11 שנים בארון
שלום לכולם , כבר 11 שנים שאני מתמודדת לבדי ביציאה מהארון של הבן שלי המקסים . היום בן 28. הוא באמת מיוחד , חכם מאד , עצמאי , חי את חייו . בונה אותם . אני ממשיכה להתייסר בקשיים שיש בחייו של אדם ששייך לקבוצת מיעוט שכל כך לא מקבלת הכרה , גיבוי , סובלנות , שיוויון הזדמנויות , אהבה . מאז היותו ילד הוא היה מיוחד . ונתתי לכך את מלוא התמיכה והאהבה . נתתי לו להיות מה שהוא . ואני מלווה אותו באהבה רבה. עם זאת עדיין לא השלמתי שזה גורלו ואלו עומדים להיות חייו . חיים לא קלים מבחינה חברתית . חיים לא פשוטים מבחינה זוגית , בתקווה שימצא אדם הולם שיהיה לו טוב איתו . סיפור מורכב עם גידול ילדים . או בלי ילדים ... אני מרגישה שאני עוברת דרך עם עצמי . אך חשה אשמה שלא יכולתי לתמוך במידה שהוא יכול היה לקבל , לו לא הייתי מיוסרת ממצב זה . אני גם עסוקה בשאלות של להבין למה , איך זה קרה ? כמה זה קשור לנסיבות בהן גדל . כמה זה גנטי . כמה זה קשור לרמת הגנטיקה האמהית , כמו שיש מחקרים הקושרים זאת לכך . בקיצור , זה מייצג את הקושי שלי עדיין לקבל לגמרי את המצב . את הצורך למצוא לכך תשתית גנטית , אם כי גם היא לא ממש מסירה אשמה . איך משתחררים מהאשמה . מהדאגה . אני כל כך רוצה להיות נקיה מהן , ולתת לו את כל הביטחון והאמון בחיים , בעולם , בחייו שלו . בטוב שיש בעולם . אשמח לתגובותיכם . שירה .