תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?

[שיר5520]

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

 

[לימי של גדי]

אז אני ראשונה ../images/Emo8.gif

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

אז אני ראשונה

טוב אז את סיפורנו כבר כולם מכירים או רובכן.את הבשורה על תרומת בציות קיבלתי כמתנת יום הולדת

.בדיוק באותו יום אני לא אשכח את היום הזה ,ישבנו אצל הרופא אך הרבה לא היה לו מה לומר כי המכתב היה מוכן טען שהוא לא רואה טעם להמשיך בזריקות ובטיפולי IVF ולכן עדיף ללכת ישר על תרומת בציות.התאפקתי שלא לבכות אבל לא יכולתי להישטלת על פרץ הדמעות

אחר

זלגו לי מהעניים . הרופא היה מאוד סימפטי טען שזה לגטמי ושאני לא צריכה להילחם בעצמי אלה ההיפך זה בסדר שאני בוכה.יצאנו משם כעבור 10 דקות כמובן שהבכי עוד המשיך כמה דקות טובות בחוץ עוד שהיינו שם התקרבלתי בתוך בעלי עם פרץ הדמעות ואמרתי לו אני הולכת על הכל.מה שלא יהיה אני רוצה ילד ולא משנה לי איך ומה. ובאמת כך היה לא עבר שבועיים והתחילו הבירורים.ברור שבתוך תוכי יש בי כעסים כמו למה לי זה קרה ,מה הישתבש אצלי בגוף,למה בגיל כזה צעיר. אבל תשובות לא קיבלתי.הסביבה מאוד עודדה ותמכה אמא שלי היתה ועדיין בהכחשה שאצלי הכל בסדר והעובדה לכך היא בעצם ירין. אז עוד לפני 4 שנים לא היה את פורום תרומת בציות כדי לקבל אינפורמציה,או עידוד אבל עכשיו הכל ניראה יותר קל ויותר ברור.ואני הולכת על זה בלב שלם ללא היסוס. טוב יום נעים לכולם אני

לעבודה בטוחה שגדי גם יכנס במהלך היום ויגיב בנושא.ואולי פה המקום באמת לומר לו תודה כי הוא תמיד הבין עודד ותמך. אז ביי היום נעים

 

[ayoosh]

תורי...../images/Emo103.gif

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

תורי...

אז אני שייכת לקבוצה של אלה שיודעות כבר הרבה זמן... אבל למיטב ידיעתי אני מהבודדות כאן שיודעות את זה עוד לפני שהכרתי את האיש היקר. אני חייבת לציין שהידיעה הזו לא הוסיפה לבטחון שלי, בעיקר חשבתי שאני "נולדתי" ל"עונש" הזה, אבל אין שום סיבה להכניס לעניין מישהו שלא "אשם" (כן, כאילו שאני אשמה...). אז כמה שנים של טיפול פסיכולוגי והרבה עבודה עצמית עזרו לי להבין שיש לי הרבה מה להציע... וכשפגשתי את האיש (כן, כן, אני חושבת שזו היתה אהבה ממבט ראשון...

), הרגשתי ממש רע שאני לא מספרת לו מייד... אחרי שלושה שבועות, סיפרתי לו... זה היה לילה קשה, עם הרבה בכי, אבל התגובה הראשונה לשלו היתה

גדול, וזה היה כל כך חשוב...!!! האמת היא שבאותו שלב לא בדיוק ידענו לקראת מה אנחנו הולכים... אבל אנחנו הולכים יד ביד ביחד!!! אני חושבת שהקושי עם העניין לא ייעלם אף פעם, אני גם זוכרת שילדי אמרה, שגם עם התינוק המקסים, מתגנבות מחשבות ושאלות... בעיקר במצב הזה שבו לא יודעים מה הגנים של הילד....

אני חושבת שאנחנו נמצאים במצב מאוד מורכב, ואני חושבת שבלי בני זוג תומכים ואוהבים, זה היה מאוד קשה (או אם אין בן זוג- תמיכה חברתית משפחתית טובה). אני תמיד מזכירה לעצמי שאני צריכה להודות לפלאי הטכנולוגיה, ועל זה שבכל זאת קיימת אפשרות שאחווה הריון ולידה...

... שיהיה לכולנו בהצלחה, ושנמשיך להיות פה תמיד, בשביל התמיכה, האהבה והייעוץ...! זה מ א ו ד חשוב...

