מטיעוניך ניתן להסיק, ששום מערכת ואף חדר האזנה לא ישתוו לעולם
אפילו לאולם בעל אקוסטיקה גרועה. אז לשם מה להשקיע בעצם?
וכן. יש לי חבר, שהוא בהחלט נחשב לחובב מוסיקה, אבל הוא ההיפך המוחלט מאודיופיל.
הוא יעשה הכל, כדי שלא להשקיע הון במערכת, והטענה שלו היא, שכדי לשמוע את
המוסיקה של (באך, בטהובן, מנדלסון או מי שלא יהיה), די בהאזנה לצלילים ולאקורדים.
לטענתו, לא ממש צריך להבחין בכל ה"פרטים הקטנים", ואם כן רוצים ליהנות מכל מה
שהמבצעים מסוגלים לתת (וגם הם כמובן אינם מושלמים)... הולכים לאולם שנחשב
טוב, ובוחרים את המועד, בהתאם ליצירה הספציפית שרוצים לשמוע "כמו שצריך"*.
וכדי להוכיח לי את טיעוניו, הוא השמיע לי לא פעם את אחד הכנרים הגדולים, בסלואו מושן.
נניח, הקלטה על סרט מגנטי, שהוקלט במהירות 7.1/2 והושמע במהירות 3.3/4.
ואז, הפלא ופלא, אתה יכול להבחין, שהכנר בד"כ אינו "קולע בול" לתדר הצליל שהוא
אמור להגיע אליו אלא מפספס במעט. אבל בעזרת הויברטו ובעזרת "תיקון מהיר",
הוא מתקן וממשיך לנגן בתדר הנכון, מבלי שהמאזין אנין הטעם מבחין בכך.
(וזה נכון כמובן גם אצל זמרים).
אז נכון. אף אחד לא יושב ובוחן כל כנר בעזרת הפחתת מהירות, וממילא, כולנו
התרגלנו לויברטו ולגליסנדו ולכל ה"טריקים" שנגנים השקיעו בהם, כדי למזער שגיאות.
אז כן! גם למבצעים יש 'משובים', שמבוקרים בעזרת האוזן והמוח ומתוקנים בעזרת
שרירי האצבעות (או מיתרי הקול).
...אז עוד 1/2 אחוז או אחוז שלם של זיוף בגלל רמקול חוטא? זה כל כך בקטנה, עד כי
ייחשב הדבר כהתעסקות בקטנות הבטלות בששים.
ואגב, גם נגנים או ססטיסטים שנמצאים על הבמה, לא שומעים את התזמורת כמו מי
שיושב באולם, ולא בכל מקום באולם אתה תשמע את מה ששומע חברך, שיושב במיקום
מעט שונה (או שונה בהרבה) מהמיקום שלך.
אז מה מאלה הוא הנכון? היכן יש למקם את המיקרופונים, כדי שהאפקט יהיה הכי קרוב
למה שאנו "רוצים" באמת לשמוע? ואולי נשאל בכלל, מי זה "אנו"?
אז יבוא טכנאי הקול, ויאמר לך, שיש למקם את המיקרופונים כך, שהם יקלטו את כל הכלים
בצורה נכונה, ויש למקם אותם גם כך, שהם יהיו מסוגלים לקלוט את המפרט האקוסטי
המיוחד שמייצג את חותמו של האולם.
וכדי להימנע מרעשים ורחשי לוואי מיותרים, עדיף לבצע הקלטה של חיתוך ישיר לתקליט,
ומה לא.
אבל מה שקורה בד"כ? זה שלרוב מעבירים את השמע למיקסר, ובעזרת הווסתים,
שולטים בהארכת או קיצור משך הצליל הגווע, ומתעללים בדבר ה"נקי" שהמיקרופון
(שגם הוא מוגבל) קולט.
לכן, לדעתי לפחות, כדאי מאד להחליט על רמת מחיר כלשהי ש'כדאי' לכל אחד להשקיע,
אם במערכת ואם באקוסטיקה של החלל, ולא לחרוג מזה. כי כל חריגה, תשפר אולי בפסיק,
אבל היא לא תקרב אותנו אלא במעט אל ה"צליל הנכסף".
ועוד קטנה... אם כבר ישבו "מומחים", שכתבו ספר, הדן בכ-1000 הקלטות שאותן צריך לחפש, כדי שנוכל להאזין למוזיקה שאנו אוהבים, כשהיא גם מוקלטת כראוי?...
אז יופי שיש כאלו! ממש נפלא שיש אפילו ספר על 1000 התקליטורים To Die for.
אלא שאני רוצה דווקא לשמוע את היצירה ה-1003, שעליה לא דובר כלל בספר,
ואיני יודע היכן אוכל למצוא אותה. ומה אז?
ובכלל: מי הוא האיש שיקבע עבורי, מה כן ייהנה אותי ומה לא?
ונניח שאני מאד אוהב את יאשה חפץ ואיני מאוהב בסיגנון הנגינה של יהודי מנוחין.
אבל ההקלטה של חפץ היא וותיקה יותר, ואיכותה נחותה יותר.
אז באיזו הקלטה אבחר?
כי מה? אתה שולח אותי להאזין רק להקלטות שהוקלטו משנת XXX וכל אלה שקדמו
להן אינן ראויות, כי הטכנולוגיה לא בשלה לפני כן?
אז בגדול? הכל דיבורים. אין מוחלט ואין טעם להתפרע עד אין סוף.
הטובה שבמערכות לעולם לא תצליח לייצג את מה שקורה על הבמה ובאולם,
והטוב שבמסכי הטלוויזיה לא ייצג את הטבע שהעין רואה, למרות מגבלות העין האנושית,
וגם בגלל המצלמה שאף היא מוגבלת.
וככה זה גם בשמע. המיקרופון מוגבל. מגברי המיקרופונים מוגבלים וכל רכיב יתרום
את תרומתו להרעת המצב.
כן חוליה חלשה... לא חוליה חלשה... אלא שככל שנגדיל את מספר החוליות, כך גם
נגדיל את ירידת האיכות הכוללת.
* רק אזכיר, שהפסנתרן הישראלי הנודע מינדרו כץ הופיע בטורקיה, ותוך כדי נגינה,
נפח את נשמתו על הפסנתר "בשידור חי".
"הוא עבר שני אירועי לב, אך המשיך להופיע. הוא מת באיסטנבול, טורקיה, בינואר
1978, באמצע הופעה - בזמן ביצוע סונטה אופוס 31 מספר 2 ("הסערה")
של בטהובן, הניח את הראש על מקלדת הפסנתר ומת. הותיר אישה, זהרה, ובת."
[הועתק מויקיפדיה].
אז הנה אמתלה להקלטה סופר נדירה (אם אכן בוצעה): נקרא לה "מותו של פסנתרן".
נדיר במיוחד.
