CelimeVolkana
New member
ניסיון.
"הטירה בוערת, האויבים בשער, לא נותר איש ממשמר המלך! איזה תיקווה אתה מציע לי?" ארין צעקה עומדת על אדן החלון. "אמא בבקשה די!" אספיר אמרה בקול הקריר שלה, אחיה, הוגו, טפס את ידה של ארין וניסה למשוך אותה מהחלון. "אמא, תרגעי, הכל יהיה בסדר" הוא ניסה להגיד. אבל דבר לא עזר. בימי מלכותה היא היתה נחושה החלטית אך גם שקולה, מותו של בעלה, אביהם, עירער אותה, וכיבוש הממלכה עוד יותר. כל מה שנותר מימנה היתה אותה האישה שעמדה על אדן החלון וביקשה לסיים את כל דאגותיה במוות, נפילה ארוכה אל התהום השחורה. "מה יהיה בסדר?" היא פצחה בצחוק היסטרי, עיניה בערו בשיגעון, "הכל נהרס, אינך רואה יקירי?" היא ירדה מהחלון צחוקה נמשך, היא נעה מעורפלת, היא נראתה שיכורה בעיניה של אספיר, שיכורה מצער. "אמרי לו אספיר, הסוף קרב, חה חה! הסוף!" הוגו נרתע לאחור. "יש עוד סיכוי" אספיר אמרה, הוגו שמע את השבירה בקולה. "סיכוי?! על איזה סיכוי את מדברת ילדה קטנה?" אמא לחשה בארסיות "סיכוי שישספו את הגרון הדק והיפה של אחיך? סיכוי שיתלו אותך מהעץ הגבוהה ביותר, והעורבים יאכלו את המעיים העדינות שלך?" עיניה של אספיר הביעו תערובת של אימה וזעזוע, היא נרתעה לאחור. נופלת אל זרועות אחיה. אמא צעדה שני צעדים קדימה וצחקה שוב "או שאת הולכת להיות הזונה הקטנה של הרוזן?" דמעות עמדו בעיניה של אספיר. "די..." היא לחשה. הוגו חיבק אותה מנסה לגונן עליה מהפחד. "לי עוד נותר מעט כבוד" ארין אמרה, בחצי קרירות שלא תאמה את נימת קולה הקודמת. וליפני שמי מהאחים הספיק להגיב הטילה את עצמה מהחלון. אספיר הביטה מהחלון למטה, היא הבחינה בכתם קטן אי שם למטה. כמה זמן יקח לחילים למצוא אותם כאן? לפרוץ את הדלת? מעט מידי. "אולי היא צודקת" חשבת בקול אספיר. "על מה את מדברת?!" הוגו אמר "שום דבר עוד לא אבוד". היא חיכה מבעד לדמעות. "היא כבר לא כאן הוגו, אתה יכול להפסיק לשקר." הוא נעמד לידה והביט בחצר האחורית. היא עדיין היתה ריקה. "כדאי שנתחבא" הוא הציעה בקול מעשי. היא הביטה סביב. ובסוף התישבה מתחת לחלון והניחה על בירכיה את חרבה. אין איפה להתחבא, ידעו שניהם, הוגו התישב לידה. הוא שלח את ידו אל החרב. אספיר הביטה בו בתמיהה "תני לי להגן עליך בפעם האחרונה" הוא אמר, קולו עצוב ושקט. "תן לי ואגן אליך." היא ענתה מהדקת את אחיזתה בחרב. "אני הוא אחיך. כבודנו מונח על הכף." הוא כמעט וצעק. היא הזיזה את חרבה מימנו "אני מיומנת בלהב יותר מימך, אתה היתה שקוע בלימודים ומועצות רב הזמן." היא רצתה שיזכרו אותה כמו מי שנלחמה עד הסוף המר. עמוק ביפנים היא פחדה לסיים את חייה, ולהיזכר כמו שאימה