 

[האיש של איוש]

ומהצד שלי...

תורי...

אז אני שייכת לקבוצה של אלה שיודעות כבר הרבה זמן... אבל למיטב ידיעתי אני מהבודדות כאן שיודעות את זה עוד לפני שהכרתי את האיש היקר. אני חייבת לציין שהידיעה הזו לא הוסיפה לבטחון שלי, בעיקר חשבתי שאני "נולדתי" ל"עונש" הזה, אבל אין שום סיבה להכניס לעניין מישהו שלא "אשם" (כן, כאילו שאני אשמה...). אז כמה שנים של טיפול פסיכולוגי והרבה עבודה עצמית עזרו לי להבין שיש לי הרבה מה להציע... וכשפגשתי את האיש (כן, כן, אני חושבת שזו היתה אהבה ממבט ראשון...

), הרגשתי ממש רע שאני לא מספרת לו מייד... אחרי שלושה שבועות, סיפרתי לו... זה היה לילה קשה, עם הרבה בכי, אבל התגובה הראשונה לשלו היתה

גדול, וזה היה כל כך חשוב...!!! האמת היא שבאותו שלב לא בדיוק ידענו לקראת מה אנחנו הולכים... אבל אנחנו הולכים יד ביד ביחד!!! אני חושבת שהקושי עם העניין לא ייעלם אף פעם, אני גם זוכרת שילדי אמרה, שגם עם התינוק המקסים, מתגנבות מחשבות ושאלות... בעיקר במצב הזה שבו לא יודעים מה הגנים של הילד....

אני חושבת שאנחנו נמצאים במצב מאוד מורכב, ואני חושבת שבלי בני זוג תומכים ואוהבים, זה היה מאוד קשה (או אם אין בן זוג- תמיכה חברתית משפחתית טובה). אני תמיד מזכירה לעצמי שאני צריכה להודות לפלאי הטכנולוגיה, ועל זה שבכל זאת קיימת אפשרות שאחווה הריון ולידה...

... שיהיה לכולנו בהצלחה, ושנמשיך להיות פה תמיד, בשביל התמיכה, האהבה והייעוץ...! זה מ א ו ד חשוב...

ומהצד שלי...
צודקת איוש היקרה ! אם יש אהבה חזקה (ויש), הדברים האחרים פחות חשובים. הידיעה שאפשר לעבור את הכל ביחד. שיש תמיכה - משני הצדדים. נראה לי אומנם שהקושי הנפשי של האישה הוא הרבה יותר גדול, (שלא נדבר על הקושי הפיזי של הבדיקות והטיפולים),שהרי את כולן מחנכים שהן צריכות להוליד ילדים כשיגדלו, אבל ברור שכעת הקושי הוא משותף, גם לבני הזוג, והתמיכה חייבת להיות הדדית. שמתי לב שבאמת כאן בפורום כל הזוגות הם זוגות שתומכים זה בזה עם קשר טוב ביניהם. כנראה שאחרת לא היינו מגיעים לכאן. והכי חשוב - אתן לא אשמות !!! ואנחנו לא נכנסנו ל"עונש" - נהפוך הוא. אני מרגיש שקיבלתי מתנה.

 

[שיר5520]

איזה בעלים מקסימים יש לנו בפורום!

ומהצד שלי...
צודקת איוש היקרה ! אם יש אהבה חזקה (ויש), הדברים האחרים פחות חשובים. הידיעה שאפשר לעבור את הכל ביחד. שיש תמיכה - משני הצדדים. נראה לי אומנם שהקושי הנפשי של האישה הוא הרבה יותר גדול, (שלא נדבר על הקושי הפיזי של הבדיקות והטיפולים),שהרי את כולן מחנכים שהן צריכות להוליד ילדים כשיגדלו, אבל ברור שכעת הקושי הוא משותף, גם לבני הזוג, והתמיכה חייבת להיות הדדית. שמתי לב שבאמת כאן בפורום כל הזוגות הם זוגות שתומכים זה בזה עם קשר טוב ביניהם. כנראה שאחרת לא היינו מגיעים לכאן. והכי חשוב - אתן לא אשמות !!! ואנחנו לא נכנסנו ל"עונש" - נהפוך הוא. אני מרגיש שקיבלתי מתנה.

איזה בעלים מקסימים יש לנו בפורום!
היום

 

[לימי של גדי]

בעלים מקסימים?????../images/Emo46.gif../images/Emo46.gif../images/Emo46.gif../images/Emo46.gif../images/Emo46.gif

איזה בעלים מקסימים יש לנו בפורום!
היום

בעלים מקסימים?????

