להרוס את התוכניות אחד לשני בלי לדעת את זה בכלל- אבל זה לא היה מתקבל, לדעתי. וגם נ.ב: חשבתי המון על התרגילים שעשית על סיטואציות זכירות וארכיטיפים- ואני עדיין לא בטוחה שהבנתי למה הכוונה- דמות שאני אזכור גם בעוד שנים? משהו שהפך לסמל? (מקווה שאני בכלל יכולה לפתוח דיון על זה עכשיו, כל כך הרבה זמן אחרי). בכל מקרה- נראה לי שמשהו הופך להיות זכיר בעינינו אם יש בו שבירה נוראה של הצדק- או לחילופין- קיום של הצדק בכל העוצמה. אני אשמח לשמוע עוד דיעות. ושוב סליחה על ההצתה-הבאמת-מאוחרת.

 

[goshdarnit]

נכון ולא נכון

אם הכל בעלילה נובע ממה שהיה קודם, אז יש לך סיפור דרמתי. ראי שתי הגרסאות שכתבת. מצד שני, אם הסיפור בנוי על צירופי מקרים אבל *עקבי בחוסר העקביות שלו* או *עקבי בחוסר הסבירות שבו*, יש לך קומדיה. נסי. תהיי עקבית ברמת הסבירות, ותראי מה יצא. אולי זאת תהיה הקומדיה הראשונה שלך. ובקשר לארכיטיפים ודמויות זכירות - אף פעם לא מאוחר מדי. אציין רק שהמטרה היא לא לכתוב דמויות זכירות הוא לא לכתוב משהו שיזכרו עוד שנים. אפשר לנסות גם לכתוב משהו שבטוח יזכרו מחר או בשבוע הבא, בניגוד לדברים שהמוח מוחק מיד. המטרה היא לא הזכירות. זכירות היא אמצעי של הכותב להגיע למקומות שהם בסיסיים בתוכו (ובתוכנו), ולגעת בדברים בסיסיים. אבל לפני הדיון - כדי שאני אבין בדיוק על מה את מדברת, תני לי דוגמאות של דמויות שהן זכירות בעינייך.

 

[אסתר 1984]

אוקיי

את התרגיל שהצעת לי אני אנסה בעוד רגע (כבר התעייפתי קצת מזה להיום)- למרות שאף פעם לא הייתי טובה במיוחד בקומדיות... דמויות זכירות בעיני: גאנדאלף- וסאם גאמג'י. שרלוק הולמס (אע"פ שאני ממש לא אוהבת אותו- ואולי זה בגלל שכולם תמיד מזכירים אותו?) סבתא רוח-שעווה של טרי פראצ'ט (GRANNY WEATHERWAX) גדילן קוץ-רגל (רומח הדרקון) הרוזן ממונטה כריסטו (די...) אן שרלי. זה מה שעולה לי בראש כרגע.

 

[goshdarnit]

אל תחשבי קומדיה, תחשבי צירופי מקרים

ופשוט תראי מה יקרה. אל תנסי להצחיק. פשוט תזכרי שמותר להשתמש בצירופי מקרים (ובהרבה צירופי מקרים) כל זמן שאת עקבית בשימוש בהם. אל תכתבי עוד היום. את לא עייפה סתם. אסור ללחוץ. בקשר לדמויות זכירות - תראי, המסקנה בזמנו היתה שדמות הופכת לדמות זכירה (והשתמשת בשתיים שדיברנו עליהן), כשיש לה תכונה אחת חזקה. נראה לי שהעניין שלך עם 'צדק' ושבירת הצדק (שאני חושב שהבנתי למה התכוונת, אבל אני לא בטוח,) הוא בעצם משהו שמבחינתך הוא 'בטן'. כלומר, שאצלך זאת נקודה רגישה במיוחד, ולכן דמויות זכירות שמשחקות על זה זכירות יותר מדמויות זכירות שלא משחקות על זה. הייתכן שמצאנו בטן שלך? איזה סיפורים אפשר להוציא מהנושאים החזקים האלה?

 

[אסתר 1984]

אני אכתוב מחר.

