תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?

[here comes the sun]

הסיפור שלנו

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

הסיפור שלנו
כשהייתי בת 28 הפסקתי לקחת גלולות- כי החלטנו שהגיע הזמן להכנס להריון.. האמת היא שבנזוגי היה פחות בעניין ממני- והחלטנו פשוט ל"זרום" עם זה. לאחר הפסקת הגלולות ממש חוויתי גלי חום מזעזעים ודכאונות וכל מני תופעות של גיל המעבר- ולא קיבלתי מחזור. הבנו שמשהו לא בסדר- אבל לא מה. הגענו לגניקולוג שעשה לי 2 בדיקות דם פשוטות בהפרש של שבועיים שאישש את מה שהוא חשד בו- יש לי מנופאוזה מוקדמת. הוא אמר שזה נובע בד"כ מ-2 סיבות: 1. גנטי- ככה נולדתי וזהו 2. טראומה. לא שזה ממש משנה- כי התוצאה היא אותה תוצאה אבל לי זה שינה. מאוד רציתי לדעת למה זה קרה לי. היינו הלומים. זה פשוט הלם. בכיתי שעה מחוץ למרפאה אחרי מה שהוא אמר (כמובן שתוך כדי דבריו- הוא דיבר עם בנזוגי כי אני פשוט התנתקתי לחלוטין). האמת שהוא היה חסר רגישות- הנושאים האלו כאלה רגישים- ויש כל כך הרבה פעמים את התחושה שהרופאים לא קיבלו את ההדרכה הנכונה- איך לפנות למישהו ולהודיע לו כזה דבר. חוצמזה שהבנתי שהשנים שלקחתי גלולות ... כל כך מיותר...

בכל אופן- לקח לנו זמן לעכל. אני רציתי די מהר להתחיל בטיפולים, אבל לבנזוגי לקח קצת יותר זמן ומכיוון שאני חושבת שזוהי דרך שכזוג חייבים לעבור ביחד- נתתי לו את הזמן שהוא היה זקוק לו. ביומולדת 30 שלי החלטנו ללכת בדרך הזו. עברנו 5 טיפולים בינתיים- 3 ברומניה ו-2 במדיקל סנטר בראשון. מהאחרון- נקלטתי אבל בשבוע 8 נאלצנו לבצע גרידה כי העובר לא התפתח.( אוף אוף אוף)... אני מקווה שזה סימן טוב להמשך שיגיע די בקרוב טפו... זה הסיפור שלנו...

 

[debrave]

רק רציתי לומר...

הסיפור שלנו
כשהייתי בת 28 הפסקתי לקחת גלולות- כי החלטנו שהגיע הזמן להכנס להריון.. האמת היא שבנזוגי היה פחות בעניין ממני- והחלטנו פשוט ל"זרום" עם זה. לאחר הפסקת הגלולות ממש חוויתי גלי חום מזעזעים ודכאונות וכל מני תופעות של גיל המעבר- ולא קיבלתי מחזור. הבנו שמשהו לא בסדר- אבל לא מה. הגענו לגניקולוג שעשה לי 2 בדיקות דם פשוטות בהפרש של שבועיים שאישש את מה שהוא חשד בו- יש לי מנופאוזה מוקדמת. הוא אמר שזה נובע בד"כ מ-2 סיבות: 1. גנטי- ככה נולדתי וזהו 2. טראומה. לא שזה ממש משנה- כי התוצאה היא אותה תוצאה אבל לי זה שינה. מאוד רציתי לדעת למה זה קרה לי. היינו הלומים. זה פשוט הלם. בכיתי שעה מחוץ למרפאה אחרי מה שהוא אמר (כמובן שתוך כדי דבריו- הוא דיבר עם בנזוגי כי אני פשוט התנתקתי לחלוטין). האמת שהוא היה חסר רגישות- הנושאים האלו כאלה רגישים- ויש כל כך הרבה פעמים את התחושה שהרופאים לא קיבלו את ההדרכה הנכונה- איך לפנות למישהו ולהודיע לו כזה דבר. חוצמזה שהבנתי שהשנים שלקחתי גלולות ... כל כך מיותר...