מה קרה הילה יקירתי "איזה בעלים מקסימים יש לנו ????? ואני לתומי חשבתי שאמרת שאני מקסים סתם ללא ציון יום מיוחד אז נפגעתי לי ודי אני אלך מבלי לשוב

גדי של לימי

 

[פלפל ומלח]

שיר, גדי צודק ../images/Emo70.gif

בעלים מקסימים?????

מה קרה הילה יקירתי "איזה בעלים מקסימים יש לנו ????? ואני לתומי חשבתי שאמרת שאני מקסים סתם ללא ציון יום מיוחד אז נפגעתי לי ודי אני אלך מבלי לשוב

גדי של לימי

שיר, גדי צודק

אנחנו פה, לא בעלים מקסימים ביום מסוים. אנחנו בעלים מקסימים כל |הדשג|ימות השנה ואנחנו נמצאים פה בפורום כל יום. אפילו עם רובינו פסיבים

אנחנו עדיים כאן ומעודכנים. אני לא כואס כמו גדי אבל יש משהוא במה שהוא אומר. מלח של פלפל

 

[פלפל ומלח]

שיר, גדי צודק ../images/Emo70.gif

בעלים מקסימים?????

מה קרה הילה יקירתי "איזה בעלים מקסימים יש לנו ????? ואני לתומי חשבתי שאמרת שאני מקסים סתם ללא ציון יום מיוחד אז נפגעתי לי ודי אני אלך מבלי לשוב

גדי של לימי

שיר, גדי צודק

אנחנו פה, לא בעלים מקסימים ביום מסוים. אנחנו בעלים מקסימים כל ימות השנה ואנחנו נמצאים פה בפורום כל יום. אפילו עם רובינו פסיבים

אנחנו עדיים כאן ומעודכנים. אני לא כואס כמו גדי אבל יש משהוא במה שהוא אומר. מלח של פלפל

 

[שיר5520]

לקח לי המון זמן להבין איך המחמאה

שיר, גדי צודק

אנחנו פה, לא בעלים מקסימים ביום מסוים. אנחנו בעלים מקסימים כל ימות השנה ואנחנו נמצאים פה בפורום כל יום. אפילו עם רובינו פסיבים

אנחנו עדיים כאן ומעודכנים. אני לא כואס כמו גדי אבל יש משהוא במה שהוא אומר. מלח של פלפל

לקח לי המון זמן להבין איך המחמאה
שלי עיצבנה אתכם. קראתי וקראתי עד שפתאום שמתי לב למילה "היום" בתוך ההודעה. נראה לי שסתם התחלתי לכתוב משהו אחר. ממש לא התכוונתי שרק היום אתם מקסימים. יש אפילו סימן קריאה מאוד בולט בסוף הכותרת: "איזה בעלים מקסימים יש לנו בפורום!" בתור עורכת של עיתון אני שמה לב ממש ממש טוב לסימני קריאה, פסיקים ונקודות. תאמינו לי שאם עשיתי סימן קריאה בסוף המשפט זה היה הסוף המוחלט שלו!!!!! אין לי מושג מאיפה התפלצ'קה המילה "היום". אתם יודעים שאני מחלקת לכם מחמאות בכל הזדמנות..

 

[לימי של גדי]

ההתנצלות התקבלה בחברות "הבעלים"../images/Emo8.gif

לקח לי המון זמן להבין איך המחמאה
שלי עיצבנה אתכם. קראתי וקראתי עד שפתאום שמתי לב למילה "היום" בתוך ההודעה. נראה לי שסתם התחלתי לכתוב משהו אחר. ממש לא התכוונתי שרק היום אתם מקסימים. יש אפילו סימן קריאה מאוד בולט בסוף הכותרת: "איזה בעלים מקסימים יש לנו בפורום!" בתור עורכת של עיתון אני שמה לב ממש ממש טוב לסימני קריאה, פסיקים ונקודות. תאמינו לי שאם עשיתי סימן קריאה בסוף המשפט זה היה הסוף המוחלט שלו!!!!! אין לי מושג מאיפה התפלצ'קה המילה "היום". אתם יודעים שאני מחלקת לכם מחמאות בכל הזדמנות..

ההתנצלות התקבלה בחברות "הבעלים"

תודה גדי של לימי

 

[שיר5520]

../images/Emo24.gif איזו הקלה!