בקשר לצדק- אני בכלל לא בטוחה שזה "בטן" אצלי (למרות שזה בהחלט נושא שאפשר להוציא ממנו המון). אני אנסה להסביר למה בחרתי במילה צדק. ניסיתי לחשוב על סיטואציות זכירות בעיני- כמו הקטע ב"שיר של אש ושל קרח" כשג'יים דוחף את בראן מהחלון, בשר-הטבעות, כשפרודו עוזב וסאם נותר מאחור, הדמות של גאנדאלף- שהיא לדעתי "התגלמות הצדק", כל ה"קרבות" במשחק של אנדר וכו'- ואז ניסיתי למצוא מכנה משותף לכל הדברים האלה. תכונה משותפת שמשחקת בכולן. מה שנראה לי הוא שבכולן אנחנו מרגישים שנעשה עוול נוראי למישהו. זה מזעזע אותנו בחוסר הצדק שנעשה. נראה לי שזה הגרעין של הכל- מעבר לחמלה, לשמחת הניצחון יחד עם דמויות ולסלידה. כשבראן נופל- אנחנו מזדעזעים מחוסר הצדק, שילד קטן וחסר הגנה סובל ככה (מובן שיש פה גם רחמים וגועל ועוד- אבל אני חושבת שכל התחושות הללו נובעות מגרעין הצדק). סאם- כל כך נאמן לפרודו לכל אורך הדרך- "נבגד" ונעזב. זה לא מגיע לו. זה לא צודק. אנחנו מתלהבים בכל פעם מחדש כשאנדרו ויגין מצליח להציל את הצדק ולנצח בקרבות בלתי אפשריים כמעט. כי זה נכון וצודק. כי מי שנוהגים בו בחוסר צדק- רק ראוי שהוא ינצח וישיב את הכבוד האבוד. כי ככה צריך להיות. אני באמת חושבת שכל הרגשות הללו- חמלה, רחמים, שנאה, זעזוע, דחיה או הזדהות- הכל נובע משפיטה שלנו את הדמויות או המקרים. אנחנו שופטים, מחליטים מי צודק, ועל פי פסק הדין מחליטים את מי לאהוב ועם מי להזדהות. זה לדעתי המרכז.

 

[goshdarnit]

את צודקת לגבי המוסר

היה לי פרופסור שטען ש'סוף טוב' או 'סוף רע' זה בעצם עניין של מוסר. הסוף טוב אם הוא 'סוף מוסרי', כלומר שהוא מתאים לערכי המוסר שלנו. הסוף רע אם הוא 'סוף לא מוסרי'. אם ילד מת באכזריות, זה לא מוסרי. אם הרוצח מת באכזריות זה מוסרי. וכן הלאה. אמרת שאפשר להוציא מהנושא המון. תני דוגמא או שתיים בבקשה. או עשר.

 

[אסתר 1984]

אבל זה גם מה שהופך את הדמויות

לזכירות או ארכיטיפיות? או שזה בכלל לא קשור אחד לשני? (מצטערת שאני כזאת קשת הבנה, אבל אני מוכרחה להבין למה הכוונה ב"ארכיטיפים" וממה הם נובעים באמת. זה נראה לי חשוב.) ואם אני כבר בקטע של שאלות אז נלך עד הסוף- כל התרגילים שלך באמת מצויינים ואני לומדת מכל אחד מהם המון, הבעיה היא שכל אחד עומד בפני עצמו. איך אפשר לעשות שילוב? זה עוד נשגב מבינתי. איך ליצור עלילה שגם תפתיע בכל רגע, גם תהיה "בטן" וגם תעביר את מה שרצינו לומר? (מתארת לעצמי שהתשובה היא "בהרבה עבודה קשה"...) תודה.

 

[goshdarnit]

שאלות מצויינות!

