המרתון שלי
המרתון שלי
זה התחיל בשיקום לאחר פציעה.
התחלתי ב 200 מ' סביב הגינה...התקדמתי ל 5 ק"מ, ואז ל 10. חבר צחק עלי ואמר שתכף ארוץ חצי מרתון. צחקתי בחזרה, ורצתי שניים בשנה שעברה.
אחר כך אותו חבר צחק עלי שוב: עכשיו תרוצי מרתון. אני? מרתון? מפיתום! זה מרחק לא נתפס! למי יש זמן להתאמן? זה משעמם!
אבל האתגר התחיל לדגדג לי... וכשאתגר מדגדג לי הוא נכבש. התוכנית שלי היתה שאפתנית מלכתחילה. היה לי ברור שהיעד הוא ירושלים. את חצי המרתון הראשון שלי רצתי בירושלים, ותיכננתי לרוץ שם גם את המרתון הראשון שלי. ולא רק זה, אלא שבניתי גם על זמן שאפתני.
היה לי ברור שאני צריכה מישהו שיאמן אותי. התמזל מזלי ומצאתי מאמנת נהדרת, עם מוטיבציה אדירה, ניסיון בריצה ודוגמא אישית. קיבלתי תוכנית אימון אישית והשתלבתי גם בקבוצה שלה.
אז מה היה לי? היו ריצות קצרות. היו ארוכות. היו ריצות עם שחר, והיו בסוף היום. היו ריצות בחום והיו בגשם סוער (ככל שהיה גשם השנה...), היו עליות קצרות, וארוכוווות ומתישות (אותן ברכתי בכל עליה ירושלמית שכבשתי ברגלי). היו ריצות טמפו וריצות "סתם". היו ריצות ביער ועל הכביש, היו בעירי מודיעין ובסביבתה, והיו ארוכות בירושלים. היו ריצות סולו (רוב רובן...זו המדיטציה שלי) והיו ריצות משובחות עם חברות.
והיו מירוצים בדרך... הסתבר לי עם הזמן שאני רצה הרבה יותר מהר במירוצים מאשר באימונים. זה לגמרי צפוי, אלא שאצלי הפערים גדולים למדיי. וכך מצאתי את עצמי שוב ושוב במירוצי "לא ידעתי"... "לא ידעתי שאני מסוגלת לרוץ כך".
והיתה נפילה מיותרת באחד המירוצים (בעצם שתיים, אבל מי סופר?) ושבר בכף היד, ואצבע שהתקצרה לה בחצי ס"מ בערך, אבל הגוף שהזדקף לו בס"מ לפחות מגאווה ואושר.
והיה טייפר. והפעם התמכרתי אליו, וויתרתי לעצמי, ונהנתי ממנו, ורק הפרפרים בבטן והדיגדוגים...
ואז הגיע יום המירוץ.
הגעתי למתחם עם חברות טובות. חיבוקים ונישוקים עם עוד חברות שפוגשת במתחם.
וקו הזינוק, וההזנקה , וגבעת רם, וטשרניחובסקי, ובית הנשיא. כביש 1 והר הצופים. העיר העתיקה. שער ציון. הסינמטק ושוב בית הנשיא. תיאטרון ירושלים, עמק רפאים, ופארק המסילה. כך חלפו 30 ק"מ. ת. בת דודה של אבא תאי תאי, (בחורה מדהימה. מתאמנת למרתון פריז) מצטרפת אליי על מנת ללוות אותי ברבע האחרון של המירוץ. העייפות ניכרת ברגליים, אבל ת. לא מניחה לי לשקוע. היא רצה לצידי, או מטר קדימה. מדווחת לי על הקצב, כשהוא בתחום היעד, מגישה לי מים ולוקחת ממני את עטיפות הג'לים. בדרך היא לא מפסיקה לעודד כל רץ לידנו, וכל אחד שהחל ללכת לצידנו. וגם הצופים בצידי הרחוב זוכים ממנה לקריאות עידוד. העליה בכובשי קטמון קשה, אבל הסוף מתקרב. רחוב טשרניחובסקי מסתיים קצת אחרי ק"מ 40. אבא תאי תאי והבנים ממתינים לי שם. אני רואה אותם ומתמלאת שמחה. הכנתי אותם מראש שיכול להיות שלא אוכל לדבר איתם, אבל אהיה מלאת אושר. הם משתפים פעולה היטב. אני שולחת אותם להמתין לי על הדרך של מנזר המצלבה, ויוצאת לסיבוב אחרון של ק"מ וחצי. ת. עדיין איתי. שני הקילומטרים האחרונים קשים, אבל אני שוב מתמלאת שמחה כשהבנים מצטרפים אלי בקילומטר האחרון. והנה המנזר, והנה המנהרה, ושביל הסיום, והשער, אני שומעת את גיסתי קוראת לי ומנופפת לה, ורואה את גיסי ליד שער הסיום, ו...סיימתי. 42.2 (בגרמין 42.6, אבל מי סופר?). הגשמתי חלום. קצת יותר מהר מהיעד המקורי שלי. מרוצה עד השמים מהתוצאה, ואפילו יש בונוס קטן בצידה.
קצת מתיחות, ואני מדדה החוצה לפגוש את אבא תאי תאי והבנים, גיסי, גיסתי והאחיינית שבאו לעודד. הייתי כל כך נירגשת עד שפיספסתי את האוכל בסיום המירוץ...
אחר כך היתה צעדה ארוכה עד בית הכרם, וארוח אצל גיסי בבית, ופינוקים עד הערב, ושינה טרופה (אני לא ישנה טוב לפני ואחרי מירוצים). והכל כואב לי עכשיו, והחיוך לא מש מהשפתיים, והאושר מציף.
תודות:
למור, שהצליחה ללוות אותי ולהנחות אותי, למרות שלא הקלתי עלייה בכלל.
לחברי קבוצת X TEAM שתמכו ועודדו בכל שלב, וקיבלו אותי אל חיקם.
לחברי וחברותי, (אלה שרצים ואלה שלא מבינים למה) שמלווים אותי על כל שיגיונותי.
ולמשפחתי האהובה, שבלעדיה לא הייתי מגשימה את חלומותי.
