פרק טוב, אפילו טוב מאוד. בעצם, זה אחד הפרקים החזקים של הסדרה לדעתי.
החמישיה הסודית ביער מאוד לא מוצלחת לדעתי. הציניות של רג'ינה ב2 דקות שהיא הייתה על המסך מאוד לא משכנעת. המבטים המיוסרים של הוק, המבטים הנוגים של צ'רמינג. היחידות שמצליחות להתנהג כמו שצריך הן סנאו ואמה. מאוד התפלאתי שאמה בכתה, אני חושבת שאולי זו אולי הפעם השנייה שהיא בוכה בסדרה. הסצנה הייתה כלכך אמיתית ונוגה ללב. סנאו צריכה ללמוד שאימא לא יודעת תמיד מה להגיד ואך לנחם את הבת שלה, וזה בסדר רק לחבק בלי לייעץ / לכוון / לדבר. אני מאוד מזדהה עם הכאב שלה בתור אם, וטוב שהיא חולקת עם צ'רמינג, שפשוט עצוב לראות אך הוא נהיה נעל יותר מפרק לפרק....
רמפל ופיטר פן. מאוד מעניין, ואהבתי גם ששילבו אגדה אהובה נוספת, החלילן מהמלין. עוד רובד מחייו הקודמים של רמפל נחשף והיבטוי צעד קדימה שניים אחורה מאוד מתאים לפרק, שאנחנו מגלים קצת על העבר של רמפל, אבל יש עוד יותר סודות לגבי העבר שלו ושל פיטר, והסיפור עם אבא שלו (רמפל). פיטר הוא נוול מושלם, אני בהחלט יכולה להשוות אותו לקורה. האנרגיה שמקרין הנער שמשחק את פיטר פן מחשמלת ואפילו החווירה את המשחק של רוברט, שגם התעלה על עצמו בפרק.
ניל ורמפל. אהבתי מאוד את הסיפור רקע ואת האינטרקציה בינהם. אני בטח היחידה שאוהבת את ניל...
אהבתי את ההחלטיות של ניל, הוא מסתמך על החושים שלו והאמת שלו, למרות שהיא לא האמת המוחלטת, הוא פועל לפי אך שהוא תופס את המציאות. לשם שינוי רמפל כנה ונטול ההילה הצדקנית שהוא אוהב להתעטף בה. הנבואה כפי שאני תופסת אותה, היא לא שרמפל צריך להרוג את הנרי, אלא שהנרי יהיה הגאולה שלו, ואולי הוא יפסיק להיות הדארק וואן.
בכלל, אני חושבת שמלבד הסצנות בה הוא מיבב ועושה פרצופים של משהו שדרכו לו על הרגל, רוברט מביא את הדמות של רמפל לגבהים חדשים.