תרגיל1where no man has gone before

[goshdarnit]

תרגיל1where no man has gone before

בתרגיל הקודם אנחנו ראינו נטייה בעייתית של אנשים להגיע לקטע הטוב ולהפסיק. הדבר הזה קורה לא רק בבניית עלילה, הוא קורה גם בבניית סצנות. כמה סרטים הוליוודים וסדרות טלוויזיה אמריקאיות ראינו שבהן יש איזשהו עימות בין שתי דמויות, וברגע שמישהו אמר למישהו אחר משהו קשה, אחד מהם יוצא בזעם/תסכול/מה-שלא-יהיה דרך הדלת וסוגר את הסצנה? הדרמה האמיתית, העניין האמיתי, הקסם האמיתי - כל אלה מתרחשים *אחרי* נקודת המשבר או אחרי שבירת הקרח, כשהדמויות *לא בורחות* אחת מהשנייה, לא מתחמקות מעימות, לא חוזרות על מנטרות או משפטים שכבר שמענו עשרים אלף פעם. בסיטואציות כאלה משהו *חדש* קורה, משהו חדש לדמויות וחדש לקוראים. הרגעים האלה הם קרקע בתולה - כמעט ואין כאלה בספרות (הז'אנרים הריאליסטים הם חדשים, אחרי הכל). כמעט כל דבר שאתם תעשו יהיה חדש ומרתק. אני אתן שתי דוגמאות שלא תוכלו למצוא, אבל שאני מקווה יפעילו את הדמיון. כתבתי תסריט פעם (לסדרת אימה לטלוויזיה), ובאחד מהפרקים גבר ואישה היו כלואים במעלית של בנין רב קומות, כשהבנין עלה באש. כיוון שהם היו מצויידים בטלפון נייד, הם ידעו שאין סיכוי שיצילו אותם, הם ידעו שהם ימותו, ולא יכלו לעשות שום דבר. הגבר (שנכנס למעלית כי הוא עקב אחרי הבחורה) אונס את הבחורה. אבל מה? הם עדיין לא יכולים ללכת לשום מקום. הם עדיין תקועים ביחד במעלית. עדיין יש להם עוד חמש עשרה דקות ביחד עד שהעשן והאש יגיעו אליהם. אז מה קרה ביניהם? משהו חדש. משהו אחר. עוד דוגמה. מחזה שכתבתי, דרמה של שעה, מתחילה מיד אחרי שבעל סיפר לאישתו שהוא בגד בה כבר חצי שנה, ושהוא עומד לעזוב. המלים הראשונות של המחזה הן של האישה: "איך היא נראית". המחזה הוא שעה, נונסטופ. אף אחד לא יוצא מהחדר (גם כשהוא רוצה). אין הפסקות. אף אחד לא מוותר לאף אחד. יש עליות, יש ירידות. אבל אין בריחות. אף אחד לא מצליח להתחמק. וככה מגיעים למקומות שבדרך כלל לא מגיעים אליהם. מה שמתי שם? לצורך התרגיל זה לא רלבנטי, כי כל אחד מכם היה כותב שם משהו אחר. וזה העניין. כאן הכתיבה הופכת להיות הכי אישית שבעולם. וזה התרגיל. תכתבו או תתקצרו סצנה שעונה לתנאים הבאים: הסצנה דרמתית (כלומר לא קומית או מתחכמת). לא חייבים מד"ב או פנטזיה הפעם. הקטע האמיתי שבה מתחיל אחרי שכל הדברים הרגילים מוצו. הקטע האמיתי שבה מתחיל כשכל כותב הוליוודי היה מוציאו מישהו מהחדר או מפסיק. הקטע האמיתי מתחיל במקום שמרגיש כאילו לא דרכה בו רגל אדם. הוא חדש לגמרי לכל הדמויות ולקוראים. הקטע האמיתי מתחיל כשהמצב עצמו מרגיש 'בלתי אפשרי' או 'בלתי נסבל' - מ*זה* להתחיל. בהצלחה.

 

[כותבת מתחילה]