ההתנצלות התקבלה בחברות "הבעלים"

תודה גדי של לימי

איזו הקלה!
רק חסר לי להסתבך פה עם הבעלים של הפורום...

 

[לימי של גדי]

סיפור (לא שלי) אבל בעצם מביע הכל|לב

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

סיפור (לא שלי) אבל בעצם מביע הכל|לב
יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס, שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי : למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם. היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי , ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו , העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מ' ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו. נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך אלי. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית , עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם , איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי , אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן. הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. מסתבר שהוא ילד "גזעי". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל ? הוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים. אמרתי לו , נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום . הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים. במהלך 4 השנים הבאות , עידו ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון , התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג- אתה תהיה גדול" הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים ( מלאי הכרת תודה) וחייך."תודה" הוא אמר. כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו – ההורים שלך המורים שלך.אבל יותר מכל החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זהו המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו . אני הולך לספר לכם סיפור , הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותם כדי שאימא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי , ניצלתי , החבר שלי הציל אותי מהתאבדות". שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך , הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי למחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה. אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך ביותר - שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה. אלוהים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי. כעת יש לכם שתי אפשרויות : 1. להעביר את הסיפור לאחרים. 2. לשכוח מהסיפור. אני בחרתי באפשרות הראשונה "חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף" במקרה היום קיבלתי במיל את הסיפור ,חשבתי לעצמי שאכן יד הגורל שלחה לי אותו כיוון שלדעתי סיפור זה מדגיש כמה חשובה החברות (כן גם בין בני זוג!!) גדי של לימי

 

[a17]

בעצם אף פעם לא בישרו לי ../images/Emo56.gif

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

בעצם אף פעם לא בישרו לי

יש לי שני ילדים מהריונות ספונטניים ורגילים לחלוטין,מעולם לא היו לי בעיות פוריות, ואני ב"סיבוב" עם בן זוג ללא ילדים, אנחנו חיים יחד כבר 8 שנים וממש לא שמנו לב איך הזמן עובר...

וכשמצאתי את עצמי בת 41 ניסינו שנה טבעי וכלום לא קרה ומגיל 42 אני בנסיונות להרות בתחילה 6 הזרעות שהניבו 3 הריונות (אחד ספונטני לאחר צילום רחם למי שעדיין מתלבטת אם לעשות...). כל ההריונות נגמרו בסביבות שבוע 10 - 8 עקב הפסקת הדופק לעובר, לאחר מכן עברנו ל IVF עשינו 4 טיפולים שהניבו ביציות ועוברים "יפים" אך ללא הריונות אפילו לא כימיים, ולכן ה"ידיעה" לא נפלה עלינו כ"רעם ביום בהיר" אלה עם הזמן ומטיפול לטיפול הבנו שאין מנוס.| בשיחה שיזמתי עם מנהל ה-IVF בבלינסון ששם טופלתי, הוא המליץ על תרומה בגלל גילי המתקדם (44)למרות שעפ"י תוצאות הטיפולים שלי הוא היה מוכן להמשיך ולנסות עוד כמה טיפולים. למרות שקיבלתי אישור לעוד 4 IVF לא "ניצלתי" אותו, ובעצם הבעיה היחידה שהטרידה אותי היתה איפה (לעשות) וכמה (זה יעלה). את הסטטיסטיקה כבר הכרתי, ומה הסיכויים של נשים בגילי להרות מביציותיינו אנו ושההריון הזה יהיה תקין כבר ידעתי לדקלם בעל פה...היו לי מספיק גרידות ולא רציתי לחבל ברחם שלי יותר. כך שההחלטה על הפסקת הIVF וההליכה לתרומה היתה למעשה שלנו

ואני מקווה שזו החלטה נכונה (הרופאים אומרים שכן)

 

[a17]

עוד דבר שרציתי להוסיף

בעצם אף פעם לא בישרו לי

יש לי שני ילדים מהריונות ספונטניים ורגילים לחלוטין,מעולם לא היו לי בעיות פוריות, ואני ב"סיבוב" עם בן זוג ללא ילדים, אנחנו חיים יחד כבר 8 שנים וממש לא שמנו לב איך הזמן עובר...