תיזכר, פחדנית. "תני לי את החרב!" הוא אמר, וקם על רגליו. "בא וקח אותה!" היא פלטה ונעמדה גבה לחלון וחרבה מושטת קדימה. "את לא תיפגעי בי" הוא אמר, בוז בקולו וצעד קדימה. "לך אחורה!" היא ציוותה שולחת את חרבה קדימה, קוצצת טלטל זהוב משערו. הוא ניצל את הרגע צעד קדימה ותפס אותה בגרונה. "את תמיד לקחת יותר ממה שהגיעה לך" הוא אמר ברשעות לוחץ בידו הפנויה על אצבעותיה שאחזו בחרב. עכשיו, כשהסוף מגיע, למה שהוא לא יוצא את זעמו עליה? למה שהוא לא יגרום לה לפחד? הגיע הזמן שהיא תילמד את מקומה הפרחחית החצופה. יותר מידי פעמים היא לקחה את מקומו, את כבודו. היא ניסתה להנחית את החרב על צידו, אך הוא היה חזק מימנה. "אל תישטתי אחותי היקרה" הוא אמר משעין אותה נגד החלון ומוציא את ראשה אט אט החוצה. "הוגו, מה קורה לך?" היא שאלה בדמעות. צעקות נשמעו החצר האחורית, הבחינו בהם. "הנה הם מגיעים אחותי" הוא אמר דוחף אותה עוד קצת החוצה. "עכשיו תני לי את חרבך" היא הביטה בו חוששת לשתי שניות ואז נתנה לחרב ליפול על הריצפה. הוא עזב את גרונה "ילדה טובה, אספיר, ילדה טובה" הוא התכופף להרים את החרב, אך כאשר נעמד בחזרה עיניה מוכות ההלם של אספיר הביטו בו, הוא הרגיש בושה, הוא רצה את החרב מתחילה כדי להגן עליה. האומנם? לא. הוא רוצה לחיות, הבושה נעלמה מליבו. "אם אני אגן עלינו, אולי נשרוד" אספיר אמרה, קולה רך, משכנע. "הם יותר מידי אספיר יותר מידי" הוא אמר, הפחד צובט את ליבו. "אז מה הטעם בכלל להלחם? אולי יש דרכים אחרות לצאת מי זה?" היא שאלה מתקרבת אליו בצעדים מהוססים "ומה את מציעה?" הוא הסתובב בזעם אליה "הפעילי את המוח הנשי הקטן שלך אחות!" לא פעם ראשונה הבזיקה במוחה המחשבה, שהיא היתה צריכה להיוולד גבר. "אם כך, הוד זכריותך! אתה מוזמן להציע פיתרון לבד, אני אשב בשקט כמו אישה כנועה ולא אפריע!" המרירות בלטה בקולה. "על מה את מתלוננת? הנשיות שלך עוד תציל אותך!" הוא אמר, צעדים נשמעו ליד הדלת. "על מה אתה מדבר?" היא סירבה להאמין. "את יודעת יפה מאוד" הוא אמר פוסע לקראתה שולח יד אל שדיה. "הוגו!" היא צעקה ליפני שהוא הצמיד את שפתיה לשלו. היא הביטה בו המומה. היא האדימה מרב זעם. "כיצד אתה מעז!" היא צרחה וסטרה לו. הבושה הציפה אותו. הוא עמד המום החרב נשמטה מידו. "אני לא..." הרגעים האחרונים רצו במוחו. למה הוא הפך? "סלחי לי" הוא לחש נופל לרגליה, ממרר בבכי. מכה מאייל ניגוח מאולתר זיעזעה את דלת החדר. היא ניפלה על בירכיה לצידו ואחזה אותו בחיבוקה. הצירים נאנקו, ובמכה השלישית נכנעו, חילי המורדים פרצו לחדר בצעקות שימחה. אחוזים זה בזרועות זה נקטלו אחרוני הצאצאים לבית המלוכה של האי קריסטל.