האוורסט

תקציר הסיפור: שלושה אנשים מטפסים על האוורסט. הם נאבקים בסופה ובמפולת שלג. אחד מהם קופא למות. השניים הנותרים ממשיכים כנגד כל הסיכויים ומצליחים להגיע לפיסגה. הם מניפים את ידיהם אל על. הם שיכורי ניצחון. סיום הוליוודי קלאסי. סוף הסיפור. עכשיו ההמשך. הם יושבים על התרמילים שלהם. דני בחן את הצללים הארוכים שהותירה השמש על הרמה המזרחית. נותרו להם עוד חמש דקות של מנוחה בטרם יאלצו למהר למטה, להספיק להגיע למחנה העליון לפני השקיעה. "עשינו את זה," אמר בסיפוק. "לא עשינו כלום," אמר רמי. "מה כלום?" "לא עשינו כלום. הגענו לפיסגה אבל איבדנו חבר. אנחנו לא הראשונים להגיע לפיסגה ולא האחרונים." הוא התנשם בכבדות. "אבל את משה איבדנו לנצח." "אבל ההישג..." "איזה הישג? הגענו לפיסגה. אתה מרגיש שונה? טוב יותר? מוצלח יותר?" "כן! טוב יותר. הכי מוצלח שיש." "קישקוש. העובדה שהגענו לפיסגה לא תעזור לנו בחיי היום יום. לא יהיה לנו אוכל טוב יותר או ילדים טובים יותר, או בית טוב יותר או חיים מאושרים יותר מאשר לפני זה." "אתה אידיוט! אז למה בכלל טיפסת על ההר?" "בגלל החברות. משה ואתה רציתם לטפס ואני לא משאיר חברים לבד, אז הצטרפתי." "זה לא משנה למה הצטרפת. הגעת לפיסגה. הוכחת כח רצון, התמדה, נחישות. הוכחת שקורצת מזן של אלופים. של מנצחים." "סיסמאות ריקות. הגעתי לפיסגה כי היה לי מזל שלא קפאתי למות. כי היה לי מזל..." "די כבר! דיכאון איתך. אנחנו צריכים לרדת." "רד אתה, גיבור גדול. תוכיח נחישות והתמדה. רד למטה." "למה מה איתך?" "אני נשאר כאן הלילה. אני צריך לבקש סליחה מאלוהים." "תבקש ממנו למטה, בחניון." "אני נשאר כאן, הכי קרוב לשמים. אני ארד בבוקר." "בבוקר אתה תהיה שלגון." "בעיה שלי." "לא! זו בעיה שלי. אני לא יכול לרדת לבד. אני צריך אותך." "לא ככה הרגשת כשמשה התחיל לקפוא! לא הרגשת שאתה צריך לעצור ולרדת כדי להציל אותו." "אי אפשר היה להציל אותו ואתה יודע את זה." "בכל זאת היינו צריכים לרדת. אני נשאר כאן." "אם אתה לא קם עכשיו ומתחיל לרדת..." "מה תעשה לי?" "מה אתה רוצה? תהילה? אני אספר שאתה היית הראשון מבין שנינו שהגעת לפיסגה." "לא." "אז מה? מאוחר! אנחנו חייבים לצאת. עכשיו!" "צא. אני נשאר כאן." "אם אתה נשאר - אז גם אני. אני אקפא למות וזה יהיה על מצפונך. ואתה לא תוכל לרדת לבד. וכולנו נמות. ואף אחד לא יוכל לספר לעולם איזה אמיץ היה משה. ואיך הוא סבל בגבורה." "בסדר. שנינו יודעים איזה אמיץ היה משה, וזה מה שחשוב. עכשיו שתוק קצת." "אני לא נשאר כאן. אתה מטורף." "אולי." "אני יורד." "להתראות." "אני אפרק את המחנה העליון. אם אתה תרד מחר - לא יהיה לך ציוד." "תמיד ידעתי שאתה מנייאק." "בבקשה. אני מתחנן. מתחיל להחשיך. אנחנו חייבים לרדת." "תבקש סליחה." "ממי?" "מאלוהים." "על מה?" "על משה. שמת כדי שאתה תגשים חלום." "זה היה גם חלום שלו." "תבקש סליחה." "לא עשיתי שום דבר רע. אני לא מבקש סליחה." "אנחנו נשארים כאן." "זה המחסור בחמצן. דפק לך את השכל." "אני צלול כמו שלא הייתי כל חיי." "טוב. סליחה." "יופי. ועכשיו כדי להוכיח את רצינות כוונתנו, אנחנו נישאר כאן עד מחר בבוקר." "לאאאא!" "כן. ועכשיו תשתוק קצת. אני רוצה להתרכז." שני גברים יושבים על תרמיליהם על פיסגת ההר הגבוה בעולם. והשמש שוקעת.

 

[goshdarnit]

כותבת מתחילה,

שימי לב שבתרגיל אחד הקריטריונים לסצנה כזאת היה: "הקטע האמיתי מתחיל כשהמצב עצמו מרגיש 'בלתי אפשרי' או 'בלתי נסבל' - מ*זה* להתחיל." את התחלת את הסיטואציה שלך אחרי הסוף הטוב, אחרי הניצחון. ניצחון (בהחלט לא במקרה הזה) הוא לא בלתי אפשרי או בלתי נסבל. ולכן הסצנה שלך היא כזאת של משבר אבל לא קרקע בתולה שביקשתי. תכתבתי סצנה שמתחילה (או ממשיכה) ממקום שעונה לקריטריונים האלה. בנוסף, לפני כמה שבועות היה לנו דיון מעניין ומועיל על דיאלוגים, ובו ראינו שדיאלוגים מסוג "אני עושה כך וכך" "בשום אופן אל תעשה כך וכך" "אני כן עושה" "אתה לא עושה" הם דיאלוגים רדודים יותר. תחזרי אחורה ותמצאי כמה שיטות שעלינו עליהן כדי שהופכות דיאלוגים ליותר טובים.

