goshdarnit
New member
איך מרתקים קוראים (1)
קודם כל: עשר! כל הכבוד! תפסת בדיוק את העניין, ועשית אותו גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטעים. בואו ונראה מה הוא עשה ואיך הוא עשה, ונחפש מעין עקרונות. הוא כתב:הוא [הדון] קם על רגליו, שקט משתרר בחדר. הוא עומד לנאום. הוא מביט בכולם - דלתות האולם נפרצות במוטות ברזל וברעש איום. בכל הדלתות עומדים שוטרים ובידם אקדחים שלופים - דון נבהל מעט אך שומר על קור רוח. אני:בבת אחת הוא שבר גם בשבילנו וגם בשביל הדון (הדון נבהל אבל שומר על קור רוח) את הציפיות. עכשיו הקהל דרוך: 'מה קורה?' 'מה יקרה?' וגם, בגלל שעברנו את זה גם דרך העיניין של דון: 'מה יעשה (וירגיש) עכשיו דון?' הוא כתב:כל השוטרים ולובשי החליפות פותחים באש. אני: שקט נהיה בבת אחת ההפך המוחלט. דבר אחד הפך להיפוכו. וכל האופציות פתאום פחותות: מה יקרה עכשיו? (אגב, גם יריה אחת שהופכת לקרב שלם, גם זה מצויין. ניגודים, ניגודים, ניגודים.) הוא כתב: אחרון התרמילים פוגעים ברצפת השיש - דממה - מתחת לשולחן צצים שלושה: בוזגלו, פינחס ובבר. אני: בבת אחת, ההבנה שלנו של מה שקורה השתנתה. הסיטואציה השתנתה בבת אחת. שדה קרב מלא גופות הפך למשהו אחר לגמרי. הוא כתב: הם מביטים סביבם בתדהמה. אני: להעביר את התהליך והשינוי דרך הדמויות תמיד מומלץ, כי אז אנחנו איתם. הוא כתב: הוא היה אמור היה להתקשר לפקח כהן ולהודיע לו על הכנס, לאחר שהכנס נגמר. [...] מסתבר כי פינחס התקשר לקו משטרתי לא נכון. הוא מתחיל לגמגם עת בוזגלו ובבר מגבירים את הלחץ. אני: הוא היה צריך לעשות דבר אחד, ועשה דבר אחר (או מסתבר שעשה דבר אחר). זה מוסיף מתח עלילתי. זה יחזיק את הקורא במקום (וכמו תמיד, הוא ישאל את עצמו: מה יקרה עכשיו, איך שאר הדמויות יגיבו, וכו'.) הוא כתב: הוא ניגש למזוודה ומחבק אותה ארוכות - סכין ארוכה ננעצת בגבו של פינחס. אני: הסיטואציה בבת אחת מתהפכת. (וגם הציפיה של הדמות.) הוא כתב: . הוא צונח על הרצפה - בבר מביט בבוזגלו השולף את הסכין מפינחס וחיוך עולה על שפתיו. אני: הוא שוב הפך לנו את הציפיות. זה הופך את הקטע למעניין בלי שנשים לב. הוא כתב: השניים מסכימים כי יש להיפטר מהחומר הלבן וללכת על השוד. אני: זה אמנם מיני-מהפך, כי התכנית שלהם היתה שונה, אבל העניין העלילתי החשוב פה הוא שמובהר לנו בדיוק מה הם רוצים לעשות בהמשך הסיפור. רצון ברור של דמות הוא מרכיב חשוב מעין כמוהו בבניית עלילה ובתפישת תשומת הלב של הקורא. הוא כתב: התוכניות ועומדים ללכת - בפתח מופיע פקח כהן כשאקדחו שלוף. אני: התהפכה הסיטואציה שוב, התהפכו ציפיות הדמויות שוב. מה יקרה עכשיו? הוא כתב: הוא מנגב את מצחו מאגלי הזיעה שמצטברים. אני: קודם הוא היה בשליטה, עכשיו הוא מאבד שליטה. הסיטואציה משתנה. מה יקרה עכשיו? הוא כתב: הוא מביט בגופת הדון. אני: זה הדבר האחרון שהוא ציפה לו. לעמוד פנים מול פנים מול הדבר האחרו לו הדמות ציפתה, זה מצויין. מה הוא יעשה עכשיו? הוא כתב: כדור נפלט מהאקדח ולאחר כמה צעדים כושלים הוא נופל על הרצפה. אני: זה הדבר האחרון שהוא ציפה לו והדבר האחרון שאנחנו ציפינו לו. מה יקרה עכשיו? המשך התגובות שלי אחרי החלק השני של הסיפור.