"הטירה בוערת, האויבים בשער, לא נותר איש ממשמר המלך! איזה תיקווה אתה מציע לי?" ארין צעקה עומדת על אדן החלון. "אמא בבקשה די!" אספיר אמרה בקול הקריר שלה, אחיה, הוגו, טפס את ידה של ארין וניסה למשוך אותה מהחלון. "אמא, תרגעי, הכל יהיה בסדר" הוא ניסה להגיד. אבל דבר לא עזר. בימי מלכותה היא היתה נחושה החלטית אך גם שקולה, מותו של בעלה, אביהם, עירער אותה, וכיבוש הממלכה עוד יותר. כל מה שנותר מימנה היתה אותה האישה שעמדה על אדן החלון וביקשה לסיים את כל דאגותיה במוות, נפילה ארוכה אל התהום השחורה. "מה יהיה בסדר?" היא פצחה בצחוק היסטרי, עיניה בערו בשיגעון, "הכל נהרס, אינך רואה יקירי?" היא ירדה מהחלון צחוקה נמשך, היא נעה מעורפלת, היא נראתה שיכורה בעיניה של אספיר, שיכורה מצער. "אמרי לו אספיר, הסוף קרב, חה חה! הסוף!" הוגו נרתע לאחור. "יש עוד סיכוי" אספיר אמרה, הוגו שמע את השבירה בקולה. "סיכוי?! על איזה סיכוי את מדברת ילדה קטנה?" אמא לחשה בארסיות "סיכוי שישספו את הגרון הדק והיפה של אחיך? סיכוי שיתלו אותך מהעץ הגבוהה ביותר, והעורבים יאכלו את המעיים העדינות שלך?" עיניה של אספיר הביעו תערובת של אימה וזעזוע, היא נרתעה לאחור. נופלת אל זרועות אחיה. אמא צעדה שני צעדים קדימה וצחקה שוב "או שאת הולכת להיות הזונה הקטנה של הרוזן?" דמעות עמדו בעיניה של אספיר. "די..." היא לחשה. הוגו חיבק אותה מנסה לגונן עליה מהפחד. "לי עוד נותר מעט כבוד" ארין אמרה, בחצי קרירות שלא תאמה את נימת קולה הקודמת. וליפני שמי מהאחים הספיק להגיב הטילה את עצמה מהחלון. אספיר הביטה מהחלון למטה, היא הבחינה בכתם קטן אי שם למטה. כמה זמן יקח לחילים למצוא אותם כאן? לפרוץ את הדלת? מעט מידי. "אולי היא צודקת" חשבת בקול אספיר. "על מה את מדברת?!" הוגו אמר "שום דבר עוד לא אבוד". היא חיכה מבעד לדמעות. "היא כבר לא כאן הוגו, אתה יכול להפסיק לשקר." הוא נעמד לידה והביט בחצר האחורית. היא עדיין היתה ריקה. "כדאי שנתחבא" הוא הציעה בקול מעשי. היא הביטה סביב. ובסוף התישבה מתחת לחלון והניחה על בירכיה את חרבה. אין איפה להתחבא, ידעו שניהם, הוגו התישב לידה. הוא שלח את ידו אל החרב. אספיר הביטה בו בתמיהה "תני לי להגן עליך בפעם האחרונה" הוא אמר, קולו עצוב ושקט. "תן לי ואגן אליך." היא ענתה מהדקת את אחיזתה בחרב. "אני הוא אחיך. כבודנו מונח על הכף." הוא כמעט וצעק. היא הזיזה את חרבה מימנו "אני מיומנת בלהב יותר מימך, אתה היתה שקוע בלימודים ומועצות רב הזמן." היא רצתה שיזכרו אותה כמו מי שנלחמה עד הסוף המר. עמוק ביפנים היא פחדה לסיים את חייה, ולהיזכר כמו שאימה תיזכר, פחדנית. "תני