 

[mishel s]

הערה קטנה

הייתי צריך לעבור את כל תהליך הרישום המייגע כדי לכתוב את זה, אבל ממילא רציתי להצטרף לפורום. רמי נראה לי מוזר ולא אמין בכלל. כאילו כתבת את הסיפור בתור תירוץ להראות את דעתך על טיפוס הרים. הרי אם רמי חושב שעל ידי זה שהגיע לפסגה הוא לא עשה כלום, אז למה הוא מטפס הרים? בגלל החברות?! אם הוא הגיע לטפס על האוורסט זה כבר אומר שהוא לא מתחיל ועושה את זה במשך המון זמן, זה לא בגלל החברות. אף אחד לא משקיע את כל חייו ומשקיע בתחביב שהוא בכלל לא מפיק ממנו הנאה אלא רק חברות. זה נראה לי מוזר. אם שני חברים שלי הולכים לעשות קפיצות צניחה והם צריכים צלם צונח כדי לתעד את זה, שיחפשו! אני לא הולך ללמוד לצנוח ולהתגבר על פחד הגבהים שלי רק כדי לצלם אותם ואם הם חברים שלי הם גם לא יבקשו דבר כזה. זה לא אמיתי. אבל זאת רק דעתי. (לא לקחת קשה..) איפה הכפתור שליחה פה?..אה, לינק שליחה. מצאתי.

 

[J האמיתית]

נסיון

כתבתי משהו והיה נראה לי שאני מבצעת את התרגיל, אבל בקריאה חוזרת ראיתי שאני כן מאפשרת לדמויות שלי לברוח... אשמח בכל זאת לפידבק. "גם אני אוהב אותך", הוא אמר, לקח אותה בזרועותיו, והם שקעו בנשיקה ארוכה ועדינה אך מלאת תשוקה. "אין לך מושג כמה זמן שאני רוצה לעשות את זה". הוא לחש אליה, מביט בעיניה ברצינות. "מהיום שהכרנו ידעתי שאני רוצה אותך יותר מכידידה..." נעמה ויניב ישבו בחצר האחורית והמוזנחת של בית הספר. הצלצול קרא להם כבר מזמן להכנס לכיתה אבל הם נשארו יושבים כמסומרים למקומם. "אז זה בעצם כל מה שרציתי לספר לך", נעמה אמרה בשקט. פניה היו סמוקות. יניב עדיין נראה המום. היה לו חיוך קפוא על הפנים שהביע משהו בין אושר לפחד, קצת כמו פניו של תינוק שנופל מגובה. נעמה החזיקה בין ידיה אצטרובל יבש, אצבעותיה מוללו אותו בעצבנות מפרקות אותו לחתיכות. יניב נשם במהירות, והלב שלו פעם בקצב מסוכן. "אממ.. גם אני... זאת אומרת. גם אני מרגיש כלפיך... אותו הדבר", יניב אמר במהירות. העיניים שלו היו קבועות בירוק של העיניים של נעמה. הוא הרגיש כאילו הוא מרחף וגם טובע. הרוח רשרשה בין מחטי האורן, ומהחצר הקדמית היה אפשר לשמוע קולות שעלו משיעור הספורט. "אלי!", "יאללה רונית, רוצי", "אבל המורה, זה פאול!" נעמה הרימה גבות וחייכה. היא חיכתה שהוא יתקרב אליה והם יתנשקו. אבל יניב לא זז ואפילו לא ממש חייך אליה בחזרה, הוא רק בהה בה. היא צחקקה במבוכה. "אז...?" היא אמרה. "אז... מה?" יניב שאל בקול שנשמע מתכתי מדי ביחס לפעימות לבו המהירות. "אז נהיה חברים? זאת אומרת... לא ש..." היא לא סיימה את המשפט. זה היה מוזר. במשך השנה האחרונה היא ויניב היו חברים. אבל לא חברים במובן של חברים. רק חברים הכי טובים. הם דיברו שעות על גבי שעות, יחד למדו למבחנים, יחד הבריזו משיעורים. הם דיברו הרבה גם על בנים ועל בנות. ועל יחסי מין ואהבה... נעמה הצליחה "להחליף" את הקשר שהיה ליניב עם אופיר, לפני שהם רבו את הריב הנוראי, ועבור נעמה, שהיתה חדשה בבית הספר יניב היה החבר הכי קרוב. הוא כמעט היה כמו חברה רק ש... "אני חושב שכן..." יניב אמר. הוא עדיין הרגיש כאילו הוא יושב על ענן. או שיש לו ענן בתוך המוח. משהו בתוכו היה אוורירי באופן מפחיד. נעמה חייכה אליו והשעינה את הראש על הקיר המתקלף. הם שתקו קצת יותר מדי. "אז מה היה אתמול עם אבא שלך? הוא עדיין כועס עליך?" נעמה שאלה. "כועס?" "על זה שלא ספרת לו שראית את גלית מעשנת". "לא... אה, אני לא יודע". יניב אמר. "אתה מרגיש בסדר?" נעמה שאלה פתאום. היא התקרבה אליו קמעה. יניב נראה קצת מרוחק, והיא לא רצתה שהוא יאבד לה. "זה.. פשוט נורא מוזר לי. את יודעת. פתאום מידידים לחברים... אחרי כל מה שהיינו מדברים עליו..." "כן. אני יודעת. אבל באמת שאין לך מה לפחד. הרי אנחנו מכירים אחד את השני טוב..." היא הושיטה יד והניחה אותה על היד של יניב. שריקה משרוקית נשמעה. "להחליף צדדים!" המורה לספורט הכריז. "מהר. אין לנו את כל היום". יניב, נראה כמי שהחליט. הוא לקח את ידה של נעמה בידו, והחל לעבור באגודל שלו על כף ידה, מצייר עליה מסלולים ממכרים... נעמה חשבה כמה הידיים שלהם חמות. היא התקרבה אל יניב עוד קצת. הלב שלה פעם אבל היא כבר לא התביישה. היא הביטה בפניו, בכליון עיניים, אבל עיניו היו נשואות רחוק. שריקה נשמעה. "הפסקת שתייה. כולם לחזור עוד חמש דקות!" קולו של המורה הדהד ואחר כך נשמעו קולות של תלמידים רצים וצועקים. "וואי", אמר יניב "פתאום נזכרתי שיש לנו בחן בשיעור הבא. אני חייב לעבור על הנוסחאות בטריגונומטריה", הוא פתח את התיק והוציא ממנו ספר לימוד. הוא התחיל לקרוא בו. נעמה הביטה בו מופתעת. חתול זבל שחור לבן ומלוכלך יילל אליהם. "בוא חתולי חמוד", נעמה אמרה. "אוי.. החתול הזה... אני לא יכול להתרכז כאן. אני הולך לספריה. את גם באה?" נעמה שתקה לרגע. "לא, לא נראה לי". "טוב, אני אראה אותך אחרי השיעור", יניב אמר. העולם הלך והתבהר. העננים נמוגו. הוא חייך בבטחון. "אז ביי בינתיים". נעמה נשארה לשבת בחצר. היא חילקה את כריך הגבינה הצהובה שלה עם החתול. הידיים שלה רעדו. זאת לא היתה רק התחלה, זה היה גם סוף. יניב אוהב אותה אבל הוא מפחד. הוא מפחד בגלל שהוא אוהב אותה. זה בכלל לא הלך כמו שהיא דמיינה. היא כל כך רצתה שהם יתנשקו ויתקרבו וירגישו אינטימיות אחד לשני, אבל הוא נבהל. אולי היא הפחידה אותו. אולי היא הרסה הכל... אולי היא חושבת יותר מדי, אחרי הכל הוא כן אוהב אותה. היא יודעת שהוא אוהב אותה... נעמה נאנחה. מה הולך לקרות? היא שאלה את עצמה, ועצמה לא ענתה.