וכשמצאתי את עצמי בת 41 ניסינו שנה טבעי וכלום לא קרה ומגיל 42 אני בנסיונות להרות בתחילה 6 הזרעות שהניבו 3 הריונות (אחד ספונטני לאחר צילום רחם למי שעדיין מתלבטת אם לעשות...). כל ההריונות נגמרו בסביבות שבוע 10 - 8 עקב הפסקת הדופק לעובר, לאחר מכן עברנו ל IVF עשינו 4 טיפולים שהניבו ביציות ועוברים "יפים" אך ללא הריונות אפילו לא כימיים, ולכן ה"ידיעה" לא נפלה עלינו כ"רעם ביום בהיר" אלה עם הזמן ומטיפול לטיפול הבנו שאין מנוס.| בשיחה שיזמתי עם מנהל ה-IVF בבלינסון ששם טופלתי, הוא המליץ על תרומה בגלל גילי המתקדם (44)למרות שעפ"י תוצאות הטיפולים שלי הוא היה מוכן להמשיך ולנסות עוד כמה טיפולים. למרות שקיבלתי אישור לעוד 4 IVF לא "ניצלתי" אותו, ובעצם הבעיה היחידה שהטרידה אותי היתה איפה (לעשות) וכמה (זה יעלה). את הסטטיסטיקה כבר הכרתי, ומה הסיכויים של נשים בגילי להרות מביציותיינו אנו ושההריון הזה יהיה תקין כבר ידעתי לדקלם בעל פה...היו לי מספיק גרידות ולא רציתי לחבל ברחם שלי יותר. כך שההחלטה על הפסקת הIVF וההליכה לתרומה היתה למעשה שלנו

ואני מקווה שזו החלטה נכונה (הרופאים אומרים שכן)

עוד דבר שרציתי להוסיף
אצלנו אף אחד במשפחות ומהמקורבים לא יודע על כל הנסיונות והבעית שלנו. ההחלטה לא לערב אף אחד (חוץ ממי שחיבים) פשוט מתאימה לשנינו בגלל האופי שלנו.ולפעמים נורא קשה לא לשתף ויש לי מלא סיפורים על זה...ולכן אני שמחה מאוד על הפורום, מעבר למאבק שבנפשנו, ולמידע שאין לו מחיר, חשובה לי מאוד התמיכה כי אני לא מקבלת אותה (חוץ מאשר מבן הזוג) בשום מקום אחר.

 

[סביון1]

שיתוף ואי שיתוף

עוד דבר שרציתי להוסיף
אצלנו אף אחד במשפחות ומהמקורבים לא יודע על כל הנסיונות והבעית שלנו. ההחלטה לא לערב אף אחד (חוץ ממי שחיבים) פשוט מתאימה לשנינו בגלל האופי שלנו.ולפעמים נורא קשה לא לשתף ויש לי מלא סיפורים על זה...ולכן אני שמחה מאוד על הפורום, מעבר למאבק שבנפשנו, ולמידע שאין לו מחיר, חשובה לי מאוד התמיכה כי אני לא מקבלת אותה (חוץ מאשר מבן הזוג) בשום מקום אחר.

שיתוף ואי שיתוף
הי a17, את אומרת שההחלטה לא לשתף אף אחד במה שעובר עליכם מתאימה לכם בגלל האופי שלכם. אבל מצד שני בכל זאת לפעמים נורא קשה לא לשתף... זאת אומרת שכנראה באיזשהוא מקום זה בכל זאת חסר לך, למרות האופי שלכם. שלא תביני לא נכון, אני לא מנסה לומר שההחלטה שקיבלתם לא נכונה ושאת צריכה לרוץ ולספר הכל לכולם. ממש לא. אני רק רוצה לומר שלפעמים יש מקום גם לגמישות. זאת אומרת שהחלטות שאולי היו טובות לזמן שבו הן התקבלו, יתכן שהגיע הזמן לשנות אותן. גם אני בתחילת הטיפולים שלי לא רציתי לשתף אף אחד בחויה. וכך היה, אבל באיזשהוא שלב דוקא הרגשתי צורך לדבר על זה עם אנשים מסוימים (לא עם כל אחד כמובן) וגם, כבר פחות היה אכפת לי שידעו מסביב שאני בטיפולים. הרגשתי שלא עשיתי שום פשע ולכן אין סיבה להסתיר. אז אני לא הולכת עם שלט בראש חוצות "אני בטיפולי פריון" אבל כשאני מרגישה צורך לפרוק קצת מטענים ורגשות יש לי אצל מי לעשות זאת, ותאמיני לי, זאת התרפיה הכי טובה. חוץ מזה שלפעמים יוצא שצריך לעשות מאמצים כל כך גדולים כדי להסתיר שזה יוצא ממש מגוחך. אז כל מה שרציתי לומר - אנחנו כאן, תומכים ככל שנוכל, אבל מידי פעם כדאי לאוורר את ההחלטות הישנות שלנו ולבחון אותן מחדש, אולי בכל זאת משהו השתנה. יום טוב, סביון