ואני אתחיל מהגדולה שבהן: איך אפשר לחבר בין בטן לעלילה. זאת שאלת השאלות, וכל כותב חייב למצוא את השיטה הייחודית שלו לעשות את זה. אני רק יכול להגיד לך שזה אפשרי. לא חסרים המומחים שיגידו שזה בלתי אפשרי, אגב. אבל אני אומר לך מנסיון: זה אפשרי. זה אפשרי. אני לא יכול להכנס לתהליך היצירה שלך, אבל הרעיון שעומד מאחורי התרגילים, והמטרה שלו הוא לעזור טיפה בלהגיע לחיבור הזה, הוא כזה: תרגילי העלילה אמורים להחדיר לכם לאט לאט את השיטות הטכניות של איך בונים סצנה, של מה בא אחרי מה כשבונים עלילה, של מפנים קטנים כל כמה שניות, וכו'. הדברים האלה (אם תמשיכו לתרגל אותם גם כשנעבור הלאה) אמורים להפוך לטבע שני, ותעשו את זה בלי לחשוב בכלל. למשל, זוכרת את התרגיל באפיון שאומר שכל דמות מגיבה לכל דמות קצת אחרת? זה נכון בחיים, זה צריך להיות נכון בכתיבה, זה משפר את הכתיבה, ואין סיבה שלא תעשי את זה או שזה יפריע לך אם את כותבת משהו מהבטן. השיטות הטכניות אמורות בסופו של דבר לעזור לכם לעצב את הסיפור, להפוך אותו למרתק יותר או סוחף יותר. אבל גרעין הסיפור צריך להיות מהבטן. המחשבה שלי מאחורי התרגילים הכל כך שונים, היא שאני רוצה לכסות המון דברים בסיסיים החיוניים לבניית סיפור, כך שבסופו של דבר, אחרי כך וכך תרגילים, אני אוכל לתת ביקורת סבירה לסיפור: בהתחלה חסר ככה, באפיון חסר ככה, בעלילה היית יכולה לעשות ככה, וכן הלאה. - ושכולם יבינו על מה אני מדבר. השילוב בסופו של דבר הוא באחריותך, והוא תרגיל שרק את יכולה לעשות. נסי, ותגישי אותו בתור תרגיל או בתור סיפור. אני מאוד אשמח. בקשר לזכירות וארכיטיפים - זה לא קשור לצדק. דמות זכירה היא דמות שתכונה אחת שלה - ולא משנה מה בכלל - קיצונית בצורה לא סבירה. זה יכול להיות משהו שקשור לצדק, אבל לא חייב להיות. ממה ארכיטיפים נובעים? הם נובעים מהבטן. אם את באמת מחוברת לתחושה מסויימת לבטן ואם את מצליחה לכתוב את זה בלי שום לכלוך שהוא ובלי טעויות טכניות, תקבלי ארכיטיפ. לשאוף לזכירות זה לשאוף לארכיטיפ, לשאוף לארכיטיפ זה לשאוף ללגעת בבטן, וזה למעשה מה שהסתתר מאחורי תרגילי הארכיטיפים, נסיון לגעת בבטן בלי שתשימו לב. זכירות היא כלי, היא לא מטרה. ארכיטיפ זה כלי, הוא לא מטרה. ואני חוזר ומבקש: תני לי כמה דוגמאות לרעיונות לסיפורים מרתקים שאפשר לספר על צדק.

 

[goshdarnit]

ננסה עוד דוגמה

אמצע הלילה. מגדל לוינשטיין או רובינשטיין או כל בניין גבוה אחר בארץ. סיפור אחד: כת של אנשים מסוכנים ומופרעים (ייתכן שהם מחפשים קורבנות) מתכנסת בקומה מספר 28 והלילה עומדת להתחיל בענייניה המסוכנים. סיפור שני: בקומה 27 (של אותו בניין כמובן) מתכנסים שלושה בני נוער במשרד של אבא של אחד מהם, במטרה לחבל במשרד באיזשהו אופן (אפשר תעלול ואפשר מעשה נקמה). שני הסיפורים מתערבבים זה בזה.