 

[goshdarnit]

שלום יעל,

כמה דברים. קודם כל, נכון את ברחת. יניב ברח ואת ברחת. זאת פעם ראשונה וזה מרתק. זה בטן שלך וזה מרתק. למה לברוח? גם אם זה לא מתאים לסיפור שאת כותבת, זה מתאים לתרגיל: תני להם ללכת על זה ואל תתני להם לברוח, עם כל אי הנעימות ההדדית, עם כל הרצון ההדדי שלהם, ותראי מה יקרה, ותני לנו לראות מה יקרה. במקרה הזה, דרך העיניים שלך, הנשיקה הראשונה היא באמת קרקע בתולה (אהם) ומתאימה לתרגיל. את חדשה לתרגילים וייתכן שלא עברת על הראשונים בהם אמרתי שוב ושוב שבכל תרגיל אני נותן ביקורת אך ורק לעמידה בקריטריונים ומנסה לתת עצות לשיפור. אז מכאן והלאה לא תשמעי שזה קטע מצויין (מה שנכון) או שהוא כתוב טוב (מה שנכון). מכאן והלאה זה לא מעניין אותנו בתרגיל, אז לא להעלב אם אין התייחסות לדברים אחרים. ובכל זאת, הייתי רוצה להתייחס לשורה אחת ספציפית, שיש בה משהו שאנחנו לא נתקלים בו בתרגילים וגם לא נעשה עליו תרגיל. אני מפנה את תשומת לבכם לשורה הזאת: ""אתה מרגיש בסדר?" נעמה שאלה פתאום. היא התקרבה אליו קמעה. יניב נראה קצת מרוחק, והיא לא רצתה שהוא יאבד לה." תשימו לב לטקסט: "אתה מרגיש בסדר?" כל אחד מאיתנו היה לוקח "אתה מרגיש בסדר" כ"אתה מרגיש בסדר". אבל לא זה לא באמת מה שנעמה אמרה. נעמה אמרה "בוא אלי". זאת היתה פעולה של קירוב. זה היה הטקסט האמיתי, זאת הייתה הפעולה האמיתי שלה. וככה זה באמת בחיים. כשאנחנו כותבים אנחנו צריכים למצוא מה אנשים *באמת* אומרים, למה אנשים *באמת* מתכוונים. ואנחנו גם צריכים לעשות את העבודה הפוך: אנחנו יודעים למה אנשים מתכוונים, אבל אנחנו צריכים למצוא איך הם באמת היו אומרים את זה. לרוב השניים לא חופפים. במקרה הזה, זה היה אבחון חד, מדהים ונדיר של פעולה שאנחנו רואים כמעט יום יום ותמיד טועים בפירוש שלה. (אגב, ברור שלא כל פעם שמישהי אומרת 'אתה מרגיש בסדר?' לא זה מה שהיא אומרת. בהקשר הזה, בסצנה הזאת, זה היה הדבר הכי נכון. באותו אופן, רוב הפעמים שאנחנו רואים את זה, כל פעם נאמר טקסט אחר. העניין הוא לאבחן נכון.)

 

[goshdarnit]

ואם לא הייתי ברור:

תשכתבי את הסצנה. תכתבתי אותה בלי לברוח.

 

[J האמיתית]

נסיון נוסף להפסיק לברוח...