 

[a17]

נכון אבל

שיתוף ואי שיתוף
הי a17, את אומרת שההחלטה לא לשתף אף אחד במה שעובר עליכם מתאימה לכם בגלל האופי שלכם. אבל מצד שני בכל זאת לפעמים נורא קשה לא לשתף... זאת אומרת שכנראה באיזשהוא מקום זה בכל זאת חסר לך, למרות האופי שלכם. שלא תביני לא נכון, אני לא מנסה לומר שההחלטה שקיבלתם לא נכונה ושאת צריכה לרוץ ולספר הכל לכולם. ממש לא. אני רק רוצה לומר שלפעמים יש מקום גם לגמישות. זאת אומרת שהחלטות שאולי היו טובות לזמן שבו הן התקבלו, יתכן שהגיע הזמן לשנות אותן. גם אני בתחילת הטיפולים שלי לא רציתי לשתף אף אחד בחויה. וכך היה, אבל באיזשהוא שלב דוקא הרגשתי צורך לדבר על זה עם אנשים מסוימים (לא עם כל אחד כמובן) וגם, כבר פחות היה אכפת לי שידעו מסביב שאני בטיפולים. הרגשתי שלא עשיתי שום פשע ולכן אין סיבה להסתיר. אז אני לא הולכת עם שלט בראש חוצות "אני בטיפולי פריון" אבל כשאני מרגישה צורך לפרוק קצת מטענים ורגשות יש לי אצל מי לעשות זאת, ותאמיני לי, זאת התרפיה הכי טובה. חוץ מזה שלפעמים יוצא שצריך לעשות מאמצים כל כך גדולים כדי להסתיר שזה יוצא ממש מגוחך. אז כל מה שרציתי לומר - אנחנו כאן, תומכים ככל שנוכל, אבל מידי פעם כדאי לאוורר את ההחלטות הישנות שלנו ולבחון אותן מחדש, אולי בכל זאת משהו השתנה. יום טוב, סביון

נכון אבל
היות ואני גרה במקום קטן וכולם מכירים את כולם אני מתארת לעצמי שאנשים היותר קרובים יודעים או לפחות משארים מה קורה, אנחנו לא עושים מאמץ להסתיר אבל גם לא "מספרים לחברה"...

 

[סביון1]

מקום קטן זאת באמת בעיה

נכון אבל
היות ואני גרה במקום קטן וכולם מכירים את כולם אני מתארת לעצמי שאנשים היותר קרובים יודעים או לפחות משארים מה קורה, אנחנו לא עושים מאמץ להסתיר אבל גם לא "מספרים לחברה"...

מקום קטן זאת באמת בעיה
אני למזלי גרה בעיר, וגם בעבודה אצלנו המרקם החברתי הוא כזה שיחסית לא נדחפים לי לחיים ולא מרכלים הרבה. אבל אני מתארת לי שאם זה היה אחרת, היה לי הרבה יותר קשה. מצד שני לפעמים אפשר למצוא חברה טובה אחת או שתיים שאת סומכת עליהן שישמרו על הפרטיות שלך ומצד שני ישמשו כ"כותל מערבי" בעת הצורך.

 

[פלפל ומלח]