 

[HotGod]

סנטוריון

סנטוריון היתה חללית שעזבה את כדור הארץ עם מאה משפחות נבחרות. היא עזבה את כדור הארץ ממש שבועות לפני שהושמד ע"י השמש שגדלה למימדים עצומים. "כדור הארץ עומד לפני השמדה. זהו תהליך טבעי ויש להציל את האנושות." הכריזה המועצה הגדולה, "עלינו לבחור מאה משפחות שייצגו את האנושות בכבוד ולשלח אותם אל מחוץ למערכת השמש הגוססת." כך הכריזו לפני חמישים שנה. ועכשיו, סנטוריון נמצאת כבר עשרים שנה בחלל העמוק, הרחק מכדור הארץ שנבלע באטמוספירת השמש. "פגוש אותי היום ב 23:00" התקבלה ההודעה בשעונו של ירון. הוא וידא שאין איש סביבו והחזיר אישור לרקפת. "אני מת על בת משפחת 36" אמר לעצמו וחיוך נמרח על פניו. בסביבות 23:00, פוקח ירון את עיניו ממיטתו, הוא מביט אל מיטת הוריו שנמצאת ממול על הקיר ובוחן דקות ארוכות את תנועותיהם. "משפחת 57 ישנה" הוא אומר לעצמו ויוצא את המיטה. הוא מכניס את הכרית מתחת לסדין ומהדק סביב, מקנה לה צורה של אדם ישן. ירון צועד על בהונותיו, יוצא את החדר ורץ לחדר משפחת 36. לפני הדלת הוא שולח מסר לרקפת. הדלת נפתחת, רקפת יוצאת, סוגרת את הדלת ונצמדת אל שפתיו של ירון. השניים נמרחים זה על זו. "איי" מתרחקת רקפת מירון. "אתה חייב לענוד את השרשרת הזו?" היא מחזיקה את קצה השרשרת. "כל החיים אני עונד את זה." מסמיק ירון, "אבא שלי לא נותן לי להוריד את זה. אני חושב שיש לזה משמעות גדולה לעברו." "זה נראה כמו בננה." "זה סהר." "סהר?" "כן, פעם, מכדור הארץ היה ניתן לראות את הירח בצורות שונות." "התחלת עוד פעם עם השטויות שלך על כדור הארץ?" רקפת פותחת את הדלת, "אתה יודע שזה לא אומר לי כלום. אתה לפעמים נשמע כמו שיעורי ההיסטוריה של גברת לוין. ואיזה שם זה בכלל רפיק?" "לא, דוני זה שם יותר טוב." "אל תצחק על אבא שלי. הוא אדם חכם מאוד." "את התחלת" "טוב, בסדר." אומרת רקפת וסוגרת שוב את הדלת. "בוא למקום יותר רומנטי." השנים בורחים. בינתיים בחדר משפחת 57, פוקח רפיק את עיניו. הוא מביט ימינה ורואה את לטיפה ישנה. הוא מביט קדימה ומבחין בבנו ישן, מכורבל. זה היום לו חיכה עשרים שנה. זהו בדיוק היום הקדוש בו מערכת השמש עומדת בקו אחד עם מערכת אוריון. רפיק יוצא לאט ממיטתו. הוא דוחף את הכרית פנימה ומהדק את הסדין סביב. מהמגרה האוטומטית הוא שולף ספר עב כרס, כרטיס לתא המילוט ושרשרת שבקצה תלוי סהר. הוא מנשק את הספר ויוצא לעבר חדר המנועים הראשי. "זה נעים. תמשיך." ממלמלת רקפת בפיו של ירון. "אמרת משהו?" ממלמל ירון בפיה של רקפת. השניים מתמזמזים ארוכות כשלפתע הדלת נפתחת. השניים מזנקים אל מתחת לשולחן. הם שומעים רעש וחוזרים להתלבש תוך כדי ריכוז במתרחש. הם שמעים רעש פתיחת פנל, הם שומעים חריקה, הם שומעים מילמול חרישי, הדלת נפתחת והם לבד. "מי זה היה?" "לא יודע, בטח ביקורת מנועים או משהו