"גם אני אוהב אותך", הוא אמר, לקח אותה בזרועותיו, והם שקעו בנשיקה ארוכה, עדינה אך מלאת תשוקה. "אין לך מושג כמה זמן שאני רוצה לעשות את זה". הוא לחש אליה, מביט בעיניה ברצינות. "מהיום שהכרנו ידעתי שאני רוצה אותך יותר מכידידה..." נעמה ויניב ישבו בפינה הסודית שלהם, אליה הגיעו דרך החצר האחורית והמוזנחת של בית הספר. הצלצול קרא להם כבר מזמן להכנס לכיתה אבל הם נשארו יושבים כמסומרים למקומם. "אז זה בעצם כל מה שרציתי לספר לך", נעמה אמרה בשקט. פניה היו סמוקות. יניב עדיין נראה המום. היה לו חיוך קפוא על הפנים שהביע משהו בין אושר לפחד, קצת כמו פניו של תינוק שנופל מגובה רב. נעמה החזיקה בין ידיה אצטרובל יבש, אצבעותיה מוללו אותו בעצבנות מפרקות אותו לחתיכות. יניב נשם במהירות. "אממ.. גם אני... זאת אומרת. גם אני מרגיש... אותו הדבר", הוא אמר במהירות. העיניים שלו היו קבועות בירוק של העיניים של נעמה והוא הרגיש כאילו הוא מרחף וגם טובע. מהחצר הקדמית היה אפשר לשמוע קולות שעלו משיעור הספורט. "אלי!", "יאללה רונית, רוצי", "אבל המורה, זה פאול!" נעמה הרימה גבות וחייכה. היא חיכתה שהוא יתקרב אליה והם יתנשקו. אבל יניב לא זז ואפילו לא ממש חייך אליה בחזרה, הוא רק בהה בה. היא צחקקה במבוכה. "אז...?" היא אמרה. "אז... מה?" יניב שאל בקול חורק. "אז נהיה חברים? זאת אומרת... לא ש..." היא לא סיימה את המשפט. זה היה מוזר. במשך השנה האחרונה היא ויניב היו חברים. אבל לא חברים במובן של חברים. רק חברים הכי טובים. הם דיברו שעות על גבי שעות, יחד למדו למבחנים, יחד הבריזו משיעורים. הם דיברו הרבה גם על בנים ועל בנות. ועל יחסי מין ואהבה... נעמה הצליחה למלא את המקום שהיה לקשר של ליניב עם אופיר, לפני שהם רבו את הריב הנוראי ההוא, ועבור נעמה, שהיתה חדשה בבית הספר יניב היה החבר הכי קרוב. הוא כמעט היה כמו חברה רק ש... "אני חושב שכן..." יניב אמר. הוא עדיין הרגיש כאילו הוא יושב על ענן. או שיש לו ענן בתוך המוח. משהו בתוכו היה אוורירי באופן מפחיד. נעמה חייכה אליו והשעינה את ראשה על הקיר המתקלף. הם שתקו. היא חייכה אליו שוב. הם עדיין שתקו. "אז מה היה אתמול עם אבא שלך? הוא עדיין כועס עליך?" היא החליטה להתעניין. "כועס?" "על זה שלא ספרת לו שראית את גלית מעשנת". "לא... אה, אני לא יודע". יניב אמר. "אתה מרגיש בסדר?" נעמה שאלה. יניב נראה קצת מרוחק, והיא לא רצתה שהוא יאבד לה. "זה.. פשוט נורא מוזר לי. את יודעת. פתאום מידידים לחברים... אחרי כל מה שהיינו מדברים עליו..." "כן. זה מוזר. אבל אני שמחה שאתה מכיר אותי באמת". היא הושיטה יד והניחה אותה על היד של יניב. שריקה משרוקית נשמעה. "להחליף צדדים!" המורה לספורט הכריז. "מהר. אין לנו את כל היום". יניב, לקח נשימה עמוקה ונראה כמי שהחליט. הוא לקח את ידה של נעמה בידו, והחל לעבור באגודל שלו על כף ידה, מצייר עליה מסלולים ממכרים... נעמה הרגישה את הידיים שלהם רותחות. היא התקרבה אל יניב עוד קצת, השיער שלו נגע בפנים שלה. זה היה הרגע. עכשיו זה היה אמור לקרות. והיא נורא רצתה אבל הוא לא היה שם יחד איתה. שריקה נשמעה. "הפסקת שתייה. כולם לחזור עוד חמש דקות!" קולו של המורה הדהד ממרחק ואחר כך נשמעו קולות של תלמידים רצים וצועקים. "וואי", אמר יניב "פתאום נזכרתי שיש לנו בחן בשיעור הבא. אני חייב לעבור על הנוסחאות בטריגונומטריה", הוא פתח את התיק והוציא ממנו ספר לימוד. הוא התחיל לקרוא בו. נעמה הביטה בו מופתעת. חתול זבל שחור לבן ומלוכלך יילל אליהם. היא הרגישה רוח קרה מנשבת על היד שלה שכבר לא היתה בתוך היד שלו. היא חשה מועקה קלה. אולי היא טעתה? "בוא חתול", נעמה אמרה. החתול התקרב והמשיך לילל. "אוי.. החתול הזה... אני לא יכול להתרכז כאן. אני הולך לספריה", הוא קם. "את גם יכולה לבוא", הוא אמר כאשר ראה שנעמה לא מגיבה. "לא, לא נראה לי", נעמה אמרה בקול רפה. "טוב, אני אראה אותך אחרי השיעור", יניב אמר. העולם הלך והתבהר. העננים נמוגו. הוא חייך בבטחון. "אז ביי בינתיים". "חכה שניה". היא קמה אחריו. היתה לה סחרחורת אבל הכל היה לא נכון. "אם... אם אתה רוצה אנחנו לא חייבים להיות חברים אבל... אני לא רוצה שנהיה... מוזרים". - המשך בהודעה הבאה -