עשיתי אחד ועוד אחד../images/Emo4.gif

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

עשיתי אחד ועוד אחד

פילפלת שלי

נכנסה להריון ספונטיני לפני שהתחתנו. במקרה שלה כניסה להריון זה החלק הקל בתהליך הזה, מאחר שבהריון היא צריכה להיות בשמירת הריון למשך כל ההריון עם אישפוז בשליש ראשון והאחרון. כאשר הגענו לב"ח הרופאים ראו את הבדיקות הדם שלה ואמרו שזה נס רפואי והיא לא צריכה להיות בהריון. לא התעמקנו בנושא ולצערינו העובר הפסיק להתפתח בשבוע השמיני. לאחר החתונה ניסינו שוב למשך שנה וחצי וראינו שהגיע הזמן לראות עם יש בעיה. היינו אצל רופא פוריות הוא הסתכל פנימה ואמר תחזרו לאחר המחזור. המחזור לא הגיע אלא הפתעה של ספונטני שהסתיים כמו הראשון. ושוב לא מתאמקים למה קרה הנס שהתסיים בצורה טרגי. טוב, ממשיכים בטיפולי IUI מאקסיקלומין ללא הצלחה. עוברים ל- IUI באמצעות גונל ובבידקת הדם ראינו שיש בעיה של רומות הורמונים מחוץ לסקלה. חברה של פילפלת הייתה פעילה בפורום פורויות ושלחה שאליתה בשמינו על FSH ו- LH גבוה. את התשובות אתם על בטוח מכירים. התברר שעברנו שנה וחצי ללא פרופיל הורמונלי ועם הרופא היה בודק את ההבדיקות מההריון הראשון הוא היה אולי מקבל תמונה או אפילו צללית של כיוון. התחלתי להתעמק ולהרחיב את הידע שלי בתחום FSH גבוה בפורום פוריות (אז עוד לא היתה קיים פורום הז). לא סיפרתי לפלפלת את מה שהתחלתי להבין מהפורום ההוא. הבנתי שאני צריך להכין אותה בצורה עדינה והדרגתי לקבת הבשורה מהרופא בעצמו ועל אופציה של אימוץ או תרומת ביציות. התחושה שלי היתה כעס נוראי על אותו רופא אבל לא יכלתי להביעה את התחושה הזאת לפיפלת היא הייתה צריכה אותי חזק ותומך מתמיד. מבחינתי זאת הייתה החלק הנפשי הכי קשה עבורי בכל התהליך הזה מאחר שני מאד מאמין בשקיפות עד כדי נאיביות במיוחד בין בני הזוג. הייתה לה תקופה של הכשה, חוסר אימון ברופא ההוא ורצון לקבל דיעה שניה (שכמובן קיבלנו) בנוסף לכל, ההבלות המוגדמת התחיל להשפיע עליה עם מצבי הרוח הקיצוניים כולל דיכאונות. ההרומונים ממש התחילו לשגע אותי

שלא לדבר עליה

. מזל שמצאנו פתרון לזה שאכתוב עליו בעתיד. הפורום הזה והחברים בו ממש באה לנו כמתנה מהשמיים מהבחינה של להתמודד ולקבל את הבשורה. תודה על כך לשיר

ולסביון

מלח של פלפלת

 

[שיר5520]

מקסים!

עשיתי אחד ועוד אחד

פילפלת שלי

נכנסה להריון ספונטיני לפני שהתחתנו. במקרה שלה כניסה להריון זה החלק הקל בתהליך הזה, מאחר שבהריון היא צריכה להיות בשמירת הריון למשך כל ההריון עם אישפוז בשליש ראשון והאחרון. כאשר הגענו לב"ח הרופאים ראו את הבדיקות הדם שלה ואמרו שזה נס רפואי והיא לא צריכה להיות בהריון. לא התעמקנו בנושא ולצערינו העובר הפסיק להתפתח בשבוע השמיני. לאחר החתונה ניסינו שוב למשך שנה וחצי וראינו שהגיע הזמן לראות עם יש בעיה. היינו אצל רופא פוריות הוא הסתכל פנימה ואמר תחזרו לאחר המחזור. המחזור לא הגיע אלא הפתעה של ספונטני שהסתיים כמו הראשון. ושוב לא מתאמקים למה קרה הנס שהתסיים בצורה טרגי. טוב, ממשיכים בטיפולי IUI מאקסיקלומין ללא הצלחה. עוברים ל- IUI באמצעות גונל ובבידקת הדם ראינו שיש בעיה של רומות הורמונים מחוץ לסקלה. חברה של פילפלת הייתה פעילה בפורום פורויות ושלחה שאליתה בשמינו על FSH ו- LH גבוה. את התשובות אתם על בטוח מכירים. התברר שעברנו שנה וחצי ללא פרופיל הורמונלי ועם הרופא היה בודק את ההבדיקות מההריון הראשון הוא היה אולי מקבל תמונה או אפילו צללית של כיוון. התחלתי להתעמק ולהרחיב את הידע שלי בתחום FSH גבוה בפורום פוריות (אז עוד לא היתה קיים פורום הז). לא סיפרתי לפלפלת את מה שהתחלתי להבין מהפורום ההוא. הבנתי שאני צריך להכין אותה בצורה עדינה והדרגתי לקבת הבשורה מהרופא בעצמו ועל אופציה של אימוץ או תרומת ביציות. התחושה שלי היתה כעס נוראי על אותו רופא אבל לא יכלתי להביעה את התחושה הזאת לפיפלת היא הייתה צריכה אותי חזק ותומך מתמיד. מבחינתי זאת הייתה החלק הנפשי הכי קשה עבורי בכל התהליך הזה מאחר שני מאד מאמין בשקיפות עד כדי נאיביות במיוחד בין בני הזוג. הייתה לה תקופה של הכשה, חוסר אימון ברופא ההוא ורצון לקבל דיעה שניה (שכמובן קיבלנו) בנוסף לכל, ההבלות המוגדמת התחיל להשפיע עליה עם מצבי הרוח הקיצוניים כולל דיכאונות. ההרומונים ממש התחילו לשגע אותי