לי את החרב!" הוא אמר, וקם על רגליו. "בא וקח אותה!" היא פלטה ונעמדה גבה לחלון וחרבה מושטת קדימה. "את לא תיפגעי בי" הוא אמר, בוז בקולו וצעד קדימה. "לך אחורה!" היא ציוותה שולחת את חרבה קדימה, קוצצת טלטל זהוב משערו. הוא ניצל את הרגע צעד קדימה ותפס אותה בגרונה. "את תמיד לקחת יותר ממה שהגיעה לך" הוא אמר ברשעות לוחץ בידו הפנויה על אצבעותיה שאחזו בחרב. עכשיו, כשהסוף מגיע, למה שהוא לא יוצא את זעמו עליה? למה שהוא לא יגרום לה לפחד? הגיע הזמן שהיא תילמד את מקומה הפרחחית החצופה. יותר מידי פעמים היא לקחה את מקומו, את כבודו. היא ניסתה להנחית את החרב על צידו, אך הוא היה חזק מימנה. "אל תישטתי אחותי היקרה" הוא אמר משעין אותה נגד החלון ומוציא את ראשה אט אט החוצה. "הוגו, מה קורה לך?" היא שאלה בדמעות. צעקות נשמעו החצר האחורית, הבחינו בהם. "הנה הם מגיעים אחותי" הוא אמר דוחף אותה עוד קצת החוצה. "עכשיו תני לי את חרבך" היא הביטה בו חוששת לשתי שניות ואז נתנה לחרב ליפול על הריצפה. הוא עזב את גרונה "ילדה טובה, אספיר, ילדה טובה" הוא התכופף להרים את החרב, אך כאשר נעמד בחזרה עיניה מוכות ההלם של אספיר הביטו בו, הוא הרגיש בושה, הוא רצה את החרב מתחילה כדי להגן עליה. האומנם? לא. הוא רוצה לחיות, הבושה נעלמה מליבו. "אם אני אגן עלינו, אולי נשרוד" אספיר אמרה, קולה רך, משכנע. "הם יותר מידי אספיר יותר מידי" הוא אמר, הפחד צובט את ליבו. "אז מה הטעם בכלל להלחם? אולי יש דרכים אחרות לצאת מי זה?" היא שאלה מתקרבת אליו בצעדים מהוססים "ומה את מציעה?" הוא הסתובב בזעם אליה "הפעילי את המוח הנשי הקטן שלך אחות!" לא פעם ראשונה הבזיקה במוחה המחשבה, שהיא היתה צריכה להיוולד גבר. "אם כך, הוד זכריותך! אתה מוזמן להציע פיתרון לבד, אני אשב בשקט כמו אישה כנועה ולא אפריע!" המרירות בלטה בקולה. "על מה את מתלוננת? הנשיות שלך עוד תציל אותך!" הוא אמר, צעדים נשמעו ליד הדלת. "על מה אתה מדבר?" היא סירבה להאמין. "את יודעת יפה מאוד" הוא אמר פוסע לקראתה שולח יד אל שדיה. "הוגו!" היא צעקה ליפני שהוא הצמיד את שפתיה לשלו. היא הביטה בו המומה. היא האדימה מרב זעם. "כיצד אתה מעז!" היא צרחה וסטרה לו. הבושה הציפה אותו. הוא עמד המום החרב נשמטה מידו. "אני לא..." הרגעים האחרונים רצו במוחו. למה הוא הפך? "סלחי לי" הוא לחש נופל לרגליה, ממרר בבכי. מכה מאייל ניגוח מאולתר זיעזעה את דלת החדר. היא ניפלה על בירכיה לצידו ואחזה אותו בחיבוקה. הצירים נאנקו, ובמכה השלישית נכנעו, חילי המורדים פרצו לחדר בצעקות שימחה. אחוזים זה בזרועות זה נקטלו אחרוני הצאצאים לבית המלוכה של האי קריסטל.