כזה." השניים יוצאים ומגלים חוטים משתלשלים מחוץ לאחד הפנלים. בראש פנל רצות ספרות. "זה לא נראה טוב." "עזוב אותך, זו בטח בדיקה שגרתית" רקפת נמרחת שוב על ירון ומורידה את חולצתו, "אני עכשיו שלי ושימותו כולם." ירון מושך את אחד החוטים ולאחר שהספרות מפסיקות לרוץ הוא מחבק את רקפת, "היום את שלי. מזל טוב רקפת" הוא לוחש באוזנה. רפיק רץ לחדר 57 כשלפתע עונו מצפצף "בשם אללה, הספירה הפסיקה!" הוא נבהל ורץ חזרה אל חדר המנועים. "עוד פעם מישהו" צועקת רקפת והשניים מזנקים מאחורי אחד פנלים. הם מבחינים בדלת נפתחת ובצללית ניגשת אל הפנל והחוטים. "זה שוב הוא" היא לוחשת באוזנו, ""הוא ממלמל משהו על מות קדושים, על חורבן סנטוריון, על אוריון." ירון נוטל את אחת מדלתות הפאנלים וחובט בחוזקה בראשו של רפיק. רפיק נופל שדוד על הרצפה והשניים בורחים, לא לפני שירון שולף את החוטים מהפנל ומוודא שהספרות הפסיקו לרוץ. "אני מציע שנדווח להורים" אומר ירון. "הם לעולם לא יאמינו לנו." "את צודקת, אני מציע שאת תרוצי אל אבא שלי ואני ארוץ אל אבא שלך. הם חייבים להאמין לנו." השניים רצים, זה לאביה של רקפת וזו לאביו של ירון. ירון מגיע לחדר 36, פותח את הדלת, מדליק את האור וצורח "יש מחבל על סנטוריון!" רוחמה מתעוררת, "ירון? זה אתה?", היא מסדרת את המשקפים על אפה, "דוני יקירי, מה הוא רוצה מאיתנו באמצע הלילה? יקירי?" היא מניחה את ידה על דוני ומגלה כרית, "דוני? דוני!" "לא חשוב" אומר ירון ורץ לחדר משפחתו. רוחמה רצה אחריו כשהיא אוחזת בכרית וחלוקה מתנפנף מאחוריה. "רפיק! רפיק!" צועקת רקפת בחדר משפחת 57, "יש מחבל על סנטוריון!" היא מדליקה את האור ונבהלת. השניים שעל הקיר נבהלים ומכסים את גופם העירום. "אבא?" לחדר נכנס ירון וצעקה נפלטת מפיו "אימא?" לחדר נכנסת רוחמה וקופאת בפתח. לחדר נכנס רפיק כשהוא צורח "לטיפה, ירון! יש לנו עוד חמש דקות עד שסנטוריון מתפוצצת. הוא קופא בכניסה. ירון מבחין בדם הנוזל על צידי ראשו של אביו, "אבא?" "ירון?" עונה רפיק כשהוא מלטף את ראשו. הוא מביט לעבר המיטה שעל הקיר "לטיפה? דוני?" הוא מביט ברוחמה שזוג שדיה מבצבץ מחלוקה, "רוחמה?" "רפיק?" עונה רוחמה וסוגרת את חלוקה.

 

[goshdarnit]

המממ...

יצרת סוף שבו יש המון גילויים ברצף, והמון מהפכים של הדמויות. מקובל עלי לחלוטין. עכשיו שראינו שאתה יודע לעשות את זה, בוא ננסה משהו אחר. בוא תתרגל איתנו עלילה שבה יש כמה שיותר הפתעות בתוכה, כך שכל פסקה (של תקציר) יש הפתעה. אני מחפש הפתעות (של הדמויות או שלי), גילויים, דברים שגורמים ל-180 מעלות, ואני רוצה לראות שאתה יכול לשזור אותם מהתחלה עד הסוף בעלילה. למה? כי בסיפור שלך יש הרבה קטעים מתים מבחינה עלילתי, שנמצאים שם כדי שהגילויים יהיו שם בסוף. אני רוצה שתהיה מסוגל לרתק אותנו בכל קטע, וגם לתת לנו 'פרס' בסוף.