 

[J האמיתית]

המשך

יניב עמד והביט בה. היא היתה יפהפה. במשך כל החודשים האחרונים הוא לא הפסיק לחשוב עליה, גם כשהוא לא חשב עליה הוא חשב עליה. גם בזמן שהיא היתה דלוקה על אריק מי"א, ואחר כך על בני מחנות הדיסקים. הוא אהב שהיא סיפרה לו על בנים ועל מה שהיא מרגישה. פעם היא גם סיפרה לו על הנשיקה הראשונה שלה. שניהם צחקו עד שירדו להם דמעות... "אז זה מה שהיה. ישבנו בין פחי הזבל בתחנת מכבי האש, וחמש דקות אחרי שהתחלנו להתנשק היתה אזעקה וכל האורות מסביב נדלקו...וכל הכבאים התחילו לרוץ מסביב. זה היה כאילו היינו על טריפ" היא סיכמה אחרי שהם נרגעו. "ואת אהבת אותו?" יניב התעניין, כאילו בדרך אגב. "לא באמת. הוא היה מאד חמוד ונמשכתי אליו. לפחות ככה חשבתי עד שהתחלנו להתנשק", היא חייכה חיוך עקום וכווצה את גבות עיניה ואת שפתיה. "מה, היה לו ריח לו טוב? הוא דחף את הלשון?" יניב חקר. "לא סתם, הוא פשוט... נישק נורא גרוע. זה קצת הגעיל אותי שהיה לו מלא רוק בפה", היא אמרה. יניב בלע את הרוק. "תשמעי, אני חייב ללכת ללמוד למבחן, אנחנו נפגש אחרי זה. ואני מבטיח שאני לא אהיה מוזר או שום דבר". הוא נשען עם גבו אל הקיר. לנעמה היתה סחרחורת עדיין אז גם היא נשענה על הקיר לידו. "מה? מה קרה לך?" הוא שאל. "חשבתי ש..." היא לא המשיכה ועצמה את עיניה. "מה?" "חשבתי שתרצה לנשק אותי", נעמה אמרה כמעט בלי קול. "זה הכל". חיוך בלתי רצוני שוב רחף על פניו. היא היתה באמת כל כך מתוקה הנעמה הזאת... "אני רוצה", הוא אמר. "זה רק ש... את יודעת. זה אריק, ובני, וגל עם הרוק, ואיציק עם הריר, ותומר מאילת... וכל הסיפורים האלה. פתאום אני נזכר בהם". "זה לא פייר", היא אמרה. "אולי אנחנו פשוט יותר מדי ידידים וזהו..." הוא שם שוב את התיק על כתפו והתחיל ללכת. נעמה תפסה את פרק כף היד שלו. "לא", היא אמרה. "את לא נותנת לי ללכת לספריה", יניב אמר, אבל הפעם היה בקול שלו משהו רך. הידיים שלה פשוט היו כל כך נעימות. "אני לא נותנת לך ללכת לספריה", היא חזרה אחריו. "מה, הכל כי את רוצה להתנשק איתי?" "לא, כי אני אוהבת אותך". "את יכולה לנשק אותי אם אתה רוצה", יניב אמר. "נשקנית שכמוך". אז נעמה נישקה אותו. היו לה שפתיים רכות ופה חם ורטוב, אבל לא מלא רוק. הוא לא ידע מה לעשות ואיך, והלב שלו דפק כמו מטרונום ששמו אותו על הקצב הכי מהיר. נעמה נצמדה אליו והוא חיבק אותה ושניהם הרגישו כמה שהוא מתרגש. ואז הם התנשקו שוב. בפעם השניה זה כבר היה קצת אחרת, כאילו שהוא כבר ידע יותר מה לעשות. וזה היה הדבר הכי נעים בעולם. כל אותו היום יניב הרגיש את השפתיים שלו. כאילו כל הפנים שלו היו שפתיים. כשאף אחד לא שם לב הוא נשך אותן ונזכר בנשיקה ההיא, בנשיקה הראשונה שלו, וכל הגוף שלו נזכר בנעמה, ואז הוא כבר בטוח לא היה יכול לחשוב על שום דבר אחר. אחרי שהם התנשקו נשמע הצלצול שבין שעה רביעית לחמישי ויניב הלך בכל זאת לספריה לנסות ללמוד בהפסקה שנותרה. נעמה נשארה לשבת בחצר, ככה התחשק לה. היא חילקה את כריך הגבינה הצהובה שלה עם החתול. איזו נשיקה מדהימה זאת היתה! היא חשבה. פשוט נשיקה מהסרטים... היא היתה עליזה אבל בתוך העליזות נמזגה גם קצת חרדה. היא ידעה שעוד מעט היא תכנס לשיעור ותראה את יניב. והיא ידעה מעכשיו הכל יהיה שונה. זאת היתה ההתחלה אבל גם הסוף של משהו אחר. יניב אוהב אותה אבל הוא גם מפחד. הוא מפחד בגלל שהוא אוהב אותה ובגלל שהיא אוהבת אותו, גם היא קצת מפחדת. החתול היה מלוכלך אבל חמוד. נעמה התכופפה ונישקה אותו בין האוזניים. פעמיים. אפילו שלוש... אם יניב היה רואה הוא בטוח היה חוטף קריזה.