) "בורח לי! אוי ליאתי בורח לי!" אמא שלי ואני עמדנו בתור לשירותים. היינו בדרך למטה מהמבצר שבהר הזה בצרפת, שהוא כמו חצי אי. "אני לא יכולה יותר! זה בורח" אמא שלי קיפצה במקומה, מנערת את רגליה ומתפתלת. הרגשתי זעה קרה מבצבצת על מצחי. "אמא, תבקשי להכנס, פשוט תכנסי!" ניסיתי לקחת את ידה ולמשוך אותה קדימה. אמא שלי מעכה לי את היד וזה כאב. פנים מסביב הביטו בנו... "נו, בואי". אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא נעמדה בצד והתחילה לבכות, ועל המכנסיים שלה התחילו להופיע כתמים של פיפי. נשענתי על הקיר לידה והשתדלתי לא להסתכל, אבל העיניים שלי נמשכו להסתכל. "תכנסתי את ליאתי", אמא שלי אמרה דרך הדמעות. אבל אני לא הייתי צריכה. זאת היא שהיתה צריכה. עוד מהבוקר. זאת היא שהתעקשה לשתות בקבוק שלם של מים, לא אני. "לא צריכה", אני אומרת. אבל נראה כאילו היא בכלל לא מקשיבה. היא מוציאה מהתיק סוודר וכורכת אותו סביב מותניה. אבל עדיין אפשר לראות, אפילו ליד הגרביים שלה, הכל רטוב. ואז היא אוחזת בידי ומתחילה למשוך אותי. "מהר", היא אומרת. "בואי נחזור לאוטו לפני שאבא ורועי יגיעו, טוב?" אנחנו מתחילות לרוץ בסמטאות העתיקות. עוברות רוכלים וחנויות למזכרות. דוכנים של קרפ, ונקניקיות. קשה לי ללכת כל כך מהר, אבל אמא שלי רוצה רק דבר אחד. לחזור למכונית לפני שאבא יגיע. אני מסתכלת על האישה עם הפנים האדומות והמעוותות, עם השיער שדבוק לה למצח, עם הכתמים שאי אפשר להסתיר. היא ליצן בקרקס, אני חושבת. היא בכלל לא אמא שלי. "די", אני אומרת. "תעזבי לי את היד". היא נעצרת ומביטה בי, ולרגע קולטת את כל מה שעובר לי בראש. אבל במקום להעלב הפנים שלה מתקשחים. גם אני יכולה לשנוא, היא אומרת לי בלי מילים. "אם את לא תמהרי אני אשאיר אותך כאן", היא אומרת ועוזבת לי את היד. "אני יודעת איפה האוטו, אני אמצא אותו", אני עונה לה בזמן שאני עומדת. ואני יודעת שכל רגע יקר לה. כי אבא ורועי כבר אמורים לפגוש אותנו במכונית. ואמא לא רוצה שאבא יראה. היא מתבוננת בי כאומדת את צעדיה ואז שוב חוטפת את ידי ומתחילה לגרור אותי במורד הכביש המתפתל. "די! תעזבי אותי. מגעילה אחת", אני צועקת עליה. אני יודעת שאף אחד לא מבין עברית. זה פשוט יוצא לי מהפה. "זונה אחת". היא ממשיכה לגרור אותי בלי להביט לאחור כאילו היא לא שמעה מה אמרתי. אני מתפתלת ונחלצת מהיד שלה. "תעזבי אותי. אני אגיע!" ואז פתאום היא נראית שוב שבורה לגמרי. היא מתחילה שוב לבכות. "סליחה ליאתי. תסלחי לי". "בסדר" אני אומרת. "רק תלכי", אני לוחשת. "את תהיי בסדר?" "כן, תלכי". והיא הולכת. לרגע נראה כאילו כל ירדתי מרכבת דוהרת. הרחוב כל כך שלו ושקט. חנויות קטנות, מסעדות, ותיירים מכובדים. אני הולכת לאט לאט. ואני לא בוכה, למרות שמשהו עומד לי בגרון. יש לי כמה מטבעות של פרנק. בדוכן גלידה אני מעזה לקנות לי גלידה עם שני כדורים, למרות שאני יודעת שאסור לי היום לאכול יותר סוכר. אני מגיעה למכונית אחרונה. אמא, אבא, ורועי יושבים כבר בפנים. אני נכנסת בלי להסתכל לה בפנים. רועי צובט אותי ומראה לי את החרב שאבא קנה לו בחנות לכלי נשק עתיקים. "ראית כזה דבר? הא?" "לא", אני אומרת. ובליבי אני חושבת: "אבל ראיתי דברים אחרים".