קודם כל: עשר! כל הכבוד! תפסת בדיוק את העניין, ועשית אותו גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטעים. בואו ונראה מה הוא עשה ואיך הוא עשה, ונחפש מעין עקרונות. הוא כתב:הוא [הדון] קם על רגליו, שקט משתרר בחדר. הוא עומד לנאום. הוא מביט בכולם - דלתות האולם נפרצות במוטות ברזל וברעש איום. בכל הדלתות עומדים שוטרים ובידם אקדחים שלופים - דון נבהל מעט אך שומר על קור רוח. אני:בבת אחת הוא שבר גם בשבילנו וגם בשביל הדון (הדון נבהל אבל שומר על קור רוח) את הציפיות. עכשיו הקהל דרוך: 'מה קורה?' 'מה יקרה?' וגם, בגלל שעברנו את זה גם דרך העיניין של דון: 'מה יעשה (וירגיש) עכשיו דון?' הוא כתב:כל השוטרים ולובשי החליפות פותחים באש. אני: שקט נהיה בבת אחת ההפך המוחלט. דבר אחד הפך להיפוכו. וכל האופציות פתאום פחותות: מה יקרה עכשיו? (אגב, גם יריה אחת שהופכת לקרב שלם, גם זה מצויין. ניגודים, ניגודים, ניגודים.) הוא כתב: אחרון התרמילים פוגעים ברצפת השיש - דממה - מתחת לשולחן צצים שלושה: בוזגלו, פינחס ובבר. אני: בבת אחת, ההבנה שלנו של מה שקורה השתנתה. הסיטואציה השתנתה בבת אחת. שדה קרב מלא גופות הפך למשהו אחר לגמרי. הוא כתב: הם מביטים סביבם בתדהמה. אני: להעביר את התהליך והשינוי דרך הדמויות תמיד מומלץ, כי אז אנחנו איתם. הוא כתב: הוא היה אמור היה להתקשר לפקח כהן ולהודיע לו על הכנס, לאחר שהכנס נגמר. [...] מסתבר כי פינחס התקשר לקו משטרתי לא נכון. הוא מתחיל לגמגם עת בוזגלו ובבר מגבירים את הלחץ. אני: הוא היה צריך לעשות דבר אחד, ועשה דבר אחר (או מסתבר שעשה דבר אחר). זה מוסיף מתח עלילתי. זה יחזיק את הקורא במקום (וכמו תמיד, הוא ישאל את עצמו: מה יקרה עכשיו, איך שאר הדמויות יגיבו, וכו'.) הוא כתב: הוא ניגש למזוודה ומחבק אותה ארוכות - סכין ארוכה ננעצת בגבו של פינחס. אני: הסיטואציה בבת אחת מתהפכת. (וגם הציפיה של הדמות.) הוא כתב: . הוא צונח על הרצפה - בבר מביט בבוזגלו השולף את הסכין מפינחס וחיוך עולה על שפתיו. אני: הוא שוב הפך לנו את הציפיות. זה הופך את הקטע למעניין בלי שנשים לב. הוא כתב: השניים מסכימים כי יש להיפטר מהחומר הלבן וללכת על השוד. אני: זה אמנם מיני-מהפך, כי התכנית שלהם היתה שונה, אבל העניין העלילתי החשוב פה הוא שמובהר לנו בדיוק מה הם רוצים לעשות בהמשך הסיפור. רצון ברור של דמות הוא מרכיב חשוב מעין כמוהו בבניית עלילה ובתפישת תשומת הלב של הקורא. הוא כתב: התוכניות ועומדים ללכת - בפתח מופיע פקח כהן כשאקדחו שלוף. אני: התהפכה הסיטואציה שוב, התהפכו ציפיות הדמויות שוב. מה יקרה עכשיו? הוא כתב: הוא מנגב את מצחו מאגלי הזיעה שמצטברים. אני: קודם הוא היה בשליטה, עכשיו הוא מאבד שליטה. הסיטואציה משתנה. מה יקרה עכשיו? הוא כתב: הוא מביט בגופת הדון. אני: זה הדבר האחרון שהוא ציפה לו. לעמוד פנים מול פנים מול הדבר האחרו לו הדמות ציפתה, זה מצויין. מה הוא יעשה עכשיו? הוא כתב: כדור נפלט מהאקדח ולאחר כמה צעדים כושלים הוא נופל על הרצפה. אני: זה הדבר האחרון שהוא ציפה לו והדבר האחרון שאנחנו ציפינו לו. מה יקרה עכשיו? המשך התגובות שלי אחרי החלק השני של הסיפור.