שלא לדבר עליה

. מזל שמצאנו פתרון לזה שאכתוב עליו בעתיד. הפורום הזה והחברים בו ממש באה לנו כמתנה מהשמיים מהבחינה של להתמודד ולקבל את הבשורה. תודה על כך לשיר

ולסביון

מלח של פלפלת

מקסים!
בכל פעם אתה מרגש אותי מחדש. איזה בעל מקסים ותומך. מחכים לשמוע גם את הסיפור של פלפלת, אם בא לה.

 

[שיר5520]

עכשיו תורי

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

עכשיו תורי
לי היה באמת המון המון זמן להתרגל לרעיון ולהתמודד. בגיל 19 חליתי בלויקמיה ואחרי כמה טיפולים כימותרפיים ועוד כמה הרפתקאות החלמתי לחלוטין

. בגיל 21 בערך הסביר לי רופא שכשארצה להרות אצטרך לעשות את זה באמצעות תרומת ביציות. מאותו רגע רציתי ילדים. אם רוב הנשים מתחילות לחשוב על זה קצת יותר מאוחר, אני הייתי חייבת להתקדם לעבר המטרה כמה שיותר מהר. לא שרציתי לעשות ילדים מיד, רק לדעת שאני בכיוון. בהתחלה היה לי מאוד קשה להתמודד עם הרעיון. התגובה הראשונה שלי בחדר של הרופא היתה: "מה זאת אומרת? יהיה לי ילד מבעלי וממישהי אחרת?" זה נשמע לי כל כך מוזר ולא הגיוני. מאוד כעסתי וגם ישר חשבתי שזה איזה עונש על משהו שעשיתי. בקיצור, זה מאוד ערער לי את הביטחון. האמת היא שהיה לי מזל שלמדתי באותה תקופה בבית ספר לאומנות. ושם, מן הסתם, רוב מה שעשינו כל הזמן זו אמנות. הדרך הזו מאוד עזרה לי להתמודד עם המשקעים, הפחדים והכעסים. ואז הכרתי את רן. אני חושבת שהצורה שהצגתי את זה עזרה גם לו לא לעשות מזה סיפור גדול. אני כבר די הייתי שלמה עם המצב וגם לא הייתי חסרת ביטחון. בטח שלא חשבתי שמישהו לא ירצה אותי בגלל זה. ובכל זאת ברגע ששמעתי את התגובה שלו (בערך חודש אחרי שהכרנו) זה חיזק אותי אפילו יותר. הוא נתן לי הרגשה מיד שיהיה בסדר ונמצא את הפתרונות, גם אם זה אומר לאמץ ילדים. בקיצור, לטיפולים הגעתי אחרי המון שנים שאני יודעת מה מצפה לי. לא חשבתי שזה יעלה כל כך הרבה כסף, אבל את התהליך כבר ידעתי די טוב. גם לרן היה זמן להתכונן. לפני שנתיים בערך התחלנו לנסות ועברנו מאז 4 טיפולים מתרומה. נראה לי שבאמת היה לי קצת מזל שהיה לי הרבה זמן להתמודד ולעכל, עוד הרבה לפני שבכלל רציתי ילדים. הבשורה לא באה במצב של לחץ ורצון עז לילדים. גם התחלנו את התהליך קצת לפני שממש רצינו, כי ידענו שזה ייקח זמן. זהו, זה הסיפור שלי.