דווקא העניין הנ"ל סיפק לי שעות של
שעשוע. כמי שלמדה באחד מבתי הספר הגרועים ביותר בחיפה, נתקלתי ביותרמידי טיפוסים חביבים שכאלה, שהעבירו צמרמורות עונג בגופי כל אימת שרק העיזו להגיד לי משהו, ואני, אבוי, העזתי לענות להם. שנות החטיבה היו איומות משהו, כי, איך לומר אתזה... שתקתי. אבל אט אט התפתחה אצלי מיומנות נהדרת שכזו, עד שגרמתי אף לערסונים כבדים ביותר להתנהג אליי בחביבות. *מחייכת חיוך רחב* בכלל, עד איזה כיתה י' הייתי עבד נרצע של המערכת ואפילו לא הברזתי, רחמנא לצלן. אבל אח"כ היה נהדר- יש כלכך הרבה דברים שאפשר לעשות בביתהספר כשאתה מעניק לו את החשיבות הראוייה- כתיבה, קריאה, ציור, האזנה למוזיקה, שליחת סמסים, אכילה, שינה, צחקוק בלתי נשלט, התעדכנות ברכילות היומיומית, או בכלל- פשוט לא להיות שם. הוו, שנות התיכון~ ;;