 

[אסתר 1984]

../images/Emo6.gif

קרעת אותי מצחוק בקטע עם הרוק! (הי, יצא לי חרוז) פשוט קטע מצויין!

 

[goshdarnit]

מצויין!

אין מה להגיד. זה זה. (ושימו לב, אנשים, שאף אחד לא מת ואף אחד לא דימם. כלומר, זה לא חובה.) עכשיו. אם כבר תפסתי אותך פה (למי שלא מזהה את השם שלה, זאת יעל סיון, שבוודאי קראתם סיפורים שלה ב'חלומות באספמיה', ואם אני זוכר נכון, יש לה גם סיפור ב'בלי פאניקה') אני רוצה להציע לך איזה הצעה או שתיים פחות רלבנטיות לתרגיל. יש לך פוטנציאל להפוך לאחת הסופרות הכי גדולות שלנו (במד"ב ובכלל), והעבודה שאת צריכה לעשות כדי להגיע לזה היא לא נוראית. יש לך המון כשרון ואת כותבת מהבטן. מה שלדעתי את צריכה לעשות זה לקחת את השנתיים הקרובות ולא להפסיק לכתוב. תכתבי סיפורים, תכתבי קטעים, תכתבי רגעים, או קטעים של סצנות. זה לא משנה. פשוט תכתבי ותכתבתי ותכתבתי, גם אם זה לא נכנס לסיפור, וגם אם הסיפור שיוצא הוא לא הסיפור הכי טוב שיכול לצאת לך. תשתדלי לכתוב קצת כמעט כל יום, ובהחלט שלושה ימים בשבוע. תכתבי הרבה יותר ממה שאת רגילה. ותמשיכי ככה לשנתיים לפחות. גם את וגם הבטן שלך יעברו תהליכים. אבל את התהליך הכי חשוב שהבטן שלך תעבור את תרגישי רק בסוף, רק אחרי שהיא תתנקה. פתאום את תגלי שאת כותבת בטן אחרת, פתאום תגלי שאת מסוגלת לכתוב על כמה 'בטנים' (בטנות?) שקודם חשבת שהן קטנות יותר והן מקבלות מקום שווה עם הבטן הרגילה שלך. זה יאפשר לך לתת לסיפורים שלך אורך נשימה יותר גדול ממה שיש להם עכשיו. את תהיי מסוגלת להתעמק עוד יותר בכל רגע של סצנה, ואת תהיי מסוגלת לכתוב דברים הרבה יותר ארוכים ולהחזיק בטן למשך כל הסיפור או הספר מבלי שהיא תמצה את עצמה. ההמלצה שלי: Write your ass off!

 

[Boojie]

תמשיך, תמשיך!

אני אומרת לה את זה, אבל זה לא מספיק. שעוד יגידו לה את זה!

 

[J האמיתית]

אהמ...

אמנם אני מחוייכת מאד כרגע, אבל בא לי קצת להגיד לכם: "תגידו אתם בסדר?" אני אוהבת לכתוב אבל זה כל כך לא בא לי בטבעיות, ולפעמים גם בחוסר רהיטות מבהיל, שנראה לי ממש מופרך לחשוב על עצמי כעל מישהי שיכולה ממש לכתוב משהו מעבר לסיפורים קצרים ו"די טובים". בנוסף אני מרגישה שאין לי את הבהירות שיש לכותבים אחרים לגבי מסרים ורעיונות וכו'... אבל אולי העידוד שלכם עוד יחלחל אצלי יותר עמוק, ואולי הבטן שלי תצא מורווחת בלי קשר להשגים ממשיים. אז שיהיה לכם יום טוב, ורק תדעו שהתגובות שלכם רק מחזקות את התחושה ההלומה שקמתי איתה בבוקר.

 

[goshdarnit]

לא קניתי.

לא ברור לי מאיפה, אבל היה ברור לי מקודם משום מה שקשה לך לכתוב. בגלל זה הצעתי את מה שהצעתי. אמרתי 'תכתבתי', לא אמרתי 'תכתבתי סיפורים משולמים' ואפילו לא אמרתי 'תכתבי לאספמיה' (סליחה, בוג'י, אבל אין לי ספק שתרוויחי מזה סיפורים). תכתבתי. תכתבי רע, תכתבי לא ברור, אבל תכתבי. אני לא יודע אם אני יכול לתאר לך מה ה'לכתוב כל הזמן' הזה עושה לכותבים. זה משנה את הכל. זה הופך אותך ממישהי מוכשרת לסופרת. זה ממכר. זה מקל על הכתיבה. זה פותח דברים. אחרי כמה חודשים את תגלי שאת לא מסוגלת להפסיק. תכתבי ואל תגידי "אולי". אל תשאפי ליצירות מופת. אל תשאפי לסיפורים מדהימים. אל תשאפי לכתוב סיפורים ארוכים. הכל יבוא *בסוף*.