בכל אופן- לקח לנו זמן לעכל. אני רציתי די מהר להתחיל בטיפולים, אבל לבנזוגי לקח קצת יותר זמן ומכיוון שאני חושבת שזוהי דרך שכזוג חייבים לעבור ביחד- נתתי לו את הזמן שהוא היה זקוק לו. ביומולדת 30 שלי החלטנו ללכת בדרך הזו. עברנו 5 טיפולים בינתיים- 3 ברומניה ו-2 במדיקל סנטר בראשון. מהאחרון- נקלטתי אבל בשבוע 8 נאלצנו לבצע גרידה כי העובר לא התפתח.( אוף אוף אוף)... אני מקווה שזה סימן טוב להמשך שיגיע די בקרוב טפו... זה הסיפור שלנו...

רק רציתי לומר...
שאני עדיין חושב שאת קודמת לכל ילד שיהיה או לא יהיה... והחברות שלנו היא הדבק והעוצמה שאנחנו מקבלים ונותנים אחד לשני... נ.ב. שמתם לב שהפורום הופך להיות תיבת מסרים בין זוגות? מה קרה אין לכם בית?

 

[ענתי27]

גם אני פה. לקצת השתפכות.

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

גם אני פה. לקצת השתפכות.
לאחר 4 שנות נישואים שעברו כמעט כולן בטיפולים ובדיקות והפריות עם ביציותי (עם עוברים שלא התפתחו ובעלי שברים רבים), הבנתי שלא יהיה מנוס מתרומת ביצית. והבשורה אכן הגיעה. אם לפני שנים היו אומרים לי זאת, הייתי מתעלפת על בטוח. מי לא מפטנזת על הילד המשותף שלה עם בעלה, מהשילוב של שניהם, מה הוא יקח ממנה וממה ממנו? המציאות טפחה על פני ולא היתה לי ברירה אלא לקבל אותה. מה גם שהבעיה שלי הסתברה כגנטית - ואחותי שילמה את המחיר הכבד על כך. (ממש היום דיברנו על כך ועד כמה היא שמחה בשבילי שאני עוברת תרומת ביצית והלוואי שהיא היתה יודעת זאת קודם ועוברת בעצמה את התהליך. בקיצור היא היתה רוצה להיות במקומי, אז מה יש עוד לומר???). בנוסף לכל, ידעתי שאני חייבת אבל חייבת להקים משפחה משלי, ושהגיע הזמן לחיי נישואים נורמליים בלי כדורים, זריקות, נרות, צילומי רחם, בדיקות דם, החזרות, שאיבות, הרדמות, ואני מוכנה ומזומנה ושלמה עם עצמי לחלוטין ומרגישה אף שנעשה עמי חסד - שיש פתרון לבעיה שלי. האמת, יותר קשה היה לי לקבל תרומת זרע מאשר תרומת ביצית, בגלל סיבות סבוכות הקשורות בבעלי וזה לא המקום לפרטן (המתגמדות אף לעומת הטלנובלות..). בקיצור, מסובך מכל הכיוונים. בעלי היקר, תומך ומבין, ויודע שמה שחשוב זה שיהיה לנו ילד משלנו וגם ילד מתרומת ביצית או מאומץ הוא כזה, והוא מתרגש כמוני לפני כל טיפול. אנחנו לפעמים גם מעבירים בינינו'בדיחות' בנושא, להפיג קצת את המתח . בקשר לסביבה, אז יש כאלה שמרימים גבה, וקצת מרחמים (כאילו מדובר באסון) בעיקר מהצד של בעלי - אבל הבנו שהדבר נובע מבורות כי לאחר שכבר נמצאים בכל העסק של טיפולים, הפריות וכו' מקבלים את הדברים אחרת. מי שהולך לו בקלות לא מבין את זה.