 

[Boojie]

"אנחנו בסדר, את בסדר"

(זה שמו של הרב-מכר הבא שלי, שיעסוק בהארה רוחנית וחיים טובים יותר בעשרה שיעורים קלים. אפילו גנבתי את הכותרת מספר להיט קודם, רק כדי לוודא שזה יעבוד). אולי הבהרה יותר קונקרטית תשכנע אותך יותר: אני חושבת שבכתיבה שלך יש עירוב קרוב מאד למושלם של רעיונות מד"ביים אמיתיים, כאלה שיש מה ללעוס בהם, כאלה שיש בהם הגיון פנימי וחיצוני ושאפשר להשתכנע באמיתות שלהם, כאלה שבאמת מעוררים למחשבה, עם רגישות אנושית עמוקה מאד, שיוצרת דמויות אמינות ונוגעות מאד. אני חושבת שכבר אמרתי לך בעבר משהו בכיוון הזה. את שני אלה, כל אחד בנפרד, נדיר למצוא. ביחד? כמעט ואין. ואני לא יודעת איך זה מבחינת כותבים אחרים, אבל לפחות מבחינתי, בהירות לגבי רעיונות זו אשליה. סיפור טוב מכיל יותר שאלות מתשובות, אפילו כשיש בו תשובות או תשובות-לכאורה. והסיפורים שלך מעוררים שאלות יפה מאד, בלי עין הרע.

 

[J האמיתית]

אני אקנה את רב המכר שלך. אין ספק

 

[Rivendell]

אני מצטרפת למעריצים ../images/Emo99.gif

את "הנערה שלי" מאספמיה 2 מאוד מאוד מאוד אהבתי. כל כך אהבתי שנתתי להמון חברים לקרוא. גם הם אהבו. תודיעי בבקשה כשייצא הספר, אני רצה להשיג!

 

[J האמיתית]

נורא כיף לשמוע. תודה ../images/Emo42.gif

 

[Rivendell]

אני רק אומרת את האמת ../images/Emo13.gif

 

[Glimpse]

ניסיון

זה בטח סצנת ההיתקעות הנדושה ביותר, אבל עדיין. היא עשתה תנוע חדה עם הסכין, מנקה אותו מהדם, ונסוגה. המטרה שלה צפתה בעיניים מעורפלות, כאשר היא פנתה לכיוון הדלת. היא משכה בידית מתכוונת לצאת. היא משכה שוב, מפעילה הפעם יותר כוח. מאחוריה נשמע צלילי מחרחר, אם קצת מאמץ אפשר היה לזהות אותו כצחוק. הברדס הסתיר את פני הרוצחת, אבל קולה, כאשר דיברה, היה חסר רגש. "יש יציאה נוספת?" היא שאלה. פרץ צחוק נוסף היה לה לתשובה. "יש יותר מדרך אחת למות" הזהירה הרוצחת, והניחה את ידה על נדן הסכין. הקורבן, אישה כבת עשרים, הפסיקה לצחוק אבל חיוך המשיך לעוות את שפתיה. "מי..." פניה התעוותו, והיא החליקה לישיבה, משאירה שובל דם על פני הקיר. "מי שכר אותך?". הרוצחת הביטה סביבה. עיניה החליקו על סורגי החלון, על התקרה נטולת פתחי אוורור. היא לקחה נשימה עמוקה, הביטה שוב מסביבה, ואז עשתה צעד, וירדה לישיבה שפופה מול האישה הגוססת. "היית כלואה כאן?" "את לא תצליחי לצאת מכאן. זה מה שמשנה" הדמות בברדס ישרה איתה מבט, והפצוע ראתה כאס בעיניה. "אביך ישלם על כך בחייו" "אבא?" הלם הופיע על פניה של האישה, הלם שלא היה שם, אפילו כשהסכין חדרה הכתה. "אבא שכר אותך?" "מופתעת? הבנתי שהוא הזהיר אותך שלא תפני לביון". האישה ליקקה את שפתיה, הדם שעל לשונה צובע אותן בארגמן. "הם אמרו שהם יתפסו אותו בכל מקרה, הם אמרו שאם אני אמסור להם מידע הם יקלו לו בעונש" "וחשבת שהוא יודה לך על כך? יודה לך על שהרסת לו עסקה בשווי מילונים?" עיניה של האישה היו מלאות לחות, אבל שום דמעה לא חמקה מהם. "לפחות המשלוח הזה לא יגיע לרחובות" ענתה. הרוצחת הניד את ראשה מצד לצד. "וזה היה שווה את חייך?" "הם" האישה בלעה במאמץ "הם הבטיחו שהם יגנו עלי". "הם אפילו לא ניסו" הרוצחת הושיטה את ידה והחליקה את אצבעותיה על לחיה של פצועה. "טיפשה קטנה, היה להם חשוב יותר ללכוד את מי שזה לא יהיה שישלח בעכבותיך" האצבעות שניסו לחסום את הפצע נרפו, והחליקו מטה, לחיק הנערה. "לפחות הם יתפסו אותך" לחשה . "אני לא טרף שניתן לתפוס". היד, שדקות קודם לכן, כיוונה ללא רעד את הסכין, ליטפה שוב את לחי הצעירה. "ואני אדאג שהם יצטערו עליך". הרוצחת עצמה את עיני הנערה, שלפה את הסכין, והתמקמה לחכות מול הדלת.