 

[הילה5520]

לא הבנתי משהו

גם אני פה. לקצת השתפכות.
לאחר 4 שנות נישואים שעברו כמעט כולן בטיפולים ובדיקות והפריות עם ביציותי (עם עוברים שלא התפתחו ובעלי שברים רבים), הבנתי שלא יהיה מנוס מתרומת ביצית. והבשורה אכן הגיעה. אם לפני שנים היו אומרים לי זאת, הייתי מתעלפת על בטוח. מי לא מפטנזת על הילד המשותף שלה עם בעלה, מהשילוב של שניהם, מה הוא יקח ממנה וממה ממנו? המציאות טפחה על פני ולא היתה לי ברירה אלא לקבל אותה. מה גם שהבעיה שלי הסתברה כגנטית - ואחותי שילמה את המחיר הכבד על כך. (ממש היום דיברנו על כך ועד כמה היא שמחה בשבילי שאני עוברת תרומת ביצית והלוואי שהיא היתה יודעת זאת קודם ועוברת בעצמה את התהליך. בקיצור היא היתה רוצה להיות במקומי, אז מה יש עוד לומר???). בנוסף לכל, ידעתי שאני חייבת אבל חייבת להקים משפחה משלי, ושהגיע הזמן לחיי נישואים נורמליים בלי כדורים, זריקות, נרות, צילומי רחם, בדיקות דם, החזרות, שאיבות, הרדמות, ואני מוכנה ומזומנה ושלמה עם עצמי לחלוטין ומרגישה אף שנעשה עמי חסד - שיש פתרון לבעיה שלי. האמת, יותר קשה היה לי לקבל תרומת זרע מאשר תרומת ביצית, בגלל סיבות סבוכות הקשורות בבעלי וזה לא המקום לפרטן (המתגמדות אף לעומת הטלנובלות..). בקיצור, מסובך מכל הכיוונים. בעלי היקר, תומך ומבין, ויודע שמה שחשוב זה שיהיה לנו ילד משלנו וגם ילד מתרומת ביצית או מאומץ הוא כזה, והוא מתרגש כמוני לפני כל טיפול. אנחנו לפעמים גם מעבירים בינינו'בדיחות' בנושא, להפיג קצת את המתח . בקשר לסביבה, אז יש כאלה שמרימים גבה, וקצת מרחמים (כאילו מדובר באסון) בעיקר מהצד של בעלי - אבל הבנו שהדבר נובע מבורות כי לאחר שכבר נמצאים בכל העסק של טיפולים, הפריות וכו' מקבלים את הדברים אחרת. מי שהולך לו בקלות לא מבין את זה.

לא הבנתי משהו
לא בדיוק הבנתי את העניין עם האחות ששילמה את המחיר הכבד. אם לא אכפת לך להסביר מה בדיוק הבעיה שלך ומה הקשר לאחותך?? סליחה שלא הבנתי.

 

[ענתי27]

הענין הוא

לא הבנתי משהו
לא בדיוק הבנתי את העניין עם האחות ששילמה את המחיר הכבד. אם לא אכפת לך להסביר מה בדיוק הבעיה שלך ומה הקשר לאחותך?? סליחה שלא הבנתי.

הענין הוא
שהבן של אחותי סובל מהבעיה הגנטית הספציפית הזו. וזה סיפור לא קל... אם היה את המידע הזה ששתינו נושאות את הגנים הללו, אז אחותי היתה הולכת על תרומת ביצית (שבתקופתה אף נעשו עם תורמות בארץ בלי כל הבלגן הזה) היא שמחה שממני תחסך עוגמת הנפש הזו והמאבק היום יומי שלה

 

[שיר5520]

../images/Emo24.gif

הענין הוא
שהבן של אחותי סובל מהבעיה הגנטית הספציפית הזו. וזה סיפור לא קל... אם היה את המידע הזה ששתינו נושאות את הגנים הללו, אז אחותי היתה הולכת על תרומת ביצית (שבתקופתה אף נעשו עם תורמות בארץ בלי כל הבלגן הזה) היא שמחה שממני תחסך עוגמת הנפש הזו והמאבק היום יומי שלה

 

[פלפל ומלח]

מי חשב על זה

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

מי חשב על זה
הדבר האחרון שחשבתי עליו זה "תרומת ביציות", זה משהו שאת שומעת בחדשות פעם ב.. ולא מאמינה שזה יגיע אליך (כך הרגשתי). והנה אכן זה בא, מלח דיבר על זה ואני חשבתי "מה הוא רוצה ממני?", טוב את הסיפור שלנו אתם מכירים, שתבינו אחרי 2 הריונות ספונטניים וכל השנים שהלכתי לרופא נאמר לי שהכל בסדר (ממש..) לא הוכנתי לאפשרות,עד שמלח והרופא החלו לדבר על זה (בניהם) הבנתי שאני צריכה לעשות סוייץ בראש ולהתחיל לקבל ולעקל זאת בתחילה לקחתי זאת בצורה קלילה o.k מה שצריך לעשות נעשה. עכשיו מתחילים להפנים זאת, איך עושים זאת? כל הדברים הרעים ש"אגרתי" בתת-מודע החלו לצאת: הפחדים, הזכרונות הרעים, הטראומות מהעבר וכו' יש בזה צד גם "חיובי" כי זה הזדמנות טובה להתמודד להתנקות ולעבור איזה תהליך אישי ונפשי שרק מחזק אותי למרות הקושי. בקשר למשפחה ההורים יודעים שאנחנו עושים "טיפולים" הם אנשים מבוגרים שכרגע אני לא רוצה להלאות אותם במצבי. יש לי 2-3 חברות טובות שיודעות מהעניין , וכמובן אתם שזה חשוב לי מאוד. טוב, זה לבנתיים ! תודה על פתיחות הלב , פלפלת

 

[נטאשה]

הסיפור שלנו היה בעצם המשך

תרומת ביציות - איך הגבתם לבשורה?
עכשיו כשאנחנו כבר ממש מכירים, חשבתי שאולי נדבר קצת על כמה עניינים ממש חשובים בכל התהליך הזה של תרומת ביציות. נראה לי שעל הדברים הבאמת חשובים עדיין לא ממש דיברנו. לכן, חשבתי שנתחיל את סדרת השרשורים בשאלה החשובה: "איך הגבתם לבשורה?" כמה זמן לקח לכם להתמודד? אני יודעת שיש כאן כמה שנמצאים עדיין בתוך ההתלבטויות ועדיין לא ממש התמודדו - מה הכי קשה לכם? מה הדבר שהכי הפריע לכם בבשורה? איך הגיב בן הזוג? איך הגיבה הסביבה? יש פה גם סיפורים קצת שונים. יש כאלה שידעו מיד מההתחלה ויש כאלה יכלו להתלבט, להמשיך לנסות עם הביציות שלהן? כמה זמן משכתם את הניסיונות עד שהלכתן על תרומה? איך הרגשתך תוך כדי? בקיצור, קדימה, בואו נשתפך... אני אשתפך מחר כי אני חייבת לצאת כרגע.

הסיפור שלנו היה בעצם המשך
של כל הסיפור הכללי. אני זוכרת את הפעם הלפני האחרונה ששאבו ממני זקיק ריק!!! ואז תוך כדי התעוררות אמרו לי שלא היה כלום ובכיתי נורא תוך כדי עירפול ושינה וכשהתעוררתי שוחחתי עם הרופא שלי ואמרתי לו, זוכר שדיברת איתנו על אפשרות של תרומה? אז אני רוצה ועכשיו! וכשנרגעתי החלטנו לנסות עוד מחזור טיפול אחד טוב מהתחלה ועד הסוף וזה מה שעשינו והיו 2 ביציות אבל לא היו הפריות וכאן הסתיים הסיפור הראשון והתחיל השני. הלכנו הביתה לנוח כמעט שנה וחזרנו עם המון מרץ והחלטה נחושה שלכבוד יומולדת 40 שלי יהיה לנו תינוק ורצוי אפילו שניים. וזה מה שיהיה!!!! הבשורה לא היתה ביום בהיר אחד, היה לנו זמן להתכונן ולעכל ולכן אני מרגישה שאנחנו מאוד מוכנים עכשיו. בהתחלה היו לי חששות ולבטים בקשר לזה אבל היום אני מרגישה מאוד חזקה ובן הזוג שלי תומך בי במאה אחוז ואנחנו עוברים את